את הפסח שחטו בחבורה. כך מצווה התורה, וכך היה הנוהג המקובל. גודלה של החבורה לא היה קבוע, אם כי מקורותינו מזכירים חבורה של עשרה כמניין תדיר ורגיל. יוספוס קובע כך בפשטות (מלח', ו 423), ובתרגום מתורגם המשפט "ואם ימעט הבית..." (שמות יב ד) – אם ימעט ממניין עשרה. כן יוצא ממקורות רבים51תוס', פ"ד הט"ו; איכה רבה, פ"א א, עמ' 45 ;ספראי, עליה לרגל, עמ' 184.. גם מי שאינו רואה בעשרה חובה מזכיר את המספר הזה, כגון: "רבי יוסי אומר פעמים שהוא אחד ושוחטים אותו עליו פעמים שהם עשרה ו..." (ספרי דברים, קלב, עמ' 189 ,וראו להלן). בפועל היו חבורות בגדלים שונים, וכבר ראינו את המשפט הקובע שלעתים הקרבן מגיע ויש בו די בשר לכל המנויים, ולעתים כמות הבשר קטנה ביותר (לעיל, פ"ו מ"ג). מניין עשרה אינו מניין סתמי, אלא בא להדגיש את האופי הציבורי של הקרבן. מניין עשרה נדרש לכל דבר שבקדושה בציבור, וכך גם קרבן פסח הוא דבר שבקדושה בציבור. יתר על כן, החבורה הסועדת נתפסת כערך בפני עצמו, והמפגש החברתי הוא חלק ממטרות החג52ראו המבוא לפירושנו למסכת.. עם כל זאת, הניסוח ההלכתי היה בהכרח שונה. אין בו מקום לערכים, אלא להגדרה ברורה של מניין האוכלים.
אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה – רבי יהודה סבור שאסור לשחוט על היחיד, ובניסוח אחר "לא תוכל לזבֹח את הפסח באחד... אין יחיד עושה פסח אלא חבורה"53מדרש תנאים לדברים, טז ה, עמ' 92 ,ובלשון שונה: ספרי דברים, קלב, עמ' 189 ;מכילתא דרבי ישמעאל, בא פסחא פ"ג, עמ' 11 ;מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב ד, עמ' 10.. המשך הפסוק הוא "באחד שעריך", והדרשה רחוקה מפשט הכתוב, אך ברורה. רבי יוסה מתיר – רבי יוסי סבור שהכלל הוא שהאוכלים מסוגלים לאכול את כל הזבח. אם היחיד מסוגל לכך, שוחטים עליו, ואם לאו, אפילו חבורה שלמאה (של מאה) ואינן יכולים לאוכל כזיית אין שוחטים עליהם – הכלל הוא שהאוכלים אמורים לסיים את אכילת הזבח בזמן וכהלכה. החבורה אינה רק ערך עצמי, אלא מכשיר האמור להבטיח את אכילת הקרבן54ראו ספרי ומכילתא דרבי ישמעאל, שם שם.. דעתו של רבי יוסי המתיר מיוחסת במקורות מקבילים לרבי עקיבא (מכילתא דרבי ישמעאל, בא פ"ג, עמ' 11). עם זאת, ההלכה שאין שוחטים על היחיד נועדה לעודד גיבוש חבורות וטיפוח היחד הקיבוצי. במבוא למסכת ראינו כי גם פילון מדגיש מרכיב זה של קרבן פסח. ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים – נשים, עבדים וקטנים השתתפו בסעודות הקרבן, ועסקנו בכך לעיל במשנה א. ברם, עד עתה דובר על הצטרפותם לחבורה רגילה. בפסקה זו המשנה עוסקת בחבורה שאין בה גברים. מלשון המשנה אין זה ברור האם אסור לקיים חבורה של נשים לעצמן ועבדים לעצמם, או שאסרו רק על חבורה מעורבת של נשים ועבדים. התלמודים מסבירים שהדבר אסור מפני התפלות, ואין תפלות אלא עברות מתחום המין. נמצאנו למדים שהם התנגדו רק לחבורה מעורבת של נשים עם עבדים (בבלי, צא ע"א; ירו', לו ע"א). הירושלמי אינו מדבר במפורש על חבורת נשים, והבבלי מדבר על כך במפורש ומסביר שהמשנה אינה מתנגדת לכך. נימוק נוסף המופיע בתלמוד הירושלמי הוא מפני "ביזיון קודשים", ונראה שהוא מתייחס גם לחבורה חד מינית, שכן נשים ועבדים "אינם יודעים" לטפל בקודשים כהלכה. אין בהלכה הערכה של המציאות, אלא גישה אידאית המצטרפת להלכות אחרות המרחיקות את האישה מהקודש. עצם השתתפותה בחבורת האוכלים היא החריג הנובע מהאווירה המיוחדת של קרבן פסח.
בברייתא אחרת רבי יהודה מוסיף שפסח ראשון שוחטים על אישה לעצמה. במשנה הבאה נראה שרבי יהודה אוסר על שחיטת פסח ליחיד, ונראה שיש לקבל את תירוץ הבבלי שהכוונה לחבורת נשים (בבלי, צא ע"א-ע"ב). יש להניח שחבורה של נשים הייתה תופעה נדירה, אך הבבלי מאשר אפשרות זו. יחסו העדיף של התלמוד הבבלי לצורכי הנשים בולט גם בהלכה זו מעבר למשתמע מהתלמוד הירושלמי. קו הלכתי זה חוזר בסוגיות נוספות העוסקות בדיני נשים55על תופעה זו עמדה בהרחבה האופטמן, במחשבה שניה. עם זאת יש לציין שהדיון הוא בבלי, הרחק מזירת המעשה המקדשי, והוא חלק מן הדיון הממסדי התחיקתי ללא לחצים חברתיים העולים מן השטח, בבחינת הלכתא למשיחא..
הירושלמי מוסיף שגם אין עושים חבורה של גרים מפני ש"מדקדקין" מדי במצוות, ועשויים להחליט על פסילת הקרבן ולהביא לשרֵפתו לשווא (ירו', לו ע"א, וברמז בבבלי, צא ע"ב). בגיליון הירושלמי כתב יד ליידן נוסף שהגרים מקולקלין, וזה נראה כתוספת של מעתיק שעבורו דקדוק במצוות הוא ערך חיובי, ללא כל קונוטציה שלילית. דומה שהמעתיק לקה כאן במה שהאשימו את הגרים.
כל ההלכות במשנה הן קבוצה אחת, אך אין זה ודאי שלכולן אותו נימוק. ההלכה שאין שוחטים על היחיד עשויה לנבוע מהרצון לצמצם את החשש שיישאר עודף בשר (נותר), והוא הדין בהלכה שאין לשחוט על זקנים וחולים (לעיל). ההלכה שאין שוחטים על חבורת נשים עשויה לנבוע מכך שאלו אינן יודעות לשמור על כבוד הקודשים. ברם, ייתכן גם שלכל ההלכות אותו נימוק. חז"ל תובעים שהחבורה תהיה חבורה "נורמלית" וסבירה, ולכן יחיד אינו חבורה, וחבורה ללא גברים אינה חבורה. לפי פירוש זה קבעו חז"ל מגבלות מטעם שהוא מעין חברתי, שהחבורה תהיה ראויה למצווה, ולא הונעו מטעמים של חששות "טכניים" שמא לא תישמרנה הלכות הקרבן.