כל הנאכל בשור הגדול – בדרך כלל, יאכל בגדי הרך – שהובא כקרבן פסח, ובראשי הכנפים והסחוסים – נוסח הדפוס "וראשי הכנפים..." נראה עדיף. לקרבן פסח הובא גדי רך; עצמות השור אינן ניתנות לאכילה, אך ייתכן שבגדי רך ניתן היה לאכלן. כידוע יש מצווה לאכול את כל הגדי, אך חכמים קבעו שמצווה זו אינה חלה על חלקים שבשור שאינם ניתנים לאכילה. מן המשנה ברור שהכוונה שמותר וצריך לאכול את ראשי הכנפיים והסחוסים. "ראשי כנפיים" הוא כינוי לחלק המחבר את רגל הגדי לגופו, והסחוס הוא רקמת החיבור שבין העצמות. עם זאת, היחס בין חלקי המשנה ברור פחות, שהרי לפי הרישא חלקים אלו נכללים במה שנקרא "שאינו נאכל" בשור. שני הסברים בתלמוד הבבלי: או שכוונת המשנה לומר חוץ מראשי הכנפים והסחוסים – אלו אינם נאכלים בשור אך נאכלים בגדי, או שאלו נאכלים בשור על ידי "שלקא". שליקה משמעה בישול עמוק או בישול עם תבלינים53ראו פירושנו לעיל, פ"ב מ"ו.. לפירוש זה התכוונה כנראה התוספתא כשאמרה שראשי הכנפיים הם כבשר (פ"ו ה"ח). כן יוצא בבירור מהמכילתא הקובעת שאוכלים את הבשר: "מה נאכל בשור הגדול ראשי כנפים וסחוסין אף כאן ראשי כנפים וסחוסין" (מכילתא . דרבי שמעון בר יוחאי, יב ח, עמ' 12)54ברם ספק אם קטע זה הוא מהמכילתא המקורית, וייתכן שזו דרשה מאוחרת. כך או כך, זו דרשה תנאית הבאה להצדיק את המשנה..
השובר את העצם בפסח – בקרבן פסח, הטהור הרי זה לוקה ארבעים – אם הקרבן כשר חל עליו הדין של "עצם לא תשברו בו" (לעיל), אבל אם הפסח פסול אזי אין הוא קרבן אלא בשר סתמי, וממילא לא חל עליו פסוק זה. אבל המותיר – מי שלא אכל את כל הבשר של קרבן פסח, בטהור – אינו לוקה ארבעים, וכן והשובר – את העצם בקרבן, בטמא אינו לוקה ארבעים – קרבן טמא אינו קרבן, והמותיר בשר בקרבן טהור עובר על לאו שאין בו מעשה. הווה אומר, הלאו נגרם לא ממעשה אלא ממחדל, אי אכילת הקרבן, ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה (בבלי, פד ע"א; ירו', לה ע"ב). עם זאת מובן שהדבר אסור, כפי שאומר הירושלמי בדיונו על משנתנו (שם, שם).
לוקה את הארבעים הוא מונח תדיר הבא לקבוע שיש במעשה משום עבירת לאו (לא תעשה). עם זאת אין בכך כדי לקבוע שאכן העבריין לקה, או שהיה גוף חיצוני שפיקח על שמירת הלכות הקודש. בנושא זה הרחבנו מעט בנספח למסכת שקלים.