מה בין פסח הראשון לשיני – לפסח השני. מן המשנה בכללותה עולה שזהו סגנון עריכה המופיע במשניות רבות. בדרך כלל המשנה מונה מקרה אחד כזה, ובמשנתנו שתי סדרות של "מה בין". סגנון זה מזכיר את הסגנון "אין בין", שהוא סגנון עריכה דומה34ראו מגילה פ"א מ"ה ואילך.. סדרת מקרים ארוכה יותר מופיעה במשנת סוטה (פ"ג מ"ז-מ"ח). הראשון אסור [ב]בל יראה ובל ימצא – בפסח ראשון קיים איסור חמץ, ואילו בפסח השיני חמץ ומצה עמו בבית – בפסח שני אין חובת ביעור חמץ. הראשון טעון הלל באכילתו – אומרים הלל בזמן סעודת פסח, כפי שנראה להלן (פ"י מ"ו), והשיני טעון הלל באכילתו – גם בפסח שני אומרים הלל. המשנה אינה מזכירה את ליל הסדר, שכן גם בבית שני לא נהגו במצוות ליל הסדר. אכלו את הקרבן בסעודה חגיגית, אך המבנה המיוחד של סעודת ליל הסדר טרם התגבש35להלן, המבוא לפרק י.. וזה וזה טעונים הלל בעשייתן – בזמן הקרבת הקרבן יש לומר הלל, כפי שלמדנו לעיל36לעיל, פ"ה מ"ז, וכן ערכין פ"ב מ"ג.. נאכלים צלי על מצה ומרורים – כפי שמפורש במקרא, קרבן פסח נאכל שלמדנו לעיל צלי אש עם מצה ומרורים37להלן, פ"י מ"ג ודיוננו במשנה.. ודוחים את השבת – גם פסח שני דוחה שבת כפסח ראשון. זו כמובן ההלכה המאוחרת, שכן ההלכה הקדומה התחבטה בעניין, ובני בתירא התנגדו . גם לשחיטת פסח ראשון בשבת38לעיל, פירושנו לפ"ו מ"א..
אין אלו כל ההבדלים, ובמקבילות מובאים הבדלים נוספים (תוס', פ"ה ה"ז)39לפי התוספתא פסח שני אינו דוחה שבת, אך ליברמן שיער שזו טעות סופר, ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 625.. אחד ההבדלים החשובים נוגע למעמד האישה בפסח ראשון ושני. במקורות מצינו כמעט את כל האפשרויות. כפי שראינו, התנאים נחלקו על חובת קרבן פסח אצל נשים. אין ספק שבפועל השתתפו נשים בקרבן פסח, השאלה הייתה האם זו חובה או רשות, רשות במובן של מצווה קלה40ראו לעיל, פירושנו לפ"ח מ"א.. מבחינה הלכתית הבעיה הצטמצמה לשאלה האם שוחטים קרבן פסח על נשים, או שמא הן רשאיות רק להיות "טפילה אצל אחרים" (תוס', פ"ח ה"י) ולהימנות על חבורה שיש בה גברים. עתה מתעוררת שאלה דומה על פסח שני: יש הסוברים ששוחטים לנשים לעצמן, ויש שמתירים לשחוט רק לחבורת גברים והנשים הן רק "טפילה", כלומר יכולות להצטרף ולהימנות בחבורה. ניתן לסדר את דברי התנאים בטבלה שלהלן:
אגב הדיון אנו שומעים על יוסף הכוהן שהעלה את אשתו לעשות פסח שני והחזירוהו חכמים. התנאים נחלקו האם החזירוהו כי אין לשחוט פסח שני על נשים (רבי יהודה ורבי אלעזר בן שמעון), או משום שלא רצו שהדבר ייקבע כחובה. כך או כך, ברור שאף מי שסבור שנשים חייבות גם בפסח שני מסכים שחובתן פחותה מזו של הגברים.
על יוסף הכוהן נשתמרו סיפורים מספר על ויכוחים-עימותים עם חכמים. לא ברור האם היה חכם או שמא נמנה עם חוגי הכוהנים והוויכוח הוא בין חכמים לכוהנים, מכל מקום ודאי שהיה אמיד והתגורר רחוק מירושלים, אך לאו דווקא בבבל41משנה חלה פ"ד מי"א; ספרא אמור, פרשתא א הי"ב; בבלי, מועד קטן כג ע"א; שמחות פ"ד ה"ו, עמ' 117 .בנוסח הדפוס הוא מכונה "יוסף הבבלי", וזו פרשנות למשנת חלה. שם מדובר ביוסף שהביא ביכורי יין ושמן. במשנה נמנים המעלים מתנות מחו"ל, אך לאו דווקא מבבל, ראו עוד ירו', חלה פ"ד הי"א, ס ע"ב (מקבילה לסוגייתנו). היה גם תנא בשם יוסף הבבלי (בבלי, קיג ע"א), והבלבול האפשרי בין השניים מסביר כיצד נדד התואר "בבלי" ליוסף שבמשנתנו. הוא נזכר עוד כאיש אמיד ומקפיד במשנה, חלה פ"ד מי"א ובתוספתא, שבת פי"ג (יד) הי"א. יוסף הכהן מתואר כמי שהשתתף בעליות לרגל, הביא את אשתו במיוחד לפסח שני, סירב להיטמא כאשר אשתו מתה באחת העליות לרגל (תוס', שם שם) וחכמים טימאוהו בכוח. על כן מסתבר שהיה מקורב לחוגי חכמים, שכן לא היו מטמאים כל אדם שלא נהג כהלכתם. אחד מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי היה רבי יוסי הכהן, אך נראה שאינו יוסף הכהן. יוסי היה אחד מהשמות הנפוצים ביותר בסוף ימי בית שני, תקופה הידועה בריבוי השמות החוזרים, ללא קשר משפחתי. תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי מכונה תמיד רבי יוסי, תואר שהתחדש רק בדור יבנה, וגם מבחינה כרונולוגית אין הוא מתאים לסיפורים על יוסף הכהן.
בתוספתא, עבודה זרה פ"א ה"ח, עמ' 461( בבלי, עבודה זרה יג ע"א; ירו', ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א) נזכר יוסף הכהן כמי שיצא לחו"ל ללמוד אצל רבי יוסי. לכאורה זה אדם אחר שחי בדור אושא. ברם במקבילות ברור שמדובר בסיפור מן העבר ורבי יוסי רק מוסר אותו, ולא שהוא היה הרב. ראו בבלי, עירובין מז ע"ב; עבודה זרה יג ע"א; ירו', ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א; נזיר פ"ז ה"א, נו ע"א. במקרה זה המסורות המאוחרות הן המדויקות ולא התוספתא. מהסיפור ברור שהוא היה תושב הארץ שירד לציידן (צידון שבדרום סוריה) רק ללמוד תורה, ואולי השתקע שם. במקבילה במסכת שמחות הוא מכונה יוסף הבבלי (שמחות פ"ד הי"ד, עמ' 122). ייתכן גם שהיה חכם נוסף, ממוצא כוהני המכונה יוסף הבבלי, ועליו מספר רבי יהודה הנשיא )בבלי, מנחות יא ע"א), וראו עוד פסחים קיג ע"א; יומא נב ע"ב..
הסיפור על יוסף הכוהן מלמד כי המחלוקות על מעמד הנשים, והרגישות סביבה, החלו כבר בימי בית שני. למחלוקת על השתתפות נשים בפסח בכלל, ובקרבן פסח שני בפרט, השלכות על בירור השאלה העקרונית בדבר זכותה של האישה לחייב את עצמה במצוות שנפטרה מהן.
ביחס לחיובי קרבן פסח ניתן לסכם את הדברים בשני מישורים. מחד גיסא המישור ההלכתי והתפתחותו, ומאידך גיסא המישור החברתי-קהילתי. בניגוד להלכה הכיתתית בבית המקדש בזמן הבית, נשים הן חלק מן הקרבן ואכילתו. מדור אושא לאחר החורבן ומבית המדרש חוזר ועולה הדיון העקרוני ההלכתי, וכאמור מצינו עמדות שונות. רבי יוסי מחייב, וחכמים אחרים מסתייגים במינונים שונים42לדיון מפורט ראו ספראי, נשים במקדש, עמ' 22-61 .. אך מעבר לשאלה ההלכתית, שהפכה וירטואלית לאחר החורבן, נותרת בעינה ובמלוא חריפותה השאלה החברתית. פסח וקרבן פסח אינם רק שאלה הלכתית; זה החג מכונן הזהות והייחוד הלאומי היהודי. הדרתן של נשים איננה רק שאלה טכנית, אלא שאלה של שותפות בזהות זו. ואכן, פרק משנה זה בוחן את השותפות הזאת לגבי כל החריגים והמסופקים במסגרת החברה היהודית – נשים, עבדים, קטנים, גרים ומתגיירים43ראו בהרחבה הוכשטיין-קמבל, ספראי, הדרה והכללה, פרק ה (בדפוס)..