הפסח שבא בטומאה – כפי שראינו44לעיל, פ"ו מ"ג ופ"ז מ"ג., בזמן שרוב הקהל טמאים הפסח בא בטומאה. המקורות מזכירים בעיקר את הטומאה של טמא מת, משום שזו הייתה הבעיה האקטואלית. ימי העלייה לרגל היו מוּעדים לפורענות, ולעתים התפתחה בעיר מהומה והצבא הרומי הרג בחוגגים. על כן נדרשו חכמים לעסוק בשאלות הקשורות למצב זה. לא יאכלו ממנו זבים וזבות נידות ויולדות – אמנם הפסח בא בטומאה, אך לא כל טומאה הותרה, אלא רק טומאה שנפגעו ממנה רוב העם. אך הזב, הנידה או היולדת, שהם טמאים בטומאה פרטית אחרת, אינם רשאים להשתתף בקרבן. הלכה זו מאששת את חוויית קרבן הציבור כפי שנקבעה בעולם ההלכה. אם אכלו פטורים – מכרת, ומשמע שאסור להם להיכנס למקדש, רבי אלעזר פוטר אף על ביאת המקדש – גם אם נכנסו למקדש בשעה שהפסח קרב בטומאה הם פטורים, ומשמע שתנא קמא חולק וסובר שפטורים על אכילה, אך חייבים אם נכנסו למקדש. מהתוספתא ברור שתנא קמא הוא רבי יהושע (פ"ח ה"ט; תורת כהנים צו, פי"ד הל"ז, לז ע"ב).