Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 8:6

בכתב יד קאופמן משנה זו מופיעה אחרי המשנה הבאה (סדר המשניות שונה מהדפוס).

האונן – האונן הוא מי שמת לו מת (אחד מהקרובים הראשוניים) וטרם נקבר. האונן פטור ממצוות שכן הוא עסוק בקבורה, אך איננו בהכרח טמא, אלא אם כן כבר נטמא במפורש. האונן אסור במעשר שני (משנה, מעשר שני פ"ה מי"ב; תוס', פ"ב ה"ח; שביעית פ"ז ה"ז), ומותר באכילת דמאי (משנה, דמאי פ"א מ"ב), שכן בווידוי המעשר נאמר במפורש "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כו יד). חז"ל קבעו בפשטות שאונן אסור בקודש, כלומר אסור לו להקריב במקדש או לאכול מקודשים³⁸משנה, הוריות פ"ג מ"ה; זבחים פ"ב מ"א; מנחות פ"א מ"ב ועוד., הוא אסור גם באכילת פסחים. יש להניח שבזמן הטיפול במת הוא ייטמא, ברם כל דיני האבלות נפסקים עם הרגל, ואם הוא לא נטמא בפועל, כלומר לא נגע במת או התקרב אליו, ניתן לצרפו למנויים על קרבן פסח (משנתנו), ואסור בביכורים. משנת ביכורים (פ"ב מ"ב) אומרת שאונן אסור באכילת מעשר שני, וזו הלכה מפורשת גם במשנת מעשר שני (פ"ה מ"י). ממשנת ביכורים (פ"ב מ"ב) ניתן גם להסיק בפשטות שאונן זכאי לאכול בתרומה. כן שנינו: "אונן אסור במעשר ומותר בתרומה"³⁹תוס', חגיגה פ"ג ה"ג; השוו משנה, שם פ"ג מ"ג. בירו', יבמות פ"ח ה"א, ח ע"ג, סדרת דרשות המעגנות בכתובים את הדין הידוע שאונן מותר בתרומה..

בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אמנם הקבורה בדרך כלל פרטית והמשפחה טיפלה במת בעצמה, אך גם במצב זה ייתכן שאת העבודה הנדרשת יבצעו רק חלק מהבנים, ואחד מהם יישאר טהור. ייתכן גם שאחד מהקרובים יגיע ממרחק ולכן לא יעסוק בפועל בקבורה. יתר על כן, ממקורות מספר אנו שומעים על גוף ציבורי המטפל בקבורה. מת כזה מכונה "נמסר לרבים" (ירו', ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א)⁴⁰ראו ספראי, הקהילה, עמ' 67-68.. במקרים מעין אלה ייתכן שהאונן לא ייטמא, ולכן אפשר לשחוט עליו את הפסח. והמפקיח בגל – אם אדם מפנה גל אבנים כדי להוציא מתוכו אדם שנפלה עליו מפולת יש סיכוי שייטמא, אך גם ייתכן שיתברר שגל האבנים מכסה אדם חי, או שאין איש מתחת לגל. על כן מותר לשחוט עליו את הפסח, ואם יתברר שהוא טמא יהיה אסור לו לאכול מן הפסח, אך אחרים יוכלו לאכול ממנו. דינם של האונן והמפקח כמי שנטמאו במפתיע. משנה זו, כמו משניות אחרות, מעידה כי סכנת המפולת הייתה מוחשית ותדירה. ההלכות בעניין רבות, ומעידות על רמת סיכון גבוהה. המבנים נבנו ללא תכנון וללא חיזוק במלט, והבתים היו, לעתים, ישנים ביותר. על כן רבו המפולות. עם זאת, ואף שיש חשש של ממש שהמפקח ייטמא, כל זמן שלא נטמא הרי הוא בחזקת טהור⁴¹כך גם במשנה, אהלות פט"ז מ"ד.. וכן מי שהיבטיחוהו להוציאו מבית האסורים – עונש המאסר היה מקובל בעולם הרומי. בדרך כלל לא נקצב העונש, והשלטונות היו מחליטים לשחרר את מי שריצה עונש ארוך דיו. לפי פירושי התלמודים נראה שמדובר באדם שהודיעו לו שישוחרר לאחר החג. ממקורות אחרים אנו יודעים שבסוף ימי בית שני היה מקובל לשחרר אסירים לקראת החג, ובמיוחד בערב פסח. אין לכך הד ברור בספרות המשפט הרומי, אך אנו שומעים על כך במפורש ממקורות ארץ-ישראליים⁴²מתי, כז 15 ;מרקוס, ט 6 ;לוקס, כג 16 ;יוחנן, יט 39 .במקורות אלו מסופר על נוהג לשחרר אסירים ערב החג. נוהג זה שולב לתוך המיתוס על צליבתו של ישו, ו"אשמת" היהודים שהעדיפו לשחרר אסירים אחרים. הסיפור כולו מפוקפק, ויש בו יותר משמץ פולמוס במטרה לתלות ביהודים את מותו של עציר שהרומאים החליטו להרוג. עם זאת, קשה לפקפק בכך שהמספרים הכירו את הנוהג של חנינה ערב החג, ואת הנוהג המוכר שילבו בסיפור הפולמוסי.. התלמוד הבבלי אומר, בשמו של רבי יוחנן הארץ-ישראלי, שהמשנה עוסקת רק באסיר של השלטונות הרומיים. אבל אם היה אסיר בבית סוהר יהודי, לא רק שמותר לצרף אותו למנויים על הקרבן אלא גם מותר לשחוט עליו כשהוא יחיד (צא ע"א). בירושלמי רבי יוחנן אומר להפך (לו ע"א), שמשנתנו עוסקת בבית סוהר ישראלי, שהבטחתם לשחרר אדם היא רצינית, אך אין לסמוך על הבטחה לשחרור של השלטונות. ברור שבאחד התלמודים השתבשו דברי רבי יוחנן.

שני הפירושים מציגים מציאות שכאילו הייתה קיימת של בתי סוהר יהודיים. ספק רב אם אכן היו בתי סוהר יהודיים בימי הבית, אך נראה שדברי רבי יוחנן משקפים מציאות מאוחרת יותר מהווי הקהילה היהודית בימיו. בהלכה היהודית אין עונש מאסר, אך נראה שבפועל הוקמו בתי סוהר במסגרת הקהילה היהודית ובתי הדין שפעלו בה⁴³המשנה מזכירה אפשרות שרוצח אינו מוצא להורג (כיוון שלא התרו בו לפני המעשה הנפשע) ו"מכניסין אותו לכיפה" (סנהדרין פ"ט מ"ה), אלא שבמשנה זו אין מדובר בבית סוהר אלא במקום שבו מרעיבים את הנאשם, וספק אם המתקן שימש גם לכליאה רגילה. על כן העדפנו להסתמך על מקורות אחרים.. חז"ל מונים את שירותי הציבור החיוניים לעיר, ושאין לדור בעיר בלעדיהם. אחד מהם הוא "בית דין מכין וחובשין" (ירו', קידושין פ"ד הי"ד, סו ע"ב)⁴⁴בבבלי, סנהדרין יז ע"ב, נאמר ש"אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה". בעל פרק דרך ארץ (פ"א) חוזר על נוסח זה. לענייננו, נוסח זה מבטא ביתר שאת את תביעתם של חכמים שבעיר יהיה בית דין כזה. הנוסח הנכון הוא ללא ספק "חובשין" ולא "עונשין", כך הנוסח בירושלמי ובמדרש הגדול, שמות יח כא, עמ' שסה, ובנוסחאות עיקריות בבבלי.. הביטוי "חובשין" מעיד על עונשי מעצר ומאסר, אף שבהלכה אין עונש זה מצוי כלל, ואין כל חטא שראוי לחבוש אדם עבורו⁴⁵עונש מאסר מופיע כמה פעמים במקורותינו, ברם בכל הפעמים אין מדובר בהלכה למעשה. בבבלי נזכר מאסר של רוצח במזיד (כתובות לג ע"ב; סנהדרין עח ע"ב), וכן עונש מאסר לעובדי אלילים בעיר נידחת (שם, סנהדרין קיב ע"א). דין רוצח, כמו גם דין עיר נידחת, לא הופעל הלכה למעשה בזמן התלמוד. חשובה יותר היא עדות המכילתא ולפיה "חובשין את המכה עד שהמוכה ירפא" )מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין ו, עמ' 270 ,)אך גם כאן מדובר במעצר עד שיתברר שהמוכה לא מת ואין למכה דין רוצח. כאמור, לא היו דיני נפשות בתקופת המשנה והתלמוד, והדיון על כך תאורטי בלבד. ראו עוד ספראי, הקהילה, עמ' 86..

כן נקבע שמי שהשתחרר מבית השבי רשאי להסתפר בחול המועד (משנה, מועד קטן פ"ג מ"א-מ"ב ומקבילות), ובירושלמי דנים אם הדין חל גם על מי שחבשוהו ישראל (שם, פ"ג ה"א, פא ע"ג). חבישה בבית סוהר נזכרת גם בבבל; שם האוסר הוא ראש הגולה, ואין לכך שייכות לדיוננו (ירו', בבא בתרא פ"ה הי"א, טו ע"ב)⁴⁶לעונש מאסר שראש הגולה מטיל ראו עוד בבלי, עירובין יא ע"ב; בבא קמא נט ע"ב.. כל אחת משלוש המימרות כשלעצמה עשויה לכאורה להיות תאורטית, או אולי לשקף את ימי הבית בלבד. ברם, צירופן מעיד כי מדובר בתופעה מוכרת.

בעיר היהודית פעל, אפוא, בית דין בעל כוח וסמכות לאסור אנשים. בית דין זה לא דן לפי דיני ישראל אלא לפי מערכת דין אחרת, והשתמש גם בעונשי מאסר. חכמים לא רק שלא התנגדו לכך, אלא המליצו על הקמתו ותבעו מבני העיר להקימו. נראה שבית הדין שהטיל עונשי מאסר היה בית הדין של הקהילה, והייתה לו עצמה רבה. בעיירות היהודיות פעלו אפוא כמה אינסטנציות שיפוטיות, וחכמים שפסקו ודנו עשו זאת על בסיס הסכמה חברתית ונשענו על יוקרתם האישית. אך במקביל פעל בית דין של הקהילה שהיה בעל כוח כפייה, ודן לפי מערכת נהלים שונה. בין השאר נכללו עונשי המאסר בתחום סמכותו, אם כי איננו יודעים על אילו עברות הוטל⁴⁷לבתי הדין השונים ראו אלון, איליין דמתמנין; גולאק, יסודי המשפט, עמ' 1-37 ;ספראי, הקהילה, עמ' 77-86..

הירושלמי קובע שכל ההלכה חלה רק על מי שחבוש מחוץ לירושלים. אך מי שבירושלים יכול להימנות על חבורת הקרבן (לו ע"א). נראה שהירושלמי מניח שהאסיר יכול להצטרף לחבורה גם בשבתו בבית הסוהר, ואכן בבתי הסוהר הרומיים מקובל היה שניתן לספק לאסיר מזון מבחוץ, ואף לבקרו בתנאים מוגדרים. על כן אסיר יכול להימנות על חבורה, אף אם יישאר בבית הסוהר בזמן אכילת הפסח, ולא יסב עמם באותו בית.

החולה והזקן שהן יכולים לאוכל כזיית – החולה והזקן הם במצב מסוכן (אוכלוסיית סיכון), אך עדיין הם כשרים להימנות על הקרבן, ובלבד שמסוגלים לאכול כזית ממנו. שוחטין – כל אלו יכולים להימנות על הקרבן. כך הנוסח בכתב יד קאופמן ובעדי נוסח נוספים. אבל באחדים מעדי הנוסח, מהם טובים: "אין שוחטין"⁴⁸מדק, מרב, מרא, מרש, מגקל, מ, רב., ובכתב יד מת: "...כזית אין שוחטין עליהם בפני עצמן". בעדי נוסח אחדים, במקום "שהן יכולין לאכול" כתוב "שאין יכולים לאכול"⁴⁹ו, רג, מדלק, מיל, מרב, מת, מגקל., ואין בנוסחה זאת היגיון. כנראה זו נוסחה משובשת, אף שהיא מופיעה בעדי נוסח שהם בדרך כלל טובים.

[ועל כולם אין שוחטים עליהם] עליהם בפני עצמן – אסור לשחוט קרבן רק על אלו, כיוון שיש סיכוי רב שלא יוכלו לאכלו. כפי שנראה להלן (משנה ז) היו שאסרו לשחוט קרבן פסח על יחיד, וודאי שהנוהג המקובל היה לאכול את הקרבן בחבורה, אך על אלו ודאי שאין לשחוט קרבן, ואף לא על חבורה שכולה זקנים, או אסירים העומדים להשתחרר, ושלא יבאוהו לידי פסול – אם לא יוכלו לאכול את הקרבן יפסלוהו. אדם רגיל שנטמא, או אף מי שפרש מרצונו מהקרבן, אינו עובר עברה, והקרבן שנמנה עליו יוקרב למען אחרים, גם אם בכך הקרבן נותר ללא אוכלים. טומאה רגילה נתפסת כאונס, אינה מובנת כחטא ואינה עילה לעונש. לא כן המנויים במשנה שסיכוי רב היה שלא יוכלו לאכול את הקרבן, ועל כן צריך למנות עליו גם אחרים, בטוחים יותר.

בעל מלאכת שלמה מביא את דברי רבי יהוסף אשכנזי האומר שבכתבי יד רבים מצא כתוב "שאינם יכולים", כלומר הזקן והחולה אינם יכולים לאכול, ולכן אין לשחוט עליהם. אבל אם הם יכולים לאכול מותר לשחוט עליהם, ואם יפרשו מהחבורה לא תיפסל החבורה ולא ייפסל הקרבן, שכן נותרו בחבורה חברים אחרים. ברם, לפי הפירוש הראשון אין לשחוט על מי שאינו יכול לאכול. דומה שהעיקרון המנחה הוא שמותר לשחוט רק על מי שישתתף בוודאות בסעודת החג, כל זאת לפי המצב שניתן להעריך בזמן השחיטה. על כן מי שאינו יכול לאכול אין לשחוט עליו, אף אם ייתכן שיחלים. מותר לשחוט על זקן וחולה אף שיש חשש סביר שלא ישתתפו בסעודה, אבל אין לשחוט על מי שכרגע אינו ראוי להשתתף בסעודה.

לפיכך אם – היו מנויים על קרבן פסח יחד עם אחרים, אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שיני – מכיוון שהשחיטה וזריקת הדם נעשו כאשר היה סיכוי רב שהקרבן ייאכל כהלכה, הם פטורים מחובת פסח שני, שכן כבר נזרק הדם בהיתר, וזריקה זו עולה להם כקרבן פסח, חוץ מן המפקיח בגל⁵⁰בווילנא, דו, א, כ, רא – מפקח את הגל. שהייה טמא מתחילתו – כל האחרים היו בחזקת טהרה, ולבסוף התברר שלא יוכלו לאכול קרבן פסח. אך מעמדו של המפקח את הגל שונה. אמנם בשעת השחיטה או הזריקה טרם ידע שהוא טמא, אך בפועל כבר היה טמא. לאחר פיקוח הגל שנמצאה בו גוויה התברר למפרע שהיה כבר טמא. מי שטמא בעת ההקרבה חייב בקרבן פסח, לכן המפקח את הגל חייב בפסח שני, ואילו החולה, או האסיר שלא שוחרר, הקריבו בהיתר ופטורים מפסח שני.