יחד עם קרבן הפסח הביאו קרבן חגיגה. למעשה היו שני קרבנות שונים שכונו "חגיגה". האחד הוקרב יחד עם הפסח ונאכל בסעודת החג עצמה, והוא מכונה "חגיגה הבאה עמו", והשני הובא בחול המועד והיה קרבן פרטי, וקרבן זה נדון במסכת חגיגה23ראו להלן משנה, חגיגה פ"א מ"א. לקרבן החגיגה ראו גם תבורי, מועדים, עמ' 93-95.. קרבן הפסח נאכל בסוף סעודת הפסח, כאשר הסועדים כבר שבעים: "חגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל על השובע" (תוס', פ"ה ה"ג)24יש המפרשים שאוכלים את החגיגה לפני הפסח כדי שיאכל מן הפסח כשהוא שבע וכדי שלא יבוא לידי שבירת עצם מן הפסח בגלל התאווה לאוכל. ברם נראה שעיקר כוונתם של חכמים הייתה להפוך את הפסח לסמל דתי שהצד הגסטרונומי שלו משני., הכוונה הייתה שאדם יאכל לא יותר מכזית מקרבן הפסח, ואת רעבונו ישביע באותו קרבן חגיגה של ערב פסח. כפי שראינו במבוא נועד קרבן הפסח במקורו לשמש מזון לסעודת החג, מזון שיש לשחטו בצורה מיוחדת הקרובה לסדרי הקרבת קרבן. ההלכה התנאית הפכה אותו למעשה לסמל, למזון סמלי שיש לאכול ממנו מעט, לשם קיום המצווה בלבד, ואילו קרבן החגיגה של ערב פסח נועד לשמש מזון ממשי. עם זאת, בנסיבות מסוימות המשיך קרבן הפסח להיות המזון העיקרי והממשי של סעודת ליל פסח.
בספרות הנוצרית מצטיירים הקרבן וסעודת הקודש כמעשה סמלי ביותר. מתברר, אפוא, שתפיסה זו יסודה במסורת ההלכה התנאית, אלא שהמסורת הנוצרית המשיכה את התהליך והקצינה אותו.
כל ההלכות בדבר קרבן חגיגה אינן במשנה ושנויות בתוספתא בלבד. על כן שיער אפשטיין שמשנה שלמה נשמטה מנוסח המשנה שלפנינו, ובה היו סדורות הלכות "חגיגה הבאה עמו"25אפשטיין, מבוא, עמ' 650-651.. ברם זהו סגנון רגיל במשנה, ולעתים קרובות חסרה ההלכה הבסיסית והמשנה מתחילה לדון ישירות בפרטי ההלכה, מתוך הנחה שההלכה עצמה ידועה בציבור.
אימתי מביאים עמו – עם קרבן הפסח, חגיגה בזמן שהוא [בא] בחול – המצוי בסוגריים נוסף בידי מעתיק בצד. בשבת אין מקריבים קרבן חגיגה. כזכור הכריע הלל שיש להקריב קרבן פסח בשבת, אך אין כל נימוק להקרבת קרבן נוסף שהוא בוודאי קרבן יחיד, ואינו חובה. מסורת קדומה שהשתמרה בתלמוד הבבלי מספרת על חכם בשם יהודה בן דורתאי שסבר שגם קרבן חגיגה דוחה את השבת. לאחר שדעתו נדחתה פרש וישב בדרום. הוא היה סבור שכל תושב במרחק יום הליכה מהמקדש חייב בהקרבת קרבן פסח26כדעה שנוסחה על ידי רבי עקיבא, ראו להלן, פ"ט מ"א-מ"ב., ופרש לדרום הרחוק ששם היה פטור מהקרבן וממצוות חגיגה הבאה עמו (בבלי, ע ע"ב). לפי התלמוד הוא נשען על דרשות שונות, אם כי נראה שאלו פותחו על ידי האמוראים ואינן חלק מהמסורת הקדומה. הבבלי מסתייג מסיוע זה לפורשים, ומכאן שהדרשות לא היו חלק מהמסורת. נראה שיהודה בן דורתאי סבר שההלכה שיש למעט באכילת הפסח ולהרבות באכילת החגיגה היא מצווה לכל דבר, וחלק מהותי מסדרי קרבן הפסח, על כן היא דוחה את השבת כמו קרבן הפסח עצמו. חכמים מסכימים עם תפקידו החשוב של קרבן החגיגה, אך לא עד כדי דחיית השבת.
בטהרה – אם הקהל טהור מביאים את הפסח בטהרה, ואזי ניתן להביא גם את "החגיגה הבאה עמו", אבל אם רוב הציבור טמא מביאים את קרבן הפסח המינימלי, אך ללא התוספת של קרבן החגיגה שנחשבה חיונית פחות. בהלכות פסח הבא בטומאה נעסוק להלן27להלן, פ"ז מ"ו.. בממועט – אם מספר המנויים על הקרבן גדול וקרבן הפסח קטן, הבשר מועט ואז החבורה חייבת בהבאת קרבן החגיגה. מכאן מותר אולי להסיק שקרבן החגיגה בא במקורו כתוספת בשר, משום שמספר החוגגים בכל חבורה גדל. ההלכה שאם קרבן הפסח גדול או אם החבורה קטנה היא פטורה מחגיגה היא שריד של ההלכה הקדומה.
אבל, בזמן שהוא – קרבן הפסח, בא בשבת במרובה – הקרבן גדול, או [ו]בטומאה – אם רוב הציבור טמא, אין מביאין עמו חגיגה.