נטמא קהל או רובו – את הפסח יש להקריב בטהרה, ואם אדם נטמא עליו להקריב את קרבן הפסח בפסח השני, ביד באייר. אבל אם נטמא כל הציבור או רובו, או שהיו הכהנים [טמאין] והקהל טהור – המוקף בסוגריים נכתב בין השורות, והוא נשמט בטעות בידי המעתיק הראשון. יעשה בטומאה – מקריבים את קרבן הפסח, או כל קרבן אחר, בטומאה, משום ש"טומאה הותרה בצבור". ניטמא מיעוט הקהל [ה]טהורים עושין את הפסח הראשון והטמאים עושין את השיני – את קרבן הפסח ביד באייר, בפסח שני. ההלכה עצמה כבר נדונה במשנה ד ובסוף הפרק הקודם.
את דין "טומאה הותרה בצבור" חכמים לומדים ממעשיו של חזקיהו המלך שדחה את הפסח משום שרוב הציבור היו טמאים. המעשה מסופר בדברי הימים (ב כט לא - ל יט), אך למרות רצונם של חכמים לתאם בינו ובין ההלכה המאוחרת של ימיהם הוא בבחינת "מעשה לסתור". לפי הסיפור שיפץ חזקיהו את המקדש וחנך אותו בקול תרועה והקרבת קרבנות; לאחר מכן רצו לעשות את הפסח במועדו, אך העם היה טמא, ולכן דחו את הפסח לחודש השני. לא ברור האם במועד הפסח השני קיימו את מצוות הפסח השני, שהוא יום אחד בלבד, או שחגגו את הפסח הראשון, אך לא במועדו. לפי הכתוב הם חגגו שבעה ימים (שם, ל כא), ומכאן שזה היה חג פסח מלא, ולא פסח שני בלבד. כן מסופר שחזקיהו המלך התפלל בעד העם וביקש כפרה, "...ה' הטוב יכפר בעד" (שם, ל יט); ה' נענה לבקשה, אך לא נאמר מה היה החטא.
על פי ההבנה הפשוטה החטא היה עצם הטומאה, המקדש שהוזנח והמצוות שלא קוימו במשך תקופה ממושכת. העם היה טמא, אך לא כן חלק מהכוהנים. על כן ניתן היה להקריב קרבנות לחנוכת המקדש, אך את הפסח דחו לחודש אחר. כפי שכבר ראינו הכניסו חכמים את מעשי חזקיהו לתוך סד ההלכה והציעו להם פירושים מספר. באופן כללי שללו חכמים את המעשה ואמרו "ולא הודו לו חכמים"25זו ברייתא שצורפה למשנה (פסחים פ"ד מ"ט), ראו לעיל, סוף פרק ד.. הם הניחו ששיפוץ המקדש היה מותר, אף שהעם היה טמא, משום שטומאה הותרה בציבור; חזקיהו עיבר את השנה וכולם חגגו את הפסח בחודש השני, שהפך לחודש הראשון. "חטאו" היה שעיבר את השנה בחודש ניסן עצמו, ולא באדר. למעשה, השיפוץ עצמו הסתיים בשישה עשר בחודש הראשון (שם, כט יז), כך שכלל לא ברור כיצד יכול היה להתארגן לחג פסח המוני יומיים קודם. מכל מקום, חכמים למדו מכך שטומאה הותרה בציבור26ראו המקורות בפירושנו לסוף פרק ד, ולעיל, משנה ד. התיאור המלא ביותר הוא בבבלי, סנהדרין יב ע"א, אך יש לו מקבילות רבות, וראו שם., או שמא מצאו בפסוקים סמך לרעיון הלכתי שהם פיתחו.
הרעיון ההלכתי הוא פשוט וברור. את הפסח, או כל חג אחר, יש לחגוג במועדו. השתתפות הציבור בעלייה לרגל אינה רק חלק מהחג, אלא היא תוכנו ומהותו. אם העם טמא חובת הטהרה נדחית בפני חובת החגיגה, אבל אם רק חלק מהעם טהור יחגגו הטהורים בלבד. בפסח ניתן לקיים פסח שני; בחגים אחרים אין הדבר אפשרי, אך מצוות טהרה דוחה את מצוות שמחת החג.
כפי שאמרנו, השאלה של טומאת הציבור הייתה שאלה רֵאלית. ימי העלייה לרגל היו מוּעדים לפורענות, והתחוללו בהם מהומות צבאיות ופוליטיות. ההתכנסות היוותה זירה טבעית לתסיסה נגד הרומאים, ואלו הגיבו בשיגור צבא לעיר. המפגש בין חיל המצב הרומי ועולי הרגל היה רווי מתח מטבעו. ההתנגשויות בסמטאות העיר הצרות היו בלתי נמנעות. יתר על כן, הקנאים ניסו להתסיס את העם, וההמון והמפגש עם הצבא העוין היו זירה מתאימה להתססה זו. כאשר פרצה מהומה היא הסתיימה בהרוגים רבים, וממילא נטמאו רבים, והיה חשש שרוב העם נטמא. יתרה מזאת, גם בימים כתיקונם היו הצפיפות, התנאים הסניטריים ומזג אוויר חם עלולים לגרום להתפרצות מגֵפה בשעת העלייה לרגל. שוב היו מתים רבים מטמאים רבים מציבור החוגגים, ואין צריך לתאר את האכזבה של עולי הרגל שהגיעו לעיר ממרחק ונטמאו ערב החג. אך יותר מכך היה החשש להשבתת שמחת החג של בית המקדש. הלכות אחדות שונו בגלל החשש שאווירת החג במקדש תושבת, והיתרים מפליגים נקבעו כדי שבית אלוהינו לא יהיה שמֵם27ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"ג.. ההלכה שטומאה הותרה בציבור שייכת לתחום הלכתי רגיש זה, וכך חז"ל מבטאים את סדר העדיפות שבין נורמות ההלכה מחד גיסא, לבין כבוד המקדש מאידך גיסא.
המשפט "טומאה הותרה בצבור" הוא ניסוח בבלי מאוחר, אך ההלכה עצמה היא תנאית, וכאמור היא מימי הבית. בתלמוד הבבלי מתחבטים אם טומאה הותרה בציבור, כלומר שמצוות הטהרה נדחית לחלוטין ואינה קיימת כלל, או שהיא נדחית בציבור, כלומר היא דוחה את מצוות הטהרה, אך יש לקיימה ככל האפשר. שאלה זו, בניסוחיה, מאוחרת. התלמודים אף מתחבטים מה פירוש הקהל, ורוב הקהל. האם צריך רוב מוחלט או די ברוב של אחד, ולדעת רבי מתיה בן החרש אין האחד מכריע את הציבור, כלומר צריך רוב ברור של טמאים כתנאי להחלטה. יש האומרים שדי אם שבט אחד טמא, או אולי צריך רוב שבטים (בבלי, פ ע"א). כל השאלות הללו הן ניסיון לניסוח משפטי של כלל שערכו בניסוחו הכוללני. בפועל התחשבו כנראה רק באנשי ירושלים, כולל עולי הרגלים. איש לא יכול היה לקיים מפקד של טמאים, ודי היה בתחושה הכללית שעולים רבים נטמאו ויש חשש שהשמחה הציבורית תושבת.