הפסח נשחט בשלוש כיתים37בווילנא, דו, רג, רד, ג, מפי – כתות. – המשנה סודרת את סדרי הקרבת הקרבן עצמו. מספר עולי הרגל היה רב ביותר (ראה להלן). את הפסח שחטו בחצר המקדש (עזרת ישראל) שהייתה מוגבלת בגודלה (איור 25). אי לכך החליטו לבצע את שחיטת הפסח בשלושה סבבים, המכונים במשנה "כיתים" מלשון כת, היא קבוצה בלשוננו. פרטי השחיטה יתבררו להלן, ושם יוברר עד כמה המקום בעזרה היה צר ולא הספיק לכל הציבור.
בספרות הכיתתית אין רמז לחלוקה לשלושה סבבים. בכל הספרות הכיתתית אין כל אזכור למצוות העלייה לרגל, ולא ביטוי להמוני החוגגים ולציבור הרחב. העלייה הגדולה לרגל לא הייתה פשוטה מבחינה הלכתית לכל הכתות השונות. האיסיים והצדוקים החמירו יותר מהפרושים בהלכות טהרה. גם עבור הפרושים עוררה העלייה ההמונית לרגל בעיות הלכתיות קשות. ההמון לא שמר על מצוות טהרה כהלכה וחכמים היו מודעים לכך, לעומת זאת בבית המקדש החמירו ביותר בהלכות טהרה, וההיתר להמוני העם לעלות למקדש היה כרוך בוויתורים קשים. במשנת חגיגה פרק ג המשניות דנות בהסדרים ההלכתיים שאפשרו את כניסת ההמון למקדש. בפירושנו למשנה זו ראינו כי למעשה ויתרו חכמים על רבות מחומרותיהם, והעניקו לציבור הרחב מהימנות הלכתית שלא הייתה לה תשתית רֵאלית מוצקה. בספרות הכיתתית אין ביטוי למצוקות אלו, ואין אף ביטוי חיובי לעצם ההתכנסות בהר הבית. נראה שחז"ל הבינו שיש צורך בוויתורים הלכתיים כדי לאפשר את ההתכנסות העממית. האיסיים, לעומת זאת, לא נאלצו להתמודד עם הנהגת הקהל הלכה למעשה, וכך היו יכולים לעמעם את המצווה של ההתכנסות הרחבה על ההר. מכל מקום, אין בספרות הכיתתית ביטוי להלכות העלייה לרגל, וזו הלכה פרושית מובהקת.
שנאמר ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל – יש להניח שהחלוקה לשלושה סבבים נבעה מבעיות טכניות, אבל חז"ל מעניקים לה ממד מדרשי. התלמוד הבבלי (סד ע"ב) מציג זאת בצורה קיצונית עוד יותר, כאילו חייבים להיות לפחות שלושה סבבים של שלושים איש בכל פעם, שכן לא ברור האם קהל, עדה וישראל צריכים להיות בסך כל הסבבים או בכל סבב לחוד. קשה לדעת האם ההחלטה דווקא על שלושה סבבים יש בה יותר מאשר צורך רֵאלי. ייתכן שלאחר שהתברר שההמון רב מכדי לסיים את כל השחיטה בסבב אחד, העדיפו לעבור לשלושה סבבים בגלל הפסוקים, או משום שהמספר שלושה הוא מספר נפוץ בספרות ההלכתית. כך או כך, מההמשך ברור ששלושה סבבים הספיקו לכל החוגגים.
מכל מקום, לאחר שנקבע הנוהג של שלושה סבבים, הוא הפך למרכיב בכללי המעמד הציבורי. בספרות מוצג הצורך בשלושה סבבים כחלק מסדרי השחיטה, ולא כצורך ארגוני. כך, למשל, אחד ההבדלים בין פסח ראשון לשני הוא שזה בשלושה סבבים וזה בסבב אחד בלבד (תוס', פ"ח ה"ז).
נכנסה כת הראשונה ונתמלאת העזרה – הכת הראשונה נכנסה לעזרה ואפשרו לבאים להיכנס עד שהעזרה התמלאה. איננו שומעים על מנגנון שקבע מי ייכלל בכת הראשונה, ונראה שנתנו להמון לפתור את הבעיה בעצמו.
ניעלו דלתות העזרה – לפי פשוטם של דברים נעלו את שערי העזרה כדי למנוע מאלו שנותרו בחוץ להמשיך להיכנס. בדרך כלל הייתה העזרה פתוחה בשעות היום וננעלה בלילה, אם כי הביטוי "לנעול שערי/דלתות עזרה" מופיע כמובן בספרות חז"ל38למשל: משנה, עדיות פ"ה מ"ו; תוס', ברכות פ"ג ה"ב ומקבילותיהם.. בתלמוד הבבלי מובא ויכוח על נוסח המשנה, ״ננעלו״ או ״נועלין״, והתלמוד מסביר שלפי אביי הגורס ״ננעלו״ סומכים על הנס והדלתות ננעלו מעצמן. נראה שזה הסבר מאוחר בלבד. מחלוקת האמוראים היא על הנוסח המדויק של המשנה, אך אין הבדל עקרוני בין שתי הנוסחאות, ובכל מקרה מדובר על נעילת הדלתות על ידי מנגנון המקדש. השאלה של הגמרא, המנסה למצוא הבדל הלכתי (״נפקא מינה״) בין שתי הדעות, היא לרווחה דמילתא בלבד39ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 379.. ההבדל בין הנוסחאות חוזר גם בכתבי היד40הנוסחה "נעלו" או "ניעלו" נמצאת בווילנא, דו, ת, מל, מנ, מדלק, מיל. כל השאר: "וננעלו".. שאלות ״נפקא מינה״ מסוג זה אופייניות לתוספות הסבוראים, ונראה שרק בשלב זה נכנסה פרשנות זו לגמרא.
בספרות חז״ל ובספרות ימי בית שני מופיעים סיפורים על נסים שנעשו במקדש, אבל בדרך כלל הגוון הנסי מתון ביותר וסיפורי הנס אינם בולטים. בספרות האמוראית, ובעיקר בספרות הבבלית, מובאים מעט יותר סיפורי נס.
תקעו והריעו ותקעו - כל הקרבת קרבן לוותה בתקיעה בשופרות. התקיעה כללה שלושה מרכיבים: תקיעה, תרועה ותקיעה. התקיעה היא קול אחיד וארוך, התרועה היא כמה יבבות קצרות. פרטי התקיעות יידונו במשנת ראש השנה (פ״ד מ״ט)41ראו פירושנו שם.. בכל יום היו הכוהנים תוקעים במקדש לפחות עשרים ואחת תקיעות, ואם היו קרבנות נוספים היו גם תקיעות נוספות (משנה, ערכין פ״ב מ״י). התוקעים היו לעולם כוהנים, והם ניצבו כנראה בשער העליון בין עזרת נשים ועזרת ישראל שבה ניצבו השוחטים (משנה, סוכה פ״ה מ״ד). לפי ההקשר הישראלים שחטו בעצמם, כפי שנראה להלן, ויתר העבודות בוצעו בידי כוהנים.
הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב - לאחר השחיטה קיבל הכוהן מהישראל מן הדם בתוך כלי הנקרא בזיך. בין העזרה והמזח ניצבו שורות של כוהנים. הבזיכים שימשו להזאת הדם ולהנחת הלבונה (משנה, יומא פ״ב מ״ה; זבחים פי״ג מ״ו ועוד). בתורה נאמר שאת הקטורת מניחים בכף: ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״ (במדבר ז יד ועוד). כל התרגומים מתרגמים את המילה כף ״בזיך״ (וכן בבלי, מנחות צז ע״א). אם כן, זו מילה ארמית שחדרה לעברית של חז״ל, כמו מילים ארמיות רבות. הקטורת בספרות חז״ל נקשרת בדרך כלל ל״בזיך״ או ל״בזך״, ולהלן דוגמאות רבות לכך. אבל במשנת תמיד: ״מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הכף, והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק שלשת קבים, והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטרת, וכסוי היה לו, וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן״ (פ״ה מ״ד)42השוו תמיד פ"ו מ"ג.. אם כן, הכף הכילה קצת פחות משני ליטר, והיא קערה עמוקה, ובתוכה היה מונח בזיך, ולאחד מהם (לכף או לבזך) היה מכסה שאפשר לפתחו על ציר. אבל במסורת אחרת: ״והבזך ביד אחד, וכף וכסויה ביד אחד״ (משנה, תמיד פ״ז מ״ב), והכף איננה חלק מן הבזך.
מתיאור זה קשה להבין מה תפקיד הכף. בראנד שיער שכף היא בזיך, ומסורת חז"ל שימרה את שני המונחים; התנא בא לנסות ולתרץ מה תפקיד השניים, אבל למעשה בזיך הוא כף43בראנד, כלי חרס, עמ' רפז-רצ.. עוד נזכרת הכף בעבודת הכוהן הגדול (משנה, יומא פ"ה מ"א). אין חילוקי דעות בין המפרשים על עבודת הכוהן הגדול במקטע זה, אך הנוסח במשנה ופרטי העבודה שנויים במחלוקת. באופן כללי ברור שהכוהן הגדול השתמש בשלושה כלים: האחד הוא המחתה שבה הונחו הגחלים, השני הוא כלי קיבול שבו הובאה הקטורת וממנה חפן הכוהן הגדול את הקטורת לעבודת היום, והשלישי הוא הכף, או כלי אחר (להלן) שבו הביא את הקטורת לתוך קודש הקודשים. בכל מקרה, לכוהן הגדול רק שתי ידיים, וכל שִחזור של עבודתו חייב לקחת בחשבון נתון זה. למרות הסכמה זו, הנוסחה במשנה ופירושה שנויות במחלוקת.
במשנה לא נאמר היכן ניצב הכוהן הגדול. לעיל במשנה ג נאמר שהוא הניח את המחתה על הרובד הרביעי שבעזרה, וכפי שראינו הכוונה למשטח שבקצה המדרגות בפתח ההיכל. מן הסתם עדיין היה הכוהן הגדול ניצב שם, או בקרבת מקום. משנתנו אומרת שהביאו לכוהן הגדול את המחתה, ברם המחתה עם הגחלים הונחה על הרובד הרביעי, אם כן מהיכן הביאו לו אותה, ולשם מה, הרי הוא ניצב לידה. לפי הירושלמי (יומא פ"ה ה"א, מב ע"א)4444" כיני מתניתא" משמעו פירוש שיש בו מעין תיקון גרסה. ברם אין הכוונה כי כך יש לגרוס בלשון המשנה. הווה אומר שהאמוראים בעצם מתקנים את לשון המשנה, ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 463-464. יש לתקן את המשנה, "כיני מתניתא", והכוונה שהביאו לכוהן הגדול את הכף ואת הבזך. הבזך בהקשר זה הוא כנראה כלי ובו כמות גדולה של קטורת, וכף, לפי הירושלמי, היא "מגיס", כלומר כלי קטן יחסית שיש לו כף וידית. מגיס משמעו בוחש, ברם במקורות הוא נזכר כמעין קערה קטנה שמביאים בה את האיברים לשרֵפה על המזבח (תוס', פ"ד [ג] ה"י). במקורות הוא מתחלף עם הכף או עם הקערה, ונראה שגודלו היה יותר מכף ופחות מקערה45בראנד, כלי חרס, עמ' רעב-רע.. במגיס הניחו כאמור איברים של ארבעה וחמישה קרבנות, והוא שימש גם לבלילת הקמח (לסולת הבלולה בשמן) (משנה, כלים פט"ז מ"א; להלן, מ"י). מכאן שהיה גדול למדי, וייתכן גם ששפת הכלי הייתה נוטה כלפי פנים, כדי למנוע שפיכת החומר.
מסורת מעניינת על תפקוד הכף יש בתוספתא כלים (בבא בתרא פ"ב ה"ב, עמ' 592): "כף שכהנים גובלין בה, וכן חפית של קדרה, אם חקוקין ומקבלין כל שהן טמאין, ואם לאו טהורין. מעשה בטבחו של אונקלס הגר, שהביא פתו לפני רבן גמליאל. והיו שם שמנים וחמשה זקנים יושבין. נטלה רבן גמליאל ונסתכל בה. ונתנה לחברו, וחברו לחברו, כשראה שלא אמרו בה דבר. נטל רבן גמליאל חוט מסדינו של תלמיד שהוא יושב לפניו, ומתחו עליה ונמצאת חקוקה כל שהוא וטמאה לו". אונקלוס הגר אכל בטהרה, והשאלה הייתה האם הכף שבה הובא הלחם מקבלת טומאה. אם היא חקוקה, כלומר שקערורית, יש בה כלי קיבול והיא טמאה. איש לא ידע לענות אם הכף שקערורית, עד שרבן גמליאל בדקה ונמצאה שקועה מעט. הכף של המקדש הייתה אפוא כלי לערבוב (מגיס) כמעט ישרה, ואילו הכף של המקרא הייתה כלי קעור גדול יותר (איור 26). בכך אנו מצטרפים, אפוא, לפרשנותו של בראנד שהתנא בתמיד הכיר את שני המונחים אך לא דייק בהסבר תפקודם, ולמעשה כלי אחד לפנינו.
בספרא נאמר שלבזיך היו שוליים, כלומר קרקעית ישרה (אמור, פרק יח ה"ו, קד ע"א). המדובר בבזיכים המשמשים את שני הלחם, ואכן התלמודים אומרים שהבזיכים של הדם ושל הקטורת היו בעלי תחתית מחודדת (ללא שוליים) (ירו', לא ע"ג; בבלי, סד ע"ב; מנחות צד ע"ב ועוד). כך יוצא גם מהמשך משנתנו.
בתבליט על קשת טיטוס46ברבות הימים נשחק התבליט וחלק זה של הציור אינו נראה. הציור מבוסס על העתקים שנעשו לתבליט במאה השמונה עשרה ואף לפני כן. ייתכן שהאמן הוסיף מעט לציור המקורי. היו מצוירים שני כלים והם ככוסיות עם שוליים ואוזן. כנראה אלובזיכי לחם הפנים, שהיו להם שוליים. לפי התיאור ביומאאין רמז לאוזן (ידית) של הבזיך, והכוהן מחזיק את הכלי בשפתו. אבל אפשר שבזיך לחם הפנים היה עם אוזן (איור 27). הוא הדין בכלי קטן המצויר על מטבעות החשמונאים שאף הוא אינו הבזיך, שכן יש לו בסיס ישר (איור 28).
בראנד מניח שהבזיך היה כלי עם חורים כדי שהאש תעמוד בו, כמו בכלֵי קטורת מקובלים בעולם העתיק. ברם בבזיך הקטורת לא בערה, היא בערה במחתה ועל המזבח והבזיך היה רק כלי העברה, ללא חורים, אחרת הייתה הקטורת הטחונה נופלת ממנו.
שורה שכולה כסף כסף ושורה47המילה "שורה" חסרה ב- א, קול, מג, רא, ת, מרג, מרא, מרש, מנ. שכולה זהב זהב ולא היו מעורבים – שורה אחת עם בזיכי כסף ושורה עם בזיכי זהב. הירושלמי מסביר שהחלוקה נעשתה כך מפני הרמאים, שלא יביא כוהן מביתו בזיך כסף ויחליפו בבזיך של זהב. הנימוק מובא בירושלמי עם ביטוי של הסתייגות, שיש לומר הסבר זה רק בחצי פה, כדי שלא לבטא חשד בכוהנים (לב ע"ג). נראה שיותר משיש כאן חשד בכוהנים יש כאן פיתוח של כללי הטקס, כדי לייפות את המעמד ולהדרו. לפי הירושלמי ייתכן שיש להבין שבין הישראל השוחט והכוהנים עם הבזיכים עמד לוי שאסף את הדם בכלי: "ופירש בקבלה כהנים זורקין את הדם מיד הלוים" (שם, שם).
ולא היה לבזיכים שוליים – לבזיך הייתה קרקעית מחודדת ולא ישרה, שמא יניחום – הכוהנים את הבזיך, ויקרוש הדם – כלי החרס נוצר ָבאבְניים ולפיכך יש לו מטבעו בסיס מחודד. האומן יכול לעשות לכלי בסיס שטוח, אך אז החיבור בין הקרקעית והדופן הוא נקודת תורפה בכלי. כלֵי מתכת נעשים ביציקה אך הם נעשו כמו כלי חרס, ולרבים מהם היה בסיס מחודד. לכלי הגשה הוכן בסיס שטוח. הבזיך שונה בכך שבסיסו מחודד, דווקא כדי שלא יונח על הרצפה. "שוליים" הם אותו בסיס טבעתי שבלעדיו הכלי אינו יציב.