יצאת כת הראשונה – אחרי שהסבב הראשון של השוחטים סיים את השחיטה ואת זריקת הדם יצא מחצר המקדש, ונכנסה – הכת, השנייה יצאת שנייה – סיימה הכת השנייה את מעשיה, ונכנסה – כת, שלישית כמעשה הראשונה כן מעשה שניה ושלישית – כל הכתות (סבבים) נהגו באותו אופן של שחיטה וזריקת הדם. קראו את ההלל – במקביל לשחיטה קראו הלוויים את ההלל, או נכון יותר שרו אותו. כך מפורש בתוספתא: "הלוים עומדין על דוכנן וגומרין הלל בשירה [בשורה]" (פ"ד [ג] הי"א)57בכתב יד וינה ובדפוס: "בשורה"; בכתב יד ערפורט: "בשירה". "בשורה" הוא שיבוש העתקה. בעל מלאכת שלמה מתלבט האם ייתכן שאת ההלל קראו ישראלים, ואמנם היו מהראשונים שפירשו כך, אך ללא הצדקה או סיבה. ראו כשר, הלל; תבורי, מועדים, עמ' 88 ;משנה, ערכין פ"ב מ"ג.. לפי המשנה במסכת ערכין לוותה קריאת ההלל בנגינה בחליל (פ"ב מ"ג)58לטיבו של החליל ראו פירושנו למשנה, סוכה פ"ד מ"א. ממשנת ערכין משמע שבנגינה השתתפו גם "עבדי הכהנים", זאת בניגוד ליתר המקורות המדברים רק על שירת הלוויים.. המונח "חליל" בספרות חז"ל משמעו לא רק החליל עצמו, אלא כל כלֵי הנגינה שהיו במקדש. סדרי הנגינה סדורים במסכת ערכין, ואם נזכה נפרשם במקומם שם (משנה, שם; תוס', שם פ"ב ה"א-ה"ג). את ההלל אמרו על כל קרבנות החגים, ואף נגינת החליל ליוותה את כל ימי הרגלים במקדש. ההלל אינו קשור אפוא דווקא לחג הפסח. בירושלמי ובבבלי (ירו', לב ע"ג; בבלי, מגילה יד ע"א) לומדים כאילו ראשית ההלל עוסקת בגאולה ממצרים: "הללויה הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה". ברם נראה שזו דרשה הבאה לאשר את הנוהג וההלכה המקובלים.
ההלל המדובר כאן הוא כנראה ההלל הרגיל. ברם הירושלמי אומר כי מדובר ב"הלל הגדול": "תמן תנינן יצאו ואכלו ושתו ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדולה" (לב ע"ג). המימרה משובצת בפרשנות למשנתנו, וכך הבינהּ גם בעל מלאכת שלמה. ברם, המימרה מועברת ממסכת תענית (פ"ג מ"ט), ושם מדובר בתענית שהופסקה בגלל ירידת גשמים. הביטוי "יצאו ואכלו ושתו" ברור. יצאו מהתענית, הפסיקו את הצום, אכלו ושתו ובאו להודות לה' על תשועתו. הלל הגדול (או הגדולה) אינו מוכר בהווי המקדש והוא פיתוח מאוחר, ספק תנאי ספק אמוראי59ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 182-184.. איש לא חלק על כך שבמשנתנו מדובר בהלל הרגיל על הקרבן, ורק עריכת הירושלמי גרמה לפירוש מוטעה זה, בהצמידה למשנתנו דיון שעניינו מועבר ממשנה אחרת.
אם גמרו – הלוויים את ההלל והעם טרם סיים את השחיטה וזריקת הדם, שנו – שרו הלוויים את ההלל בשנית, ואם שנו שילשו אפ על פי שלא שילשו [ו]מימיהם – באופן עקרוני היו הלוויים אמורים לשיר כל זמן השחיטה, ואם סיימו את ההלל פעמיים היו אמורים לשיר אותו בשלישית. אבל למעשה לא היה בכך צורך. כפי שראינו ארכה שחיטת הפסח כשעתיים, וזמן זה הספיק לשלושת הסבבים, הווה אומר שכל סבב ארך קצת יותר מחצי שעה. בכתב יד קאופמן הוסיף המעתיק וי"ו החיבור לפני "מימיהם", והוא מיותר.
רבי יהודה אומר מימיה שלכת השלישית לא היגיעה לאהבתי כי ישמע ה'60בעדי נוסח אחדים הפסוק קצר יותר, וזו דרכם של מעתיקים לקצר בפסוקים. אין טעם לרשום את החילופים. בכתב היד נכתב שם ה' בשני יו"דים, ואנו נמנעו מכתיבת השם המפורש כדרכנו בכל המסכת. – במציאות בכת השלישית כבר היו פחות אנשים, ולכן הלוויים לא היו צריכים, או לא הספיקו, לגמור את שירת ההלל. הם הגיעו רק עד הפרק "אהבתי כי ישמע ה'...", שהוא הפרק הרביעי בפרקי ההלל, מפני שעמה ממועטים – בסבב השלישי כבר לא היו שוחטים רבים, ולכן ארך הסבב זמן קצר יותר מהסבבים הקודמים. עדות זיכרון זו מוכיחה כי מספר השוחטים היה גדול פחות ממה שהמקורות מתארים. ככל הנראה לא נתפסה חובת העלייה לרגל כחובה אישית61ראו לעיל משנה, חגיגה פ"א מ"א-מ"ב ופירושנו שם; ספראי, עליה לרגל, עמ' 24-41 .. לפי ההלכה, מי שרחוק מירושלים אינו חייב בקרבן פסח. אמנם חכמים נחלקו בהגדרת המונח "רחוק", ולפי רבי אליעזר אפילו תושבי ירושלים פטורים מההקרבה, אם כי ודאי רבים מהם הביאו את קרבנם (משנה, פ"ט מ"ב). מכל מקום, ברור שהיו מי שלא השתתפו בהקרבת הפסח. בפועל עלו רבבות מהארץ ומהתפוצות, ובמקורות עדויות רבות לכך. עם זאת, במקורות נמסרים גם מספרים מופרזים בעליל ולפיהם נמנו שש מאות אלף קרבנות. כל קרבן מייצג חבורה ובה לפחות עשרה אנשים, ובדרך כלל הרבה יותר (תוס', פ"ד הט"ו; בבלי, סד ע"ב; מלח', ו 423). מספרים אלו מוגזמים מאוד. כאמור, השוחטים התרכזו בעזרת ישראל (לעיל איור 25); כל שטח ההיכל היה 187x187 אמה (פחות מ- 120x120 מ"ר) ובשטח זה נכלל המקדש עצמו, ואף שטח מסוים שהיה אחרי המקדש (ממערב) וספק אם שחטו בו. השטח שלפני ההיכל כלל את עזרת ישראל, את עזרת הכוהנים ואת המזבח. שטח עזרת ישראל היה 11x187 אמה בלבד (תוס', זבחים פ"ו ה"א). שטח עזרת כוהנים היה פחות או יותר זהה, ויתר השטח שעד הבית (הקודש) היה תפוס על ידי המזבח והכבש. מצפון למזבח היו עמודי התלייה ושולחנות להפשטת הקרבנות (להלן). לפי מקורות מספר נאסר על הציבור הרחב להיכנס בין המזבח והאולם. איננו יודעים מה היה גודלו המדויק של השטח שעמד לרשות השוחטים, אך נראה שלא היה גדול מאוד. כפי שנראה להלן היו מצפון למזבח 48 עמדות שחיטה, ואלו לא הספיקו להמון. ברור שמספר השוחטים בכל סבב היה רב, אך ודאי שלא עלה על מאות אחדות, ולכל היותר מאות רבות. מכל מקום, בחצר זו הספיקו להיכנס השוחטים עם קרבנותיהם, ואף היה שם די מקום (בצפיפות) להפשיט את הקרבנות ולהוציא את האימורים הקרבים על גבי המזבח. נדרשו לכך פחות משלושה סבבים של שוחטים. רבי יהודה, בן דור אושא, מוסר מסורות רבות מימי הבית, ונראה שקיבלן מאביו, רבי אלעאי, שהיה תלמידו המובהק של רבי אליעזר. עוד למד רבי יהודה אצל רבי עקיבא, אבל רבי עקיבא עצמו אינו מוסר מסורות מימי הבית ומהווי המקדש62ראו לעיל, פירושנו לפ"א מ"ו., על כן ברור שלא הוא המקור למסורות הקדומות שמוסר רבי יהודה. רבי יהודה מוסר מסורת גם במשנה הבאה.