שחט ישראל – לפי המסופר בדברי הימים משתמע שהכוהנים והלוויים הם ששחטו את הפסח: "...ויעמדו הכהנים על עמדם והלוים על מחלקותם כמצות המלך. וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים" (דברי הימים ב לה י-יא). הווה אומר שאת זריקת הדם ביצעו הכוהנים, והלוויים הפשיטו את הקרבנות. ברם, ניתן גם לקרוא את הפסוק אחרת. הכוהנים והלוויים התארגנו, הכוהנים למעמדות והלוויים למחלקות. לאחר מכן מתחיל עניין חדש: "וישחטו הפסח" מוסב על כל העם, והביטוי "והלוים מפשיטים" אין משמעו שהם שחטו את הקרבנות, אלא שסייעו לישראלים השוחטים בהפשטת העור, מלאכה הדורשת מומחיות וזריזות.
לפי ההלכה שחיטה כשרה תמיד "בזר", הווה אומר שישראלים רשאים היו לשחוט, "שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים..." (משנה, זבחים פ"ג מ"א), אלא שרבי ישמעאל חולק על כך, ונראה שחכמים וכוהנים חלקו ונאבקו בנושא48ספראי, עליה לרגל, עמ' 235.. המחלוקת היא תאורטית, שכן בפועל שחטו הכוהנים את כל הקרבנות, ומקורות רבים מעידים על כך לפי תומם49שם, שם.. הלכה זו שייכת לסדרה ארוכה של עבודות במקדש ושל נוהגים אחרים אשר לפי ההלכה גם ישראלים רשאים לעשותם, ואילו בפועל ביצעו אותם כוהנים. ההלכות המתירות לישראל לתקוע בשופר, להוביל את השעיר המשתלח או לבצע עבודות אחרות לא בוצעו, והכוהנים זכו בכל העבודות היוקרתיות הללו. נראה שלפנינו פן מיוחד במאבק בין כוהנים וחכמים על השליטה במקדש. הכוהנים תבעו את כל העבודות לעצמם, ואילו חכמים רצו להתיר גם לישראלים לבצע את העבודות שהתורה לא ציוותה אותם במפורש לכוהנים50ראו בר-אילן, כוהנים.. זה היה מאבק על עמדות יוקרה, ועל הזכות לקיים את המצוות. לחכמים היה חשוב שכל אדם מישראל יהיה שותף במקדש, ואם אינו יכול לבצע את העבודה בעצמו לפחות יהיה שותף חלקי. זו גם הסיבה להסדרת המעמדות51ראו פירושנו למשנה, תענית פ"ד מ"ב., כמו גם להלכות התובעות מישראל לסמוך על קרבנו52הלכות סמיכה ראשיתן במקרא, ושם נקבע במפורש שישראל המביא קרבן צריך לסמוך עליו (ויקרא א ד; ג ב; ג יג) עם זאת, רק בספרות חכמים הוענקה לסמיכה זו משמעות של השתתפות בעבודת הקרבן. בשונה מן העולה במגילת המקדש, שם אין הסמיכה נזכרת כלל, ואף שמן הסתם גם בני הכת הכירו במצוות התורה, הרי שלא ראו מקום להדגישה.. עבור חז"ל היה שיתוף כל הציבור בעבודת ה' עיקרון דתי, ועבור הכוהנים זה היה משאב כוח חברתי או זכות דתית מיוחדת. הוויכוח היה אפוא שילוב של עקרונות דתיים נעלים ומאבק על עמדות כוח ויוקרה. חלק מההלכות של חז"ל בנושא נאמרו כבר בימי הבית, וחלקן נוסדו, אולי, רק מאוחר יותר, והן מבטאות את המשכו של הפולמוס הדתי והמאבק החברתי בין כוהנים וחכמים בדור יבנה53ראו קידושין פ"א מ"ח וחגיגה פ"ב מ"ב ופירושנו להן. שתי המשניות מעידות על החשיבות שההמון היהודי ייחס לסמיכה. בהקשר זה גם הותרה סמיכה לנשים "מפני נחת רוח של נשים" (ספרא, ויקרא דיבורא דנדבה, פרשה ב ה"ב, ד ע"ג). כלומר הציבור, כמו גם הלכות מקדש, מעמידים את הציבור במסגרת השיקול ההלכתי..
כאמור לפי ההלכה גם נשים רשאיות לשחוט, ברם לא שמענו הלכה למעשה על נשים שוחטות. נראה שבמעמד הצפוף וההמוני של השחיטה בעזרה לא היה לכך מקום. הנשים מופיעות כמי שהבעל או האב שוחט בשמן, והן מנויות על הקרבן, אך לא נזכר ששחטו אותו בעצמן.
לעומת כל זאת, אין ספק שאת הפסח שחטו גם ישראלים וכל אדם שחט את קרבנו, כפי שברור מההמשך במשנה ח וממקורות אחרים54ראו למשל פירושנו להלן, פ"ו מ"א.. קשה לדעת האם הדבר נעשה ברצון הכוהנים, או שמא זה ביטוי לכוחם של חכמים שהצליחו "להפקיע" עבודה זו מהמונופול הכוהני. הסיבה לכך אינה טכנית. היו די כוהנים במקדש כדי לשחוט את אלפי קרבנות הפסח. יתר על כן, הכנסת שוחטים שאינם כוהנים, שהיו בלתי מיומנים, הייתה מן הסתם אִטית יותר ממסירת השחיטה לבעלי המקצוע. אם כן, מסירת השחיטה לישראלים הייתה ניצחון של חכמים (פרושים), וצעד חשוב נוסף לשיתוף ההמון בעבודת ה' במקדש.
וקיבל הכהן – את הדם, נותנו – את הבזיך מלא הדם, לחבירו וחבירו לחבירו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם – המשנה מתארת מעין שרשרת של כוהנים המעבירה בזיכים מלאי דם אל המזבח, ומחזירה בזיכים ריקים. כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד – חז"ל למדו בקבלה כי שפיכת הדם נעשית לכיוון יסוד המזבח, אם כי לכל קרבן היו כללים אחרים של זריקת הדם. בניגוד לשחיטה נחשבה זריקת הדם למעשה ההקרבה העיקרי, ורק כוהנים כשרים לעשותה (משנה, זבחים פ"ב מ"א; קדמ', ט 226)55אין ללמוד מהקטע ששחיטה כשרה בזר, אך נאמר שם שזריקת הדם נעשית על ידי כוהנים., וכפי שראינו כבר בדברי הימים עבודה זו קשורה דווקא בכוהנים.
כל קרבן הסתיים בזריקת דמו אל המזבח. עבודה זו נחשבה לא רק למרכיב חיוני, אלא גם כשיאה של העבודה. מעמדו של הפסח כקרבן ציבור שנוי במחלוקת56ראו דיוננו בנספח לפרק ו., לכן התלמוד הבבלי תמה מדוע יש לזרוק את דם הזבח (סד ע"ב). ברם ברור שבפועל, ובתחושתו של העם, התפרשה הבאת הפסח כקרבן, לפיכך ברור מדוע הסתיים הזבח בזריקת הדם. כפי שראינו כבר בדברי הימים זריקת הדם מודגשת, והיא מופיעה בהלכות רבות נוספות. לפי התוספתא אם זרק את הדם שלא כנגד היסוד של המזבח הזריקה פסולה (פ"ג [ד] הי"ב).