אין צולין את הפסח לא בשפוד – לאחר שהמשנה הקודמת אמרה שצולים את הפסח על שפוד של רמון, משנתנו קובעת שאין צולים אותו על שפוד. אין זו סתירה, אלא שימוש לא אחיד במונח. נראה שסתם שפוד הוא של מתכת, וחכמים התנגדו לשפוד מתכת ודרשו שפוד של עץ. המאירי פירש שאין צולים על שפוד, והכוונה שיש לתחוב את השפוד בבשר ולא להניח את הבשר על שפוד עבה, מעין טס מתכת. בעדי הנוסח שבידינו אין הד לנוסח כזה, אך ייתכן שזו משמעות הכתוב. בתוספתא מובאת דעתו של רבי יהודה המתיר שפוד של מתכת, והבבלי אומר במפורש שמשנתנו אינה כדעת רבי יהודה6תוס', פ"ה ה"ח; בבלי, עד ע"א; מכילתא דרשב"י, יב ח, עמ' 13 ;מכילתא דרבי ישמעאל, בא ו, עמ' 19.. לפי ההבנה הפשוטה ברור ששתי המשניות אינן מאותה עריכה. המשנה הקודמת יש בה יותר תיאור של הווי. אזכור הרימון כחומר שהשפוד עשוי ממנו אינו בא לבטא הלכה, אלא מתאר מציאות רווחת7מלאכת שלמה למשנה א, ולעיל.. עם זאת, קשה להניח ששתי המשניות סותרות, ותירוצו של המאירי קשה. שפוד הוא בפשטות מוט ארוך וצר המחודד בסופו, כמו כידון8שפרבר, יוונית, עמ' 147-152 האריך בכך, ופירוש המילה פשוט..
ולא באסכלה – אסכלה היא מילה יוונית (έσχάρα – escera), ומשמעה רשת מתכת. את הרשת הניחו על גחלים, ואסור לצלות את קרבן הפסח בדרך זו. את הבשר מניחים על האסכלה ולא בתוכה. ואכן, בעדי נוסח אחדים מטיב משני הגרסה היא "על האסכלה"9כך כנראה ב- כ, מב, רב, רג.. נראה ש"על האסכלה" הוא תירוץ. אבל הנוסח "באסכלה" אין משמעו בתוך האסכלה, אלא בסיוע האסכלה, וכן "בשפוד" דלעיל (איור 30). רבי צדוק אמר מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה – המעשה נראה על פניו כסותר את דברי המשנה, שהרי קודם נאמר במפורש שאין לצלות את הפסח על אסכלה. התלמוד הבבלי מתרץ בשיטת "חסורי מחסרא" ומסביר שאין לצלות על אסכלה ומותר על אסכלה מנוקבת, וכך הורה רבן גמליאל לטבי עבדו (עה ע"א)10נראה שלפני ראשונים הייתה גם גרסה "ומעשה", ובעל הון עשיר דוחה אותה.. הירושלמי אומר שרבן גמליאל חולק על חכמים והמעשה בא כדי לבטא דעה מנוגדת. נראה שרבן גמליאל חולק משום ש"אית ליה פסח מצרים צלי אש אין פסח הדורות צלי אש" (לד ע"ב)11ייתכן שמשפט זה הוא המשך השאלה ויש לקראו בתמיהה, כשאלה רטורית: האם רבן גמליאל חושב שצלי אש הוא רק בפסח מצרים?!. הסבר שני הוא שרבן גמליאל סבור שתולדות האש כאש. כלומר, גם צלייה בעזרת כלי עזר מותרת, ומן הסתם הוא יתיר גם שימוש בשפוד של מתכת. אם כן, לפי הירושלמי המעשה סותר את ההלכה. הבבלי סבור שמצב מעין זה הוא בלתי אפשרי, והירושלמי סבור שזו דרכה של משנה.
כפי שפירשנו לעיל נראה שרבן גמליאל הוא רבן גמליאל דיבנה. טבי עבדו נזכר במקורות מספר, ורבי צדוק היה חברו המוסר מעשים מספר על בית רבן גמליאל דיבנה. היו מפרשים שסברו כי מדובר ברבן גמליאל מימי הבית. לפי פירוש זה טבי הוא שם קבוע לעבדים שונים, זה של רבן גמליאל מימי הבית וזה של רבן גמליאל דיבנה. רבי צדוק פעל בסוף ימי הבית ובדור יבנה, ובדוחק ניתן לקשור בינו לרבן גמליאל הראשון שמת זמן רב לפני החורבן12ראו אלבק, עמ' 451 .כך יש גם לפרש את המשנה בנידה פ"ב מ"א.. פירוש דחוק זה נועד להסביר כיצד ומדוע דרש חכם שחי לאחר החורבן לצלות לו קרבן פסח. ברם, מאמץ פרשני אינו רק בלתי סביר אלא מיותר. כפי שראינו היו שהמשיכו לאכול בשר צלוי גם לאחר החורבן, כזכר לחורבן13ראו לעיל, פירושנו לפ"ד מ"ד.. אם כן, באופן פשוט רבן גמליאל שבמשנתנו הוא רבן גמליאל דיבנה, טבי היה עבדו ורבי צדוק חברו.
לפי פירוש זה ניתן היה לכאורה להסביר שבימי הבית אסור היה לצלות את הפסח על אסכלה, אבל לאחר החורבן מותר היה לצלות באסכלה, שכן אין זה קרבן פסח ממש. יתר על כן, ייתכן שרבן גמליאל העדיף צלייה באסכלה כדי להפריד בין קרבן פסח הרגיל לבין הצלי שלאחר החורבן, שאין חלים עליו דיני הקרבן. ברם, לא כך מפרשים שני התלמודים. הם חלוקים ביניהם בשאלה האם רבן גמליאל חולק על חכמים או לא, אך מסכימים שמעשהו של רבן גמליאל משקף את הנוהל וההלכה של קרבן פסח. קשה, אפוא, לפרש בדוחק ולהכניס לתוך המשנה מרכיבים שלא נאמרו בה במפורש, וזאת כנגד התלמודים. המקורות מדברים בדרך כלל על צליית הטלה או הגדי כולו. כך בבבלי שציטטנו, וכך גם בירושלמי (לד ע"א). ברם, במקביל אנו שומעים על דרך נוספת: "רצה מנתחו ומטילו אבר אבר על גבי גחלים"14מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב ח, עמ' 13 ;מכילתא דרבי ישמעאל, בא ו, עמ' 19 ;תוס', פ"ה ה"י.. אם כן, קיימת דרך חילופית של הנחת אברי הקרבן על גחלים. אי אפשר להניח את הקרבן השלם על גחלים, שכן כמות הבשר גדולה מדי ואם יונח על גחלים חלקו יישרף בעוד שחלקו האחר לא ייצלה דיו.
נגע בחרסו שלתנור – כאמור, השפוד הונח מעל או בתוך התנור. לשם כך הוכנו מבעוד מועד תנורים גדולים מהרגיל, ואנו שומעים אף על אפשרות של הנחת קרבנות אחדים בתנור אחד (תוס', פ"ה הי"א), אלא שחכמים אסרו זאת. לשם כך הכינו תנורים מיוחדים וגדולים לצליית הפסח, כפי שעולה ממקור אחד (משנה, תענית פ"ג מ"ח). אסור שהבשר ייגע בדופן של התנור, שכן במקרה זה ייצלה הבשר מחום כלי החרס ולא ישירות מהאש. אם הבשר נגע בדופן של התנור (איור 31 )יקלוף את מקומו. אם נטף מרטבו על החרס חזר עליו – יש לגרוס וחזר עליו, כלומר ונטף הרוטב חזרה על הבשר. הווה אומר, אם הרוטב נטף על דופן החרס של התנור וחזר וטפטף על הקרבן אסור לאכול את הרוטב הזה, שכן אותה טיפת רוטב בושלה בחום החרס. הטיפה עשויה לנטוף חזרה כאשר מסובבים את השפוד בתוך התנור, או כאשר מוציאים את הבשר לזמן מה מחוץ לתנור. יטול את מקומו – כמקודם. יש לחתוך את הקטע שנפסל, ויתר הבשר כשר. נטף מרטבו על הסולת יקמוץ את מקומו – אם אותה טיפת רוטב שחוממה בחום דופן התנור נפלה על תבשיל יש להוציא את הגוש שנטפה עליו, ויתר המאכל כשר. ההלכות בדבר חתיכה שנפסלה מקִלות הרבה יותר מהלכות טומאה או כשרות. כך, למשל, אם נטף חלב על בשר, יש בכך כדי לפסול (להטריף) את כל התבשיל, אך באיסורים הכרוכים בצליית הבשר הקלו חכמים.
במכילתא מובא מדרש כתובים הבא לבסס את המשנה: "צלי אש ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה ולא צלי חרסו של תנור אלא צלי אש" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא ו, עמ' 19). דרשה זו באה לנמק את ההלכות שבמשנה, וברור שהיא מבוססת עליה. יש בכך עדות . לַתלות של המכילתא במשנתנו15קשה לומר שהמשנה סודרת את המסקנות ההלכתיות של המכילתא, שכן המשפט "לא חרסו של תנור" אינו עומד בפני עצמו ואיננו הגיוני לעצמו. "חרסו של תנור" אינו צורת צלייה רגילה, ואין סיבה שהדרשן יזדקק לאסרה. לעומת זאת במשנה היא משובצת במהלך הגיוני, ומכאן שהמשנה היא בסיס למכילתא ולא ההפך..