נטמא – קרבן פסח, שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה – כפי שכבר נאמר49ראו לעיל, פ"ג מ"ח. היה לפני מצודת אנטוניה, היא "הבירה" בלשון חכמים, מחוץ לחומת העיר השנייה ומצפון להר הבית, בית הדשן הגדול ששרפו בו את הבשר שנותר ואת הקרבנות שנטמאו. זה היה מתקן ציבורי, ושרֵפת הקודשים הייתה מעמד ציבורי, מעין הקרבת קרבן בזעיר אנפין. לפי התלמודים נקבעה ההלכה "כדי לביישן" (בבלי, פא ע"ב), ולכך מתכוון גם הירושלמי כשאומר "לפרסמו, להודיע שקילקל בו" (לד ע"ד). לפי מיקום ההערה בסוגיה משפט זה מוסב על הרישא, וכן משמע מניסוח הירושלמי. אם כן, שרפת הקרבן שנטמא בבית הדשן הציבורי היא מעין עונש על כך שלא השגיח וקלקל את הקרבן. דומה שיש כאן עירוב של שתי מגמות סותרות: מחד גיסא השרפה הפומבית היא עונש ועלבון, ומאידך גיסא היא טקס דתי הממומן מכספי ציבור. נטמא מעוטו – חלק מבשר הקרבן, והנותר – לכל קרבן יש זמן שבו מותר לאכלו. בשר שלא נאכל בזמן הוא "נותר" והוא אסור באכילה ויש לשרפו. שורפים אותו בחצרותיהם או על גגותיהם – ואין צורך להביאו במיוחד לבית הדשן. את הקרבן שורפים מעצי המערכה – בנוסח הדפוס ובכתבי יד נוסף מעצי עצמן – נוסח זה עדיף, שכן קשה להניח שהתירו להביא מעצי המערכה לבתים. יתר על כן, מההמשך נראה שרק בבית הדשן השתמשו בעצי מערכה. הציקנים – המילה יחידאית, וכבר הירושלמי עומד על כך ומעיר שרק כאן מכנים אדם בשם זה (לה ע"א). לפי ההקשר משמעות המילה היא קמצנים, ולפי הירושלמי יש בה יותר משמץ של גנאי: "להודיע לבא אחריו שהוא צויקן". שורפים אותו לפני הבירה בשביל להנות מעצי המערכה – האיש הוא קמצן משום שמתעקש ליהנות מעצי המערכה. התלמודים מוסיפים שאין לשרוף בביתו מעצי המערכה, שמא יותיר וישתמש בעצי המערכה לצרכים פרטיים, וזה אסור שכן זהו שימוש חולין במה שהוקדש לגבוה (בבלי, פב ע"א; ירו', לה ע"א). מאידך גיסא אין להביא לבית הדשן הציבורי עצים פרטיים, והבבלי מוסיף שמא יותיר ויחזיר עצים לביתו ויחשדו בו שגנב מרכוש המקדש.