אבר – חלק מקרבן פסח, שיצא מקצתו – מחוץ לתחום. בקרבן פסח המילה "תחום" משמשת בקשר לשני איסורים: הראשון הוא האיסור להוציא את הבשר מחוץ לחומת ירושלים, והשני הוא האיסור להוציא את הבשר מתחום הבית והחבורה, כמו שנאמר: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה..." (שמות יב מו). חז"ל פירשו את המונח "בית" כחבורה, ודרשו שהבשר לא יצא מגבולות החבורה (ראה להלן). השאלה היא כמובן למה המשנה מתכוונת. אם הכוונה ליציאה מתחום החומה, הווה אומר שהחבורה יושבת כאילו על החומה עצמה, וחלק מאבר אחד, כגון רגל, יצא מחוץ לקו החומה. אם כן זו שאלה תאורטית גרידא, והסיכוי שכך יקרה קטן מאוד, אם כי ייתכן שישבו, בין השאר, על גגות המגדלים בחומה ואכלו, וראו להלן. המשך המשנה בוודאי עוסק בחומה. אפשר שהרקע הראלי למשנה שונה. בירושלים היו שלוש חומות. אם החומה השנייה הייתה גבול ההיתר, אזי כל השטח המותר היה תחום בחומה, וכפי שהעלינו קשה לתאר מצב שבו החבורה אוכלת על גבול החומה. ברם ממקורות אחדים יוצא שהפרבר "בי זיתא" נחשב כחלק מהעיר55ראו פירושנו לעיל, פ"ג מ"ח.. הפרבר היה מוקף בחלקו בחומה השלישית, וחלקו היה פרוץ והוקף בחומה רק לקראת מרד החורבן. אם כן, חלק מן השטח המותר לא היה מוקף חומה, וייתכן מקרה שחלק מאבר של הקרבן יצא מחוץ לתחום. המשך המשנה עוסק במפורש בחומת העיר או המקדש, אך כפי שנראה ייתכן שהיא מדברת על חומת המקדש ועוסקת במקרה וברקע הלכתי שונה מזה של קרבן פסח הנידון בפסקה הראשונה. החלק הראשון של המשנה עשוי לעסוק גם, או רק, ביציאה מתחום ה"בית". הרמב"ם פירש שהכוונה לתחום הבית. כך גם יוצא מהתוספתא הדנה כאן בדין מי שמוציא בשר מן הבית, וקובעת ש"בית" בהקשר זה הוא גם חבורה (פ"ו הי"א)56כן פירש בעל תוספות יום טוב.. אם אכן כך הוא תתפרש המשנה כעוסקת בשאלה מעשית יותר. לפי הפירוש הראשון השאלה היא תאורטית-משפטית כמעט לחלוטין. חותך עד שמגיע לעצם – החלק שיצא מחוץ לתחום פסול לאכילה, אך יתר הקרבן והאבר הנדון כשרים. אסור לשבור עצם מהקרבן ולכן וקולף – את הבשר, עד שמגיע לפרק וחותך – את הבשר מהחלק שנשאר בתחום ואוכלו לשם מצוות קרבן פסח, ובמוקדשים – בשאר הקרבנות שבהם אין איסור שבירת עצם, קוצץ בקופיס – בדפוס ובכתבי יד "קופיץ". המשנה אומרת שאין לחתוך בשר קרבנות אלא בקופיץ, משום שאין בו שבירת עצם. זאת בניגוד לקרדום שהשימוש בו עשוי לגרום לשבירת עצמות הקרבן. אם כן, הקופיץ הוא סכין גדולה. משנה אחרת אומרת שאין מבקעים עצים ביום טוב בקרדום או במגל אלא בקופיץ, ושוב התיאור מתאים לסכין, שאינה מיועדת בדרך כלל לחיתוך עצים, ולכן מותר להשתמש בה ביום טוב לביקוע עצים, שאין זה דרך מלאכתה. התלמוד למקום מסביר: "לא בקרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, לא שנו אלא בנקבות שלו, אבל בזכרות שלו – מותר. פשיטא, בקופיץ תנן!" (בבלי, ביצה לא ע"ב). הקרדום הוא גרזן שיש לו ידית ולהב57לקרדום ראו משנה, פאה פ"ד מ"ו ומקבילות.. הידית מכונה "זכרות" משום שיש בה בליטה, ועליה מולבש הנקב שבלהב (איור 33). הלהב מכונה "נקבות" משום צורתו58משמעות זו של "נקבות" ו"זכרות" חוזרת במקורות אחרים. כל הכלים המשתלבים כונו כך, כאשר החלק עם הבליטה הוא ה"זכרות" והמגרעת או החור "נקבות".. הידית של הקרדום דומה אפוא לקופיץ, ומכאן שהקופיץ הוא סכין. המילה עצמה מושאלת מיוונית: kοpίς ,ובלטינית: copis .שאין בו – בבשר של סתם קרבן, איסור של שבירת העצם – המשנה קובעת בבירור מה פירוש יציאה מן התחום, ומתייחסת לחומה. הכוונה או לחומת ירושלים או לחומת המקדש. אם מדובר בקודשים קלים (קרבן שלמים שאדם מביא מרצונו) הרי שזה נאכל ברחבי העיר כמו קרבן פסח. במקרה זה החומה היא חומת ירושלים. ברם, אם מדובר בקודשים רגילים, כמו קרבנות התמיד או החג, אלו מובאים למזבח שבתוך המקדש. במקרה זה החומה היא חומת המקדש עצמה, ואכן בברייתא בבבלי מדובר על בשר שנושאים על מוט אנשים אחדים, ויצא בטעות מחוץ לחומת העזרה (בבלי, יומא פה ע"ב). מן האגף ולפנים כליפנים – האגף הוא הדופן של הפתח. מדובר בקירות עבים, ולכן יש לקבוע מה דינו של מי שעומד בפתח. חז"ל קבעו שהאגף הוא גבול החומה, ומי שעבר אותו יצא מהתחום המקודש59ראו עוד משנה, נדרים פ"ז מ"ה.. מן האגף ולחוץ כלחוץ – מי שעבר את אמצע האגף נחשב כאילו יצא מהתחום, והחלונות ועובי החומה כלפנים – חלון הוא חור בקיר. כיום מקובל שבחלון יש זכוכית והוא קרוע בדופן החיצונית של הקיר כלפי חוץ, אך בתקופת המשנה והתלמוד לא היה מקובל לחסום את החלון בזכוכית והחור היה פתוח להכנסת אוויר ואור. בימי החורף סתמו את החלון בלוח עץ. חלון היה גם בין חדרים שונים באותו בית. במקרה זה החלון הוא בין החומה והחלל שמחוץ לה. לא ידוע לנו על חלונות בחומת המקדש. לחומת ירושלים היו חלונות ירי, ובעיקר היו מעין חלונות על גג החומה. לפי יוספוס היו על החלק העליון של החומה מעין בחנים, כלומר בליטות בחומה (מלח', ה 155). הרווח בין הבחנים עשוי להיקרא חלונות. כל המשפט הוא סכמטי. קשה להניח שבפועל סעד מישהו בין הבחנים, אך זו טיבה של אבחנה משפטית, ויש לה משמעות גם לדינים נוספים.