האומר לעבדו – העבד רשאי לשחוט את קרבן הפסח עבור בעליו, וגם רשאי לשחוט קרבן פסח לעצמו כפי שראינו במשנה הקודמת. צא ושחוט עלי את הפסח – האדון לא ביאר איזה בעל חיים הוא רוצה כקרבן. שחט גדי יאכל – על כן ניתנת לעבד הזכות לבחור איזה בעל חיים ישחט. שחט – העבד, טלה יאכל – האדון את הטלה שנשחט. אם האדון לא אמר מה לשחוט, ושחט – העבד, גדי וטלה – שני בעלי חיים, יאכל מן הראשון – והקרבן השני אינו כשר, שכן השחיטה הראשונה כבר כשרה. שכח מה אמר לו רבו – האדון אמר מה לשחוט, אך העבד שכח. ברור שאם העבד ישחט נגד רצון רבו הקרבן פסול, כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי – המשנה מניחה שהעבד גם שוחט לעצמו, אולי עבור חבורה של עבדים כמו במשנה ז להלן. על כן יעשה העבד בלבו תנאי שהקרבן שרצה האדון יהיה עבורו, והקרבן השני עבור העבד עצמו, ואם טלה אמר לי רבי – הרב שלי, טלה שלו וגדי שלי.
שכח רבו מה אמר לו – גם העבד וגם האדון שכחו מה אמר האדון, שניהם – שני הקרבנות, יצאו לבית השריפה – שכן הקרבן פסול משום שספק אם נעשתה השליחות לפי תנאי ההקדשה של האדון. הבבלי מספר על מקרה שהמלך והמלכה שלחו את עבדיהם לשחוט קרבן פסח, כל אחד מהם חשב שהוא שולח עבד בשביל קרבן הפסח המשפחתי. מקרה מעין זה מחייב בעצם שהקרבן ייפסל משום שאין להימנות על שני קרבנות פסח. השאלה נשאלה לרבן גמליאל שפסק "מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון (הקרבן שהוקרב קודם), אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני" (בבלי, פח ע"ב). המלכה והמלך, שמשאביהם מרובים, לא חרדו על הקרבן ולא היה אכפת להם מי שוחט ואיזו בהמה, לכן אין הקרבן נפסל. אבל אדם רגיל, שהקרבן יקר לו ויקר עבורו, חרד שמא לא נשחט לפי תנאי ההקדשה, ועלול להיפסל. ייתכן גם ש"דעתן קלה" משום שלא אכפת להם מקיום מצוות. לפי התיאור מדובר כנראה באגריפס השני, שהיחס אליו היה דו משמעי (משנה, סוטה פ"ז מ"ח; תוס', פ"ז הט"ו)25המעשה בקריאת התורה במעמד הקהל היה בוודאי באגריפס השני, שכן רק הוא כיהן במוצאי שמיטה, שהיא זמן הקהל.. מספר רב של פעמים נזכר במקורותינו "אגריפס המלך", ובדרך כלל הכוונה לאגריפס השני, שכן רוב המקורות מתארים את הדור האחרון לימי הבית. ברם, ייתכן מאוד שלפחות חלק מהפגישות בין אגריפס לבין רבן גמליאל26ראו עוד משנה, שקלים פ"ג מ"ג. היו עם אגריפס הראשון, שמלך בשנים 41-44 לספירה. פעם אחת נזכר גם מפגש בין רבן גמליאל לבין "אגריפס סבא"27מכילתא דרשב"י, כ ה, עמ' 47.. אין צורך לתקן את הגרסה ל"אגריפס מלכא" או ל"אותו סבא", והכוונה לאגריפס הראשון, בניגוד לסתם אגריפס שהוא אגריפס השני. כמובן אין זה ברור האם כל פרטי הסיפור היסטוריים. מכל מקום, דומה שהסיומת "אנן לא נאכל..." היא תוספת של העורך ולכן פותחת בארמית, שאינה שפת ההבאה של מעשים קדומים. הביטוי "דעתן קלה" מתייחס למלך ולמלכה כאחד, שעבור שניהם קיום המצווה הוא טקס שאינו מטריד במיוחד, בין אם משום עושרם ומשאביהם הגדולים ובין אם משום שהם עסוקים בנושאים אחרים. המינוח הועבר בהשאלה לנשים, שדעתן קלה תמיד. ביטוי זה מופיע רק במקורות המשקפים את תורת בבל (בבלי, שבת לג ע"ב; תנחומא, וירא כב) (איור 36 ,37).
ופטורים מלעשות פסח שיני – בהלכה זו יש מחלוקת בתוספתא (פ"ז ה"ג) ומשנתנו כרבי נתן, או כרבי אלעזר במכילתא, ורבי חולק על כך28תוס', פ"ז ה"ו; ירו', פ"ז ה"ה, לד ע"ב; בבלי, עח ע"ב, ואולי גם מכילתא דרבי ישמעאל, בא ה, עמ' 17.. הפטור מפסח שני נובע מכך "שכבר נזרק עליהם הדם" (תוס', פ"ז ה"ו), הווה אומר שזריקת הדם נעשתה כהלכה, ולכן יצאו ידי חובה. רבי סבור, כנראה, שקרבן שמלכתחילה לא הייתה אפשרות לאכלו אינו מוציא ידי חובה, וכבר ראינו גישה זו במשניות אחרות (פ"ז מ"ה).