Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 5:9

כיצד תולים ומפשיטים – למעשה המשנה גולשת מהצגת ההלכות ועוברת לתיאור ההווי במקדש. סגנון זה אופייני לפרקים רבים במשנה. המקדש היווה עבור חכמים חוויית יסוד; הם סודרים כמובן את הלכותיו, ומרבים גם לתאר את חיי היום יום ב⁷⁰פרקי הווי נוספים לדוגמה: משנה, בכורים פ"ג; שקלים פ"ה; יומא פ"א; סוכה פ"ד; תענית פ"ב ומנחות פ"י..

אנקליות שלברזל היו קבועים בכותלים בעמודים – עזרת ישראל שבה שחטו הייתה מוקפת קירות, ובקירות היו ווים ולהם ראש עגול ("אנקול" היא מילה יוונית שמשמעה וו שראשו עגול). לפי מסכת מידות (פ"ג מ"ה) אלו היו טבעות שנתקעו רק בצד הצפוני של קיר העזרה. אנקול וטבעת הם מונחים דומים, ונראה שאלו היו טבעות פתוחות שאִפשרו את תליית הקרבן עליהן. לפי אותה משנה היו עשרים וארבע טבעות, וחכמים אינם זוכרים האם היו מסודרות ארבע שורות ובכל שורה שש טבעות, או שש שורות ובכל שורה ארבע טבעות. בנוסף לכך היו בצד הצפוני של העזרה "שמנה עמודים ננסין ורביעין של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהם, ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד שבהם תולין ומפשיטין על שלחנות של שַיש שבין העמודים" (משנה, שם). אם כן, אלו היו שמונה בסיסי אבן שעליהם ניצבו עמודים מרובעים מעץ ארז. בכל עמוד היו תקועים שלושה אונקלים, עשרים וארבע "עמדות" תלייה, ובסך הכול 48" עמדות" תלייה. את הפשטת הקרבן ביצעו על שולחנות שַיש שהיו בין העמודים (איור 29 ,(שבהם תולים ומפשיטים – לפי משנתנו השתמשו באונקליות גם להפשטת הקרבן מהעור. בדרך כלל שימשו לכך שולחנות השיש שהוזכרו קודם.

כל מי שאין לו מקום ליתלות⁷¹בווילנא, דו, א, רג נוסף להפשיט, ואלו הם עדי הנוסח שחשיבותם משנית. – כל ההסדר המתואר שימש ליום יום, כשמספר המקריבים היה קטן. בערב פסח, עקב מספר המקריבים הגדול, לא היה די ב- 48 עמדות עבודה. מקלות דקים חלקים היו שם ומניח – השוחט את המקל, על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט – זה היה סידור נוח פחות, אך נדרש בתנאי הצפיפות ולחץ הזמן. רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח את ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט[ים] – רבי אליעזר סבור שאסור להשתמש במקלות בשבת משם שהם בחזקת כלי ולכן נאסר טלטולם או השימוש בהם, כפי שיתברר להלן. דברי רבי אליעזר קשורים לאחת המחלוקות הקדומות ביותר הידועות לנו. המחלוקת סדורה במשנת שבת ובתוספתא שם⁷²תוס', שבת פי"ד (טו) ה"א; בבלי, שם קכג ע"ב. סיכום ההלכה במשנה, שם פי"ז מ"א ומ"ד; תוס', ביצה פ"א ה"י- הי"א; ירו', שבת פי"ז ה"ב, טז ע"ב, וראו באריכות הסבריו של גולדברג, שבת, למשנה זו..

מתברר שההלכה עברה שלבים מספר עד שהתעצבה וגובשה. השלבים הם אלו:

1 .אסור היה לטלטל את כל הכלים, חוץ משלושה כלים מיוחדים המנויים בתוספתא. הלכה זו מופיעה במקורות נוספים, חוץ רבניים, מימי בית שני⁷³חשמ' א, ב לג-ד; יובלים, ב כט; פילון, חיי משה 220 ועוד. כמובן כך הייתה גם ההלכה של בני הכת..

2 .התירו בהדרגה לטלטל כלים מסוימים, עד שנקבע שמותר לטלטל את כל הכלים חוץ מכלים גדולים במיוחד כמסור גדול, עוגן של ספינה, יתד של מחרשה או "צפורן", שהיא יתד ברזל גדולה לעקירת אבנים⁷⁴ראו דיוננו במשנת שבת פי"ז מ"ד, ובמבוא למסכת שבת..

3 .בית שמאי ובית הלל נחלקו: בית שמאי אסרו טלטול שלא לצורך שבת, ובית הלל התירו. מסורת זו מוסר רבי אליעזר הנזכר גם במשנתנו.

4 .המחלוקת הקדומה ממשיכה בדור אושא, רבי יהודה נוקט בדעת בית שמאי ורבי נחמיה בדעת בית הלל⁷⁵כך יוצא ממשנת שבת. .לפי מסורת אחרת רבי אלעזר מוסר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ורבי נחמיה מציג את דעת בית הלל כהלכה מקובלת (תוס', שבת פי"ד ה"א)⁷⁶ראוי להעיר שהירושלמי שם פי"ז ה"ב, טז ע"א לא הכיר את הברייתא, ראו דיוננו במשנת שבת שם..

ההלכה שאין להשתמש במקלות שייכת לשלב 2 ,מכל מקום אפילו לפי בית שמאי מותר להשתמש במקלות לצורך השחיטה. ההלכה במשנתנו היא אפוא הלכה קדומה ביותר, עוד מלפני ימי בית שמאי ובית הלל שפעלו בשלהי ימי הבית השני. כפי שנראה להלן נקבע השלב הראשון כנראה עוד לפני ימי הלל הזקן (סוף המאה הראשונה לפני מניינם), ובימי הלל עצמו כבר היה מקובל להשתמש בכלים, או בכלים אחדים (שלב מס' 2)⁷⁷ראו להלן, הנספח לפרק הבא.. זו, אפוא, אחת ההלכות הקדומות ביותר שבתורה שבעל-פה שפרטיה נודעו לנו. מן הסתם היו עוד הלכות רבות אחרות, אך בדרך כלל אין בידינו לתארך אותן לתקופה כה מוקדמת. ברור שהמקלות משמשים לצורך חיוני של השחיטה, ולפי דעתו הידועה של רבי אליעזר בכל מלאכה שהותרה מותר לעשות גם את מכשירי המצווה (עבודות ההכנה), אפילו אם ניתן היה להכינם מערב שבת⁷⁸ראו להלן, פ"ו מ"א-מ"ב.. אם כן, לדעתו צריך היה להיות מותר להשתמש במקלות, מה עוד שאלו היו כנראה מונחים במקדש ומיועדים לעבודה. התלמוד הירושלמי מסביר בפשטות שמשנה זו נשנתה קודם להתרת כלים, כלומר בשלב מס' 1 ,כאשר נפסק שאסור לטלטל את כל הכלים להוציא חריגים אחדים (ירו', לב ע"ד; בבלי, שבת קכג ע"ב). לכאורה הדבר מוזר, שכן רבי אליעזר מתיר לטלטל כלים לצורך קיום מצווה, ודבריו במשנתנו מחמירים יותר מדעת בית שמאי (שלב 3 ,(וסותרים את עמדתו כפי שתידון בראשית הפרק הבא בדבר מכשירי מצווה. מצד שני, נראה מוזר שהוא ינסח משפט כאילו היה ניסוח הלכתי אף שאינו אלא סיפור מהעבר הרחוק.

נראה שלמרות הקושי יש לקבל את ההסבר של הירושלמי. כבר אמרנו שבמשנה זו יש עירוב של הלכות עם תיאור נוסטלגי של ההווי במקדש. אם כן, המשפט שאומר רבי אליעזר אינו הלכה, אלא חלק מתיאור ההווי שאבד עם חורבן הבית. אלו אפוא זיכרונות מהעבר, ולא הלכה ממשית לדורו.

התלמוד הבבלי⁷⁹בבלי, שבת קכג ע"ב, וראו עוד ירו', שם פי"ז ה"ב, טז ע"א; גילת, רבי אליעזר, עמ' 8-127 .גילת סבור כי דעת רבי אליעזר היא כדעת בית שמאי. ברם כאן בוודאי מדובר בטלטול הכלים לצורך השחיטה, וגם בית שמאי יתירו טלטול מעין זה. לפיכך ברור שרבי אליעזר הולך לפי השיטה הראשונה שאסרו לטלטל כל כלי, גם לצורך, חוץ מכלים מיוחדים אחדים. חוזר גם הוא על ההסבר, אלא שדברי רבי אליעזר מנוסחים אחרת ממשנתנו. שם מובאת ברייתא ובה רבי אליעזר עצמו אומר שהדיון במקלות, כמו גם כמה משניות אחרות, נשנה לפני התרת כלים. אם הברייתא היא מקורית הרי שרבי אליעזר כלל לא ניסח את דבריו בתור הלכה, אלא רק מסר מסורת היסטורית. עורך משנתנו סידר את דבריו וערך אותם כאילו הם הלכה, אך הניסוח המקורי היה שונה, והודגש בו שאינו אלא מסורת קדומה.

כל פרשת התרת כלים חשובה להתפתחות ההלכה. מדובר בתפיסה הלכתית קדומה שאינה בתורה, והיא מיסודם של חכמים. כבר בסוף ימי בית שני שונתה ההלכה. אבל יחד עם זאת זכרה מעוגן במשניות אחדות המנויות בתלמוד הבבלי. משניות אלו נוסחו אפוא באותה תקופה קדומה, ושוקעו כמות שהן במשנה שנערכה בראשית המאה השלישית. בזמן עריכת המשנה נשכח כבר המנהג המעשי והדיון איננו מבוסס על זיכרון אלא על ניתוח פרשני, כיצד אמורים היו לנהוג לפי ההלכה התנאית. ברוב קטעי הפרק ניכרים זכרונות רֵאליים, על מה שהתרחש בפועל, אבל במשנה זו ההיבט ההלכתי-משפטי תפס את מקום הזיכרון.