Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 6:1

זמנו של הפרק

משניות א ו- ב הן כנראה בדרכו של רבי יהושע; הן מתייחסות לימי הבית, אך נערכו לכל המוקדם בדור יבנה.

משנה זו חוזרת ומסכמת את ההלכות שנמנו במשניות בפרק הקודם. בחלקה הראשון אין כל חידוש, והוא מהווה חזרה בסגנון אחר. אלא שיש הבדל גדול בין המשניות בפרק הקודם לבין משנה זו. המשניות בפרק הקודם מתארות את ההווי במקדש בסגנון סיפורי- פיוטי, ואילו משנתנו היא סיכום הלכתי ערוך, כדרכה של המשנה. ברור שמשנה זו היא פרי עריכה אחרת, משנה ממקור אחר. מסדר המשנה שיבץ וכלל אפוא מקורות שונים, ולא חשש לכפילויות וחזרות.

החובה להקריב את קרבן הפסח גם אם פסח חל בשבת נשנית במשנתנו ובפרק הקודם כהלכה פשוטה ומוסכמת. ברם לא כך הם פני הדברים, ולפנינו סיכום של מאבק ומאמץ של יצירה הלכתית¹ראו הנספח לפרק זה..

אלו דברים – בסדרי הקרבת הקרבן, בפסח דוחין את השבת – עד עתה הוזכרו פרטים שונים הקשורים להקרבת קרבן הפסח בשבת. עתה המשנה חוזרת לעניין זה ומונה בשנית את הדברים המותרים בשבת. לעתים קרובות פרקי משנה מתחילים בסגנון "אלו...", וזה אחד מסממני העריכה של המשנה²אפשטיין, מבוא, עמ' 427..

שחיטתו וזירקת – זירקת הוא שיבוש וצריך להיות זריקת, דמו ומיחוי קרביו – מיחוי הקרביים הוא הוצאת האימורים והדחתם (שטיפתם של הקרביים והכליות של הכבש) והנחתם במגס, כפי שראינו בפרק הקודם במשנה י. בחלק מהנוסחאות "הדחת קרביו", ואין בכך הבדל הלכתי, והקטר חלביו – כל אלו הם עבודות הקרבן, ויש לעשותן ביום יד ניסן בדווקא, וכאמור הוחלט שהקרבת הקרבן דוחה את השבת, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחים – צליית הקרבן, כמו גם ניקוי הבשר השחוט, אינם חלק מהקרבן אלא מההכנות לסעודה. הסעודה צריכה להתבצע ביום טו בניסן, ועל כן אינה דוחה את השבת. יש האומרים שבשבת הסתפקו בשחיטת הקרבן, והחלו בהפשטתו עד מקום החזה, אך המתינו לצאת השבת ורק אז סיימו את הפשטת הקרבן (תוס', פ"ד [ג] ה"י; ירו', לג ע"ב). מכל מקום, נראה שהמשך העבודות, כניקוי הבשר, נדחו לצאת השבת.

הירושלמי (שם) שואל: הרי משמע שבמוצאי שבת החלו מיד בצליית הפסח, שכן במשנה נאמר "חשיכה יצאו וצלו את פיסחיהם" (לעיל, פ"ה מ"י), ומשמע שהבשר כבר היה נקי. הגמרא מתרצת שהמשנה השתמשה במינוח כללי, ותהליך הצלייה מתחיל בסיום ההפשטה או בניקוי הבשר.

הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום – אינם דוחים את השבת. בנוסחאות אחרות הרכבו או הרכבתו, וראה חילופי הנוסח למשנה. התנא סבור שאמנם שחיטת הפסח דוחה שבת, אך לא מכשירי המצווה. זו, כמובן, מחלוקת עקרונית האם עבודה שהותרה הותרה כולה, כולל מכשיריה, או שמא הותרה רק המלאכה עצמה, זאת שאי אפשר היה לעשותה מבעוד יום, ודוגמה לכך כבר בסיפור הלל והבאת הסכינים³דיון נוסף בהמשך.. בהתאם לכך נאסרה הרכבתו של הטלה או הגדי בתוך העיר, שכן בירושלים לא היה עירוב והטלטול נאסר⁴ראו לעיל, סוף פרק ה., אך הותר להביא את הקרבן, הווה אומר להנהיגו בתוך העיר. היו אמנם מגבלות על הולכת בהמה בשבת, אך אפשר היה לעשות זאת ובתנאי שלא ייראה הדבר כעשיית מלאכה (משנה, שבת פ"ה מ"א ומ"ג). יתר על כן, אי אפשר היה להביא את הקרבן המיועד להר הבית מבעוד יום, ולכן הותר הדבר בשבת. אבל אפשר היה להביא את הטלה או הגדי לתוך תחום ירושלים עוד לפני שבת. לכן הותר להביאו בתוך תחום העיקר, אבל לא להרכיבו, ונאסר להביאו מחוץ לתחום, וקל וחומר להרכיבו.

לקרבן פסח נבחרו גדי או טלה, ואלו היו צעירים ביותר, וממילא התקשו להלך בעצמם. נוח מאוד היה להרכיבם ולשאתם להר הבית. בתנאי הדוחק זה היה בוודאי קל הרבה יותר, אך ההלכה דרשה להובילם בחבל בשבת ולא לשאתם על הכתפיים.

היו שפירשו⁵ראו, למשל, ברטנורא לאתר. שיש לקרוא את משנתנו ברצף, כלומר שאסור להרכיבו מחוץ לתחום ולהביאו מחוץ לתחום, הווה אומר שמותר להרכיבו בתוך התחום, זאת מתוך ההנחה שיש בירושלים עירוב. ברם כאמור לא היה בעיר עירוב, ולא נהגו לערב עיר שלמה. יתר על כן, הלכה זו נשנית במקום אחר: "רבי אליעזר מוסיף בה ארבעה דברים חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח⁶כדי לקנות את הבהמה, אך לא מבצע מכירה רגילה. "לוקח" בלשון חכמים משמעו קונה. הסדר זה מתואר בפשטות במשנה שבת פכ"ג מ"א. הרכיבו מירושלים להר הבית והבאתו מחוץ לתחום שהיה רבי יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת" (ספרי זוטא, בהעלותך ב, עמ' 257 .

וחתיכת יבלתו אינן דוחים – את היבלות צריך היה להוריד לפני השחיטה. קרבן שנמצאה בו יבלת לאחר השחיטה נפסל. התנא אוסר זאת משום שמלאכה זו צריך היה לעשותה לפני השבת. במקדש עצמו התירו את חיתוך היבלת, אך לא לקרבנות הציבור. זו הייתה החלטה מיוחדת כדי למנוע מצב שהקרבן ייפסל באמצע התהליך ויתקלקלו ה"פייסות", כלומר יחול בלבול בסדרי העבודה ובחלוקתה (ירו', שם; בבלי, סח ע"ב). קרבן פסח נתפס, אפוא, כקרבן יחיד. בתלמודים היו גם שתירצו שחתיכת היבלת הותרה ביד, אבל לא בכלי. במהלך הדיון מובאת גם הדעה שהמילים "חתיכת יבלתו" אינן במשנה, ברם נראה שאין זה נוסח אחר במשנה אלא מעין ניסיון לתיקון הנוסח כדי שלא יסתור משניות אחרות⁷ראו ירו', שבת פ"י ה"ו, יב ע"ג; בבלי, שם צד ע"ב; עירובין קג ע"א; אפשטיין, מבוא, עמ' 310.. נראה שבתחום זה של היתר העבודות במקדש חלו שינויים. הכלל העיקרי, שעבודות האסורות מדרבנן מותרות במקדש, היה כלל עקרוני, אך היו לו יוצאי דופן רבים. התלמודים מנסים, כמובן, להגיע למערכת מסודרת והגיונית של כללים, אך ספק אם אכן עלינו לעמול כדי לשחזר מערכת לכידה. יש להניח שבפועל היו סתירות פנימיות והתגבשו החלטות שונות שלא לכולן היה היגיון אחיד⁸ראו פירושנו לעירובין פ"י מי"א-מי"ג..

רבי אליעזר אומר דוחים – לרבי אליעזר עמדה עקרונית שונה. לדעתו אם הותרה מלאכה הותרו גם מכשיריה, ולכן כל המלאכות הללו מותרות. מכיוון שהמחלוקת היא עקרונית היא חלה על מצוות רבות. במסכת שבת נשנית מחלוקת זו לגבי מילה בשבת⁹גילת, רבי אליעזר, עמ' 129-133.. מילה בשבת הותרה, אך לדעת חכמים הותרה רק המילה עצמה, ואילו רבי אליעזר סבור שמותר להביא סכין ואפילו לכרות עצים כדי לעשות פחמים על מנת להכין את סכין המילה (משנה, שבת פי"ט מ"א)¹⁰ראו גילת, שם.. באחת הסוגיות מוצגת דעתו של רבי אליעזר כמנהג מקומי, וכבר ראינו שמנהג מקומי הוא לעתים עמדה אחת במחלוקת תנאים או אמוראים (בבלי, שבת קל ע"א)¹¹ראו המבוא לפרק ד..

לפי המשנה הבאה חכמים שבמשנה הם רבי יהושע, וכבר ראינו שכמה מהמשניות בפרק הקודם הם משנת רבי יהושע, הנשנית כפי שאמרה, או כפי שמסרוה תלמידיו.