המשנה עוסקת במקרה שנטמאו הקרבן, הדם או המקריב. יש שרצו לקשור את המשנה למשנה ה שמדובר בה על מקרה זהה של היטמאות הקרבן או הדם28כך כתב ליברמן, הפירוש הארוך לפסחים, עמ' 584.. ברם, במקרה הקודם מדובר בטומאה שהתבררה לפני ההקרבה, ובמשנתנו מדובר בטומאה שהתבררה רק אחרי הקרבת הקרבן כפי שאומרת התוספתא במפורש (פ"ו ה"ה). כאן אין מדובר על השאלה האם להקריב קרבן חדש, אלא על כפרת עוון במצב של "בדיעבד", כאשר העבירה כבר חלה.
הפסח שנזרק את דמו – כזכור29לעיל, פ"ו מ"א. יש לזרוק את דמו של הפסח על יסוד המזבח, ואחר כך נודע שהוא – קרבן הפסח, טמא – הגילוי שקרבן הפסח טמא מעורר שתי שאלות: מבחינה הלכתית "טכנית" הקרבן אינו מקובל ומקריבו צריך להביא קרבן חדש, או להביא פסח שני. מעבר לכך, קיימת תחושת התסכול. אדם עלה לרגל כדי לחלות את פני אלוהיו, ובמקום מצווה עבר עבירה הכרוכה בחילול הקודש, הציץ מרצה – הציץ הוא אביזר קישוט מזהב שהיה מונח על מצחו של הכוהן הגדול. על הציץ נאמר "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' " (שמות כח לח). הפסוק מדבר על כפרת עוונות, אך אינו מונה במדויק על אילו עבירות הציץ מכפר. יתר על כן, הפסוק אינו אומר במפורש שהציץ הוא המכפר, אלא שאהרן, או הכוהן הגדול, מכפר על העוונות. מכל מקום, חז"ל הבינו שהציץ הוא המרצה (מכפר) על העוונות30וכן משנה, זבחים פ"ה מי"ב; מנחות פ"ג מ"ג ועוד. לאוסף מקורות ראו כשר, תורה שלמה, כ, עמ' קפו-קפט..
הרעיון בדבר הציץ המכפר הוא רעיון דתי נרחב. בדרך כלל תפקיד הקרבנות הוא לכפר על העוונות. חז"ל מציגים מעין דרך חלופית ולפיה עצם הפעילות התקינה במקדש מהווה מרכיב בכפרת העוונות. במקורות אחרים הרעיון מורחב וכל הבגדים מכפרים, כל בגד מכפר על סדרת עוונות מוגדרת31ירו', יומא פ"ז ה"ג, מד ע"ב; שיר השירים רבה, ד ה, וראו דיוננו למשנה, יומא פ"ז מ"ה.. בין הבגדים היה הציץ יחיד ומיוחד, שכן עליו נחרת השם המפורש32גם יוספוס מזכיר את הציץ בחרדת קודש מיוחדת. ראו קד' ג 178.. עם זאת, כפי שנראה להלן הוכנס רעיון זה למסגרת או לסד הלכתי נוקשה. נקבע במפורט על מה הציץ מרצה ועל אילו עוונות או מצבים אין הוא מרצה. בתלמודים מניחים בפשטות שהכוהן הגדול השתתף בפועל בעבודה היום-יומית בקודש, ותמיד הלך לבוש בגדים, כלומר במלוא תפארתו עם כל הביגוד הפורמלי הנדרש ממנו, כולל הציץ. ברוח זו חכמים נחלקים האם הציץ מרצה רק כאשר הכוהן הגדול עונד אותו, או שהוא מרצה גם אם הציץ מונח בקרן זווית, כלומר בלשכה שבה מונחים בגדי הכוהן הגדול33ירו', יומא פ"א ה"ב, לט ע"א; חגיגה פ"ב ה"ד, עח ע"ב; בבלי, יומא ז ע"ב - ח ע"א; פסחים טז ע"ב; יבמות צ ע"א; זבחים פב ע"ב; ספרי במדבר, בשלח, עמ' 112-113 ,וראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א, ועוד..
ברם, בפועל התנהלו הדברים באורח שונה. הכוהן הגדול היה דמות ציבורית ופוליטית, והעבודה היום-יומית הייתה רחוקה ממנו. גם ניהול המקדש, כפרויקט כלכלי וארגוני מורכב, לא הותיר לו זמן לעבודת הקודש. משנת יומא פותחת בסדרת הלכות שמטרתן להכשיר את הכוהן הגדול לעבודת בית המקדש ביום הכיפורים. ביום מיוחד זה עבד הכוהן הגדול לבדו במקדש; ביתר הימים היה רשאי כמובן להשתתף, אך בפועל זה היה נדיר. על כן היה צריך ללמדו את מרכיבי העבודה, כולל דברים יום-יומיים כהטבת הנרות וזריקת הקטורת (משנה, יומא פ"א מ"ב).
סדרי היום יום במקדש מתוארים במקומות אחרים; בכולם משתתפים הכוהנים ולא נזכר שהכוהן הגדול מתחרה עמם על העבודות השונות34ראו למשל משנה, יומא פ"ב מ"ב - פ"ג מ"ב, ועוד.. דומה, אפוא, שבפועל הגיע הכוהן הגדול למקדש רק לעתים רחוקות, אף שההלכה קובעת שהוא רשאי לעבוד בכל עבודה שהוא יבחר (משנה, יומא פ"א מ"ב)35ראו ביכלר, הכוהנים, עמ' 52-68 .. גם יוספוס מתאר בקצרה את מעשי המקדש ומזכיר את הכוהן הגדול פעמים מספר, אך רק בהקשר לעבודת יום הכיפורים (קד' ג, 242-243). זאת ועוד. בפועל לא היו בגדי הכוהן בידי היהודים. ברוב ימות השנה הונחו בגדי הכוהן הגדול למשמר אצל הנציב הרומי, ורק לקראת יום הכיפורים הובאו ממצודת אנטוניה ונמסרו לנציגי המקדש. סביב החזקת בגדי הכוהן הגדול התפתח מאבק פוליטי, מעין דתי. כך, למשל, היה מעורב בעניין אגריפס השני שפעל לקבל לחסותו את הבגדים הקדושים (קד' יח, 90-95). עבור הציבור היהודי היה המצב משפיל ועדות לשלטון הזר ולהתעמרותו ביהודים, ורגישותם מובנת לאור החשיבות שייחסו לבגדים בכלל, ולציץ בפרט. הציץ לא היה מונח אפוא בקרן זווית, אלא מצוי במשמרת מחוץ למקדש, בידי השלטון הזר, והמונח "ציץ מכפר" או "ציץ מרצה" הוא אפוא רעיון דתי שלא היה לו ביטוי מוחשי ממשי.
עיקרון זה של "הציץ מרצה" נזכר במקורות תנאיים רבים36משנה, זבחים פ"ח מי"ב; תוס', שם פ"ד ה"ד, עמ' 485 ;שם ה"ז-ה"ח, עמ' 485 ;שם הי"א, עמ' 486 ;משנה, מנחות פ"ג מ"ג; תוס', שם פ"א ה"ו, עמ' 513 ;שם פ"ד ה"ט, עמ' 516 ;שם הי"א, עמ' 517 ;שם פ"ד הי"ג-הי"ד, עמ' 517 ; נזיר פ"ו ה"ב; מעילה פ"א ה"ג, עמ' 557 ;ספרי במדבר, קט, עמ' 113 ,ועוד.. עם זאת אין הציץ מופיע כאחת מדרכי הכפרה הרגילות, ובמיוחד הוא נעדר מרשימת חילוקי הכפרה שבמסכת יומא37ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"ח-מ"ט.. בכל המקורות שבהם נזכר הציץ המרצה על עבירות מדובר על עבירות שנעשו במקדש, אי הקפדה על דיני קרבנות. ניתן, אפוא, לקבוע שרעיון הציץ המרצה חל רק על עבירות שנעשו בתחומי המקדש38הציץ כמכפר על עוונות אחרים (מחוץ למקדש) מופיע רק במקורות המונים על מה מכפרים כל הבגדים, וכל בגד מכפר על עוון אחר, הקרוב לאבר הגוף שהבגד מכסה. ראו המקורות בפירושנו ליומא פ"ד מ"ה. .חשיבותו העיקרית של הרעיון הוא בהענקת "שלוות נפש" למקריבי הקרבן. תמיד ניתן לחשוש שמא נטמא הקרבן והכפרה אינה שלמה. ודאי שמי שיודע על טומאה צריך להיטהר כנדרש, והקרבן נפסל, כפי שיוצא מעשרות הלכות, אבל עולי הרגל והכוהנים אינם צריכים לחשוש ממוקשים עלומים.
לפנינו, אם כן, מהלך כפול ומנוגד. מחד גיסא קיימת תביעה להקפדה יתרה בפרטי פרטים, ומאידך גיסא אמירה כוללת המניחה כפרה מכל מקום, בבחינת קבלה של החולשה האנושית ומגבלותיה של מציאות החיים במסגרת הקודש. המשכה של המשנה מתחבט במתח זה ומנסה לארגן את תודעת הציץ העלומה למסגרות הלכתיות מוגדרות. מבחינה חברתית הציץ מהווה מעין רשת ביטחון לבאי המקדש. קיים היה חשש שאנשים יימנעו מלבוא למקדש בשל ההגבלות ההלכתיות הרבות. העיקרון של "ציץ מרצה" פותר את החשש הזה.
נטמא הגוף – של הקרבן, ובעיקר של קרבן הפסח. בתוספתא כבר מובן שלעתים ה"גוף" הוא גופו של המקריב (פ"ו ה"ה)39אבל בה"ו: "אירע פסול בגופו ישרף מיד", וברור ש"גופו" הוא גופו של הקרבן.. אין הציץ מרצה – הציץ מרצה רק על חלק מהעבירות. כך נקבע שהוא מרצה אם נטמא הדם, אבל לא אם נטמא גוף הקרבן. הציץ אינו מרצה על קרבן שיצא מחוץ לתחומו (משנה, זבחים פ"ח מי"ב; מנחות פ"ג מ"ג), או על בשר שנאכל אחר זמנו (תוס', זבחים פ"ד ה"ב-ה"ג, עמ' 485 ;מנחות פ"ד ה"ח, עמ' 516 ועוד). ההלכה שהציץ אינו מרצה על טומאת הגוף חוזרת במקורות נוספים (תוס', פ"ו ה"ה; נזיר פ"ו ה"ב). מפני [שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה ועל] על טומאת הדם – משפט זה מצוי בשוליים, ומכתב היד לא ברור היכן יש לשבצו. השיבוץ המוצע כאן הוא לפי נוסח הדפוסים. "מפני שאמרו" רומז למשנה קדומה שאותה מצטטת המשנה שלפנינו. המינוח מופיע במשניות נוספות, ולעתים ניתן אף לעקוב אחר מקורו הקדום. במקרה שלפנינו המשפט מופיע בהקשרים שונים בסדרת משניות40ראו להלן בסמוך, וראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א. שם המינוח הוא "ולמה אמרו", והוא הוא., אך עדיין אין בידינו לקבוע מה מקורו ומאיזה חיבור הוא מצוטט. "טומאת הדם" הוא כינוי למצב שהדם, שיש לזרקו על המזבח, נטמא או שאירע לו כל פסול אחר. זאת בניגוד ל"טומאת הגוף" שהוא המצב שהכוהן המקריב נטמא.
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף – ניסוח דומה מופיע בסדרת מקורות. התוספתא כאן גורסת "כל קרבנות הצבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת אדם ועל טומאת הגוף, חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה על טומאת אדם, ואין מרצה על טומאת גוף" (פ"ו ה"ה). ליברמן, בעקבות ראשונים, תיקן על טומאת הדם או על טומאת דם, וטען שהאות א נוספה כדרכן של נוסחאות ארץ ישראל להוסיף לעתים את האות אל"ף בתחילת מילה (ליברמן, הפירוש הארוך לפסחים, עמ' 584). כך המשפט מופיע גם בתוספתא נזיר ובמקורות נוספים41תוס', נזיר פ"ו ה"ב; ירו', לד ע"ב; בבלי, טז ע"ב ועוד.. עד כאן התוספתא עשויה להתפרש כמשנתנו. אבל במשנת זבחים (פ"ח מי"ב) שנינו: "... שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא". ניסוח זהה מופיע במשנת מנחות (פ"ג מ"ג), שכנראה העבירה את הכלל הידוע הזה ממשנת זבחים. לפי ההקשר שם הציץ מרצה על כל הטומאות של אדם, חוץ מבשר שיצא מהעזרה, שעל עוון זה אפילו הציץ אינו מרצה. ייתכן שלפנינו מחלוקת בין המשניות השונות, ברם דומה שהמשפט "הציץ מרצה על..." הוא משנה קדומה, מוסכמת על הכול. הצעות שונות הוצעו לתירוץ הסתירה42ראו תוספות רי"ד לפסחים כאן, וליברמן, הפירוש הארוך, עמ' 585., וייתכן שההסבר טמון דווקא בהמשך המשנה. כפי שנראה להלן הציץ מרצה על טומאת תהום, וכפי שנפרש בטומאה זו נטמא המקריב עצמו. אם כן, הציץ מרצה על טומאת גוף, בניגוד לפִסקה שאנו עוסקים בה. אלא שבשתי טומאות גוף מדובר. בטומאת התהום נטמא המקריב, האדם עצמו, ואילו הפִסקה שאנו מפרשים מדברת על טומאת הגוף של הקרבן. מכיוון שכך אנו יכולים לקבל את גרסת כתב יד וינה לתוספתא שלנו: "הציץ מרצה על טומאת אדם ועל טומאת הגוף. חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה על טומאת אדם ואין מרצה על טומאת גוף". אם כן, על טומאת הדם ועל טומאת אדם הציץ מרצה, אך לא על טומאת גוף הקרבן, ובקרבנות רגילים אף על טומאת הגוף הציץ מכפר.
בקרבן פסח המרכיב החשוב הוא גוף הקרבן, כפי שראינו במשנה ה. לפיכך, אם נטמא גוף הקרבן הרי שמצד אחד באמת לא התקיימה המצווה, ובמקביל אין צורך בריצוי הציץ משום שניתן להביא קרבן אחר בפסח שני.
(ו)נטמא טומאת התהום – המצוי בסוגריים מיותר. הכוונה היא שאם המקריב נטמא בטומאת התהום חלות עליו ההלכות שבהמשך. ייתכן גם שזו וי"ו התנאי, הרגילה בלשון המקרא, ומשמעות המשפט היא כמו "אם נטמא". לפי התוספתא טומאת תהום היא טומאה שנגרמה מהליכה או מישיבה על קברים שלא היו ידועים (פ"ו ה"ה), הווה אומר זו טומאת אדם שנגרמה מחוסר ידיעה (זבים פ"ב ה"ט, עמ' 678). חוסר הידיעה הוא מרכיב מרכזי בהלכה זו, שכן ברור שאם ידע אדם על טומאתו עליו להימנע מההקרבה. רבנו צמח גאון פירש שטומאת תהום היא טומאת עצמות אנשי המבול43ראו המבוא לערוך השלם, עמ' 20., ובירושלמי שלנו מפורש בשם ריש לקיש שקבר התהום הוא קבר שאיש אינו זוכרו44ירו', לד ע"ד; נזיר פ"ט ה"ב, נז ע"ד; בבלי, סג ע"ב. בירושלמי שם מוגדר גם שקבר שאפשר לפנותו הוא קבר תהום.. שני הפירושים דומים, ונראה שקבר התהום הוא קבר שהיה בלתי ידוע. בספרות חז"ל עדויות רבות לגילוי קברים קדומים, ובמציאות אירע כך לעתים קרובות. כך, למשל, המדרגות העולות להר הבית מדרום נבנו על סדרת קברים מימי בית ראשון (איור 32). רובם לא היו ידועים לבונים, שכן בחפירות הארכאולוגיות שנעשו באזור נמצאו הקברים חתומים ומכוסים, מתחת לשכבה של ימי בית שני, אך אחד הקברים הקדומים לא נפרץ בידי הבונים מימי בית שני, והבנייה עליו לא חודשה. הציץ מרצה – על טומאת אדם הציץ מרצה, כפי שנאמר לעיל. המושג "קבר התהום" חוזר במקורות רבים. הוא מבטא את החשש העמוק מפני טומאה בלתי ידועה ובלתי מזוהה. חשש דומה בא בהלכות בית הפרס (אהלות פרקים יז-יח). אלא שאת חשש קבר התהום חכמים מרגיעים, יש לו פתרון, והאדם אינו צריך להביא קרבן שמא נטמא מטומאה בלתי ידועה45נרחיב בכך, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במבוא הכללי לסדר טהרות..
נותר להבין מה המיוחד בקרבן הפסח והנזיר, ומדוע דינם שונה מיתר הקרבנות. קרבן הנזיר וקרבן הפסח מופיעים לעתים בצוותא כדוגמה לקודשים. כך בדיון במשנה נזיר פ"ז מ"ב-מ"ג, בבבלי שם נג ע"א ובמקורות נוספים46משנה, אהלות פי"ח מ"ד; תוס', זבים פ"ב ה"ח, עמ' 678.. בשניהם יש שילוב של קרבן יחיד וקרבן ציבור. שניהם קרבנות יחיד, שכן היחיד מביאם, ומצד שני הם חובה שיש לה זיקה לענייני הכלל. על המרכיב הציבורי בקרבן פסח כבר עמדנו לעיל47ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ה., ועל אופיו הציבורי של קרבן נזיר אנו שומעים ממקורות אחרים48ראו למשל הסיפור על שמעון בן שטח והמלך ינאי שדאגו לקרבנות הנזירים, ירו' ברכות פ"ז ה"ב, יא ע"ב(. כן תרם פאולוס למטרה זו, מעשי השליחים, כא 24 .השוו את המחלוקת של בית שמאי ובית הלל בספרי זוטא, עמ' 244 ,וראו גם המבוא למסכת שקלים ובפירושנו שם לפ"ב מ"ה, ודיוננו במבוא למסכת נזיר.. כמו כן בשני הקרבנות ניתן להביא קרבן חלופי במועד אחר: הנזיר יכול להביא קרבן אחר, ופסח ניתן להביא בפסח שני. לבסוף, שני הקרבנות פותחים פתח לישראל להשתתף בפועל בקודש ובקרבן, ושניהם קרבן חובה שחל על אדם רגיל מישראל, ולא רק על כוהן. בכל יתר הקודשים הישראל רשאי להמתין עם קרבנו, או לתת אותו לאחר כדי שיאכלנו. אבל נזיר חייב להמשיך לשמור על הלכות נזירות ואם נטמא חייב לגלח, וכן עושה הפסח, אם לא יקריב את קרבנו ביום המסוים יפסיד את החג. לא ייפלא, אפוא, שהמשנה התנאית כורכת אותם יחדיו, וגופי הלכה משותפים לשניהם בשונה מקרבנות כוהנים מובהקים.
מבחינה דתית חשוב לציין שהביטוי "ציץ מרצה" מבטא ביסודו רעיון דתי האמור להשרות ביטחון ושלוות נפש על באי המקדש. אבל במסורת חז"ל הוא עוצב ככלל משפטי שיש לו סייגים ומסגרת מגבילה. כך הוא מאבד את תפקידו כמעין "רשת ביטחון" והופך לכלל משפטי נוסף הצריך שמירה והקפדה. קשה לדעת האם עיצוב זה משקף את מחשבת המקדש, או שמא זהו עיצוב מאוחר ברוח השקפתם של תנאים.