האומר לבניו הרי אני שוחט את הפסח למי שיעלה מכם ראשון לירושלם – האב פותח מעין תחרות בין בניו, ומי שיגיע ראשון לעיר יימנה על הקרבן. התלמודים מעירים שבמונח "לשחוט" האב מתכוון להפרשת הקרבן, שכן בזמן השחיטה כולם חייבים להיות כבר בעיר (ירו', לה ע"ד). ברור שהמשפחה תסב יחדיו, וכל מה שהאב עושה הוא "לזרזם על מצוות", בלשון הרמב"ם. כיוון שהיכניס הראשון – מבין האחים, את ראשו ורובו לעיר זכה בחלקו – הוא זה שהתמנה על הקרבן, וזיכה את אחיו עמו – האח יכול לזכות את אחיו ולהזמינם לקרבנו. המעשה כולו משקף את ההווי בעיר: מתנהלת תחרות ברוח טובה בין האחים, ומי שמנצח נופלת בידו הזכות להזמין את האחרים. האות וי"ו במילה "וזיכה" היא וי"ו המסקנה – זיכה את חלקו ולכן יכול לזכות את אחיו, ואין הכוונה שבאופן אוטומטי זכו כל האחים בחלק מהקרבן, שהרי הקרבן נשחט רק לשמו של ראשון המגיעים לעיר.
לעולם נימנים עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד – מספר המנויים על הקרבן הוא בלתי מוגבל, וניתן למנות עליו עשרות משתתפים ובלבד שלכל אחד יהיה כזית קרבן. כזכור הקרבן עצמו נאכל על השובע, ועיקר הארוחה היה בשר קרבן החגיגה ושאר המאכלים שבושלו לסעודה. הרכב החבורה היה גמיש: עולי הרגל זרמו לעיר ופגשו מכרים וידידים, אלו הצטרפו לחבורות, חבורות התפרקו ונוסדו מחדש, ויש לכך ביטוי במשנה זו ובהלכות אחרות29ראו למשל סדרת ההלכות בתוס', פ"ז ה"ו-ה"י.. נאמנים [נמנים] – המצוי בסוגריים נכתב בכתב יד שונה מלמעלה. הנוסח הנכון הוא כמובן נימנים, או נמנים, ו"נאמנים" הוא טעות שתוקנה בצד בידי המעתיק. ומושכים את ידיהם ממנו – אנשים יכולים גם למשוך את ידיהם מהחבורה ולעבור לחבורה אחרת. כל זאת, עד שיישחוט – את הקרבן. לאחר שנשחט הקרבן אין לעזוב את החבורה, וגם אי אפשר לצרף חברים חדשים, שכן השחיטה היא עבור בני החבורה (לעיל פ"ו מ"ז). בירושלמי מובאת דרישה שהמינוי יהיה על פסח חי, וזה כמובן הסבר דרשני להלכה מקובלת (לו ע"א). רבי שמעון30ב- א: ישמעאל. אומר עד שיזרק עליו את הדם – הזמן הקובע אינו השחיטה אלא זריקת הדם. כפי שכבר ראינו, הזריקה והאכילה הן המרכיבים העיקריים של הקרבן. השחיטה היא תנאי, אך נתפסה כבעלת מעמד טכני בלבד.
בתוספתא נוספת דעתו של רבי יהודה שיש צורך שיישאר אחד מהחבורה המקורית, ומשנתנו כדעת רבי יוסי שאין בכך צורך (פ"ז ה"ז).