גם משנה זו, כקודמתה, מנוסחת באריכות שאינה אופיינית, ומביאה דוגמאות רבות לכלל הלכתי אחד.
שתי חבורות שנתערבו פסחיהם – הגדיים התערבבו ולא ברור איזה גדי שייך לאיזו חבורה, אבל כל הגדיים נועדו לקרבן פסח. ברור שהקרבנות התערבו לפני השחיטה, כפי שמתברר מההמשך, שכן יש להימנות על הקרבן לפני השחיטה, ולאחר השחיטה אי אפשר לשנות דבר. אלו – חבורה אחת, מושכים – "למשוך" הוא המונח ללקיחת הקרבן, והוא נקבע בהשראת הכתוב המקראי "משכו וקחו לכם צאן למשפחֹתיכם..." (שמות יב כא), להם אחד – גדי או טלה אחד, ואלו מושכים להם אחד – גדי או טלה אחד. עדיין נותרת הבעיה שלכל גדי מנויה חבורה אחרת. לכך מצאו חכמים פתרון: אחד מאלו – אחד מחבורה א, בא לו אצל אלו – מצטרף לחבורה ב, ואחד מאלו – מחבורה ב, בא לו אצל אלו – מצטרף לחבורה א, וכך הם אומרים – שתי החבורות מתנות עם עצמן: אם שלנו הוא הפסח הזה – אם זה הגדי המקורי שלנו, ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו – המצטרף מוותר על חברותו בחבורה הקודמת ומצטרף לחדשה, ואם שלך הוא הפסח הזה – אם הפסח שלנו הוא בעצם הגדי של החבורה השנייה, ידינו משוכות משלנו – אנו מוותרים על חברותנו בחבורה המקורית, ונימנינו על שלך – ומצטרפים לחבורה של היחיד. בסופו של התהליך ייתכנו שני מצבים: אם הגדיים חולקו נכון, אזי כל קרבן נאכל על ידי החבורה המקורית, שאליה הצטרף עוד מנוי והדבר מותר, ואם הבחירה הייתה מוטעית, בשתי החבורות הקרבן נאכל לפחות על ידי אחד מהחבורה המקורית, ועל ידי אחד לפחות שהצטרף אליה. ההלכה במשנה מבוססת על הלכה אחרת, שמותר לשנות את הרכב החבורה, ובלבד שיישאר אחד מהחבורה המקורית60כך בבבלי, צט ע"א; ראו פירושנו לפ"ח מ"ג; תוס', פ"ז ה"ז ומקבילותיה, ולפי רבי יוחנן משנתנו לדעת הכול. לבבלי היה נוסח אחר של שמות המוסרים, ולשיטתו רבי יהודה הוא שאינו תובע שיישאר אחד מהחבורה המקורית.. זו דעתו של רבי יהודה
כן חמש חבורות של חמשה חמשה – בכל חבורה חמישה אנשים לפחות, וכל אחד מהם יעבור לחבורה אחרת כדי שבכל חבורה יהיה לפחות אחד מהחבורה המקורית, ושל עשרה עשרה – עשר חבורות ובכל אחת עשרה אנשים, נימשכים להם אחד מכל חבורה וחבורה וכך הם אומרים – אותו תנאי שבחלק הקודם של המשנה.