אמר רבי יהושע שמעתי – "שמעתי" הוא המונח ללימוד של הדור הקודם, הלכה קדומה, מה שתלמיד שמע מרבו. כפי שנראה בבירור ממשנתנו, תלמידים וחכמים נהגו לשנות את ה"משנה", כלומר את פסק ההלכה, בעל פה, ובמקביל למדו את תוכנה, כלומר את פירוש ההלכה הקדומה, כך שלעתים זכרו את נוסח ההלכה אך לא את משמעותה. סגנון המשנה היה קצר וסוגנן כך שיתאים לזכירה בעל פה. במקרה זה נוסחה השמועה "תמורת הפסח קרבה ותמורת הפסח אינה קרבה", אך ההסבר נשכח מהזיכרון. צורה זו של לימוד סתום חוזרת במקורות אחרים ובהם החכם אמר "שמעתי ואיני יודע לפרש", כגון "אמר רבי יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי לפרש" (משנה, יבמות פ"ח מ"ד). לעתים רק הביטוי "אני שמעתי ולא היה לי לפרש"48תוס', זבחים פ"א ה"ח, עמ' 480 ;ספרא, דיבורא דנדבה, פרשתא ד ה"ו, ז ע"א; ירו', יומא פ"א ה"א, לח ע"ד ועוד. מופיע, ללא המבנה המשוכלל שבמשנתנו ושבמשנה הקודמת. בדרך כלל אלו לימודים של תנאים, ומי שמפרש הוא רבי עקיבא. יש שהחכם המסתפק הוא רבי טרפון, ורבי עקיבא אומר לו: "תרשיני לומר לפניך מה שלמדתני" (ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה, פרשתא ד ה"ה, ו ע"ב). כן טוען תלמיד לפני רבי אליעזר ורבי אליעזר מפרש את החלוקה (תוס', כלים בבא מציעא, פ"ב ה"א, עמ' 5791 ;בבלי, שבת נח ע"ב), וכן אומר בן עזאי "שמעתי 'סתם' ואני אפרש" (פרה פ"א מ"א)49ראו עוד ירו', הוריות פ"ג ה"ב, מז ע"ד; בבלי, בכורות כב ע"א. שתיהן מסורות אמוראיות בשם תנאים..
המונח מופיע גם בספרות האמוראים, בדברי רבי יוחנן (בבלי, בכורות כב ע"א). סגנון מעין זה אופייני לדרך הלימוד של התנאים שהייתה מבוססת על לימוד בעל פה וזכירת החומר ללא נוסח כתוב. לעתים קרובות נוסחו ההלכות הקדומות כמטבעות לשון כדי שקל יהיה לזכרן; כל הציטוטים שהבאנו בהקשר זה, כולל משנתנו, מנוסחים כך.
תמורה היא בהמה שנועדה להחליף את הקרבן המקורי. לפי ההלכה אין התמורה משחררת את הקרבן המיועד, ויש להקריבו כפסח. התמורה יועדה לפסח ולכן חייבים להקריבה לשם פסח, אך אי אפשר להקריב שני קרבנות פסח, לכן יש לאפשר לה לרעות עד ש"תסתאב", כלומר תיפסל לקרבן, ובכסף ייקנה קרבן שלמים. כך ההלכה גם בוולדות התרומה (תוס', תרומה פ"ב ה"ד). בחברה היהודית התפתח עיסוק מורכב של בדיקת בהמות והגדרה מתי נפסלו לקרבן, שכן במקרים אחדים נקבעה הלכה מחמירה זו של "ירעה עד שיסתאב".
שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה – המשפט מנוסח כסתירה פנימית, ניסוח האמור לסייע לזיכרון, ואין לי לפרש אמר רבי עקיבה אני אפרש – רבי עקיבא מציע הסבר האמור ליישב את הניסוח התמוה של ההלכה הקדומה. [את] הפסח שנימצא קודם לשחיטת הפסח – מדובר בקרבן שאבד לפני זמן ההקרבה והופרשה במקומו תמורה, ולפני השחיטה נמצאה הבהמה הראשונה, ירעה עד שיסתאב וימכר – אחת הבהמות תוקרב בתור קרבן פסח, ונראה ממשנתנו שהכוונה שהקרבן הראשון (המקורי) יובא בתור קרבן הפסח. על התמורה חלים דיני התמורה הרגילים – ירעה עד ש"יסתאב", כלומר ייפסל לקרבן, ובכסף יקנו שלמים, ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו – המילים "וכן תמורתו" נראות מיותרות, ונראה שהן נוספו כדי להסביר שמדובר בתמורת הפסח וכן בתמורה לתמורה, אך אין בכך חידוש.
לאחר הפסח – אם הקרבן המקורי נמצא רק לאחר שהוקרב הקרבן, יביא את הקרבן המקורי, יביא שלמים וכן תמורתו – מילים אלו ודאי מיותרות, והובאו רק אגב הרישא. השאלה העיקרית היא האם במקרה הראשון יוקרב הקרבן המקורי, או שתוקרב התמורה. הניסוח הקדום קבע שיש מקרה שהתמורה אינה מוקרבת בו. ברור שבסיפא התמורה מוקרבת, שהרי הקרבן המקורי טרם נמצא, וממילא ברישא מדובר על תמורה שאינה קרבה. בתוספתא מובאת מחלוקת ובה כל הדעות האפשריות50לחילופי הנוסח ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, לשורה 49 .לא ברור האם העמדה שיביא מן המובחר היא המשך דברי רבי יוסי, או דעה חדשה.: הבעלים יכולים להביא איזה קרבן שירצו (חכמים), או שיביאו את הראשון (רבי יוסי), או שיביאו את המובחר. משנתנו היא כרבי יוסי, שיביאו את הראשון. בירושלמי מובאת הדעה שיביאו את השני, והדעה שיביאו את המובחר מיוחסת לשמואל (לז ע"א)51בבבלי, צו ע"ב: יביא את השני.. שאלה אחרת היא הזמן הקובע. לפי המשנה הזמן הקובע הוא זמן השחיטה בפועל, אך יש הרואים את השעה השישית כזמן הקובע, שכן זהו זמן השחיטה העקרוני (תוס', פ"ט הט"ו; בבלי, צו ע"ב, ועוד). כפי שכבר ראינו זה היה זמן תחילת השחיטה, ורבי אליעזר, ורבי יהודה ההולך בשיטתו, חוזרים ומדגישים מועד זה כזמן הקובע בדיני ערב פסח52ראו פירושנו לפ"א מ"ד; פ"ד מ"א; פ"ה מ"א. בירו', יומא פ"ו ה"א, מג ע"ג, מובא דיון בעניין שומה של שעירי יום הכיפורים שאבדו, וראו בבלי, שם סב ע"ב..