Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 5:3

שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו – קרבן הפסח מוצג במקרא כקרבן משפחתי: "שה לבית אבֹת שה לבית" (שמות יב ג; שם ד, ועוד). המקורות מימי בית שני מזכירים את המשפחה החוגגת, וקרבן הפסח מוצג כאירוע משפחתי. יוסף בן מתתיהו מדבר לתומו על הסעודה המשפחתית שהקרבן נאכל בה (קדמ', ב 312 ;מלח', ו 423). לעומת זאת מקורות חז"ל מדברים בדרך כלל על החבורה המתארגנת לאכילת הקרבן. כך, למשל, המשנה קובעת: "שתי חבורות שהיו אוכלות..." (פ"ז מי"ג)¹⁹ראו ספראי, עליה לרגל, עמ' 84 .. ההבדל אינו מקרי. בימי בית שני עדיין היה רוב העם מאורגן בבתי אב, ולאחר ימי הבית חל מהפך חברתי והמשפחה הגרעינית הפכה לעמוד התווך של החברה היהודית. על כן המקורות מימי הבית מדגישים את המשפחה, או את בית האב, והמקורות המאוחרים מניחים בפשטות שקבוצה גדולה היא חבורה המכילה משפחות מספר²⁰על המפנה החברתי ראו רובין, קץ החיים, עמ' 93-102 ;ספראי, המשפחה, בעיקר עמ' 135 .מובן שגם בימי הבית היו קיימות חבורות, כך למשל חבורתו של ישו לא הייתה מבוססת כלל על משפחה. חבורות דומות פעלו בירושלים, וראו אופנהיימר, חבורות.. על כן ההלכות מזכירות את החבורה, אך גם מניחות בפשטות שאישה ובנים אוכלים עם אביהם²¹משנה, פ"י מ"ד: "וכאן הבן שואל אביו"; פ"ח מ"א: "האשה בזמן שהיא בבית בעלה... שחט עליה בעלה...", וראו שם פ"ז מי"ג ועוד.. החבורה התארגנה מבעוד מועד, והמינוח שהמקורות נוקטים בו הוא "להימנות": "הממנה עמו אחרים..." (משנה, פ"ח מ"ד), וכמוהו מקורות רבים²²שם, מ"ג; פ"ח מ"י-מי"א ועוד.. דווקא העובדה שהחבורה לא הייתה רק משפחתית חייבה את ההתארגנות המוקדמת. חכמים היו מעוניינים בארגון החברתי. יש הסוברים ש"אין שוחטים את הפסח על היחיד" (משנה, פ"ח מ"ז)²³ראו להלן, פ"ו מ"ג., ואפילו מי שהתיר זאת התכוון שבדרך כלל יישחט הקרבן עבור חבורה גדולה יותר.

'במכסת נפשות'. אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנוייו. ואם שחטו שלא למנייו עבר על מצוה. שומע אני שיהא כשר? תלמוד לומר 'איש לפי אכלו תכוסו'. שנה עליו הכתוב לפסול (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא ג, עמ' 12 ;בבלי, עח ע"ב; סא ע"א). חכמים דורשים את הפסוק "איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב ד) שיש לכוס את השה לפי מספר האוכלים, ואין "לכוס" אלא לשחוט. הירושלמי אומר שזו לשון סורסי, כלומר מילה בארמית, והפירוש הארמי משמש כאן כבסיס לדרשה (לב ע"א)²⁴לפירוש המילה ראו גם בבלי, סא ע"א..

חכמים דרשו שההתארגנות לחבורה תיעשה עוד לפני הקרבת הקרבן. הלכה זו אינה נאמרת במפורש, אך משתמעת ממשנתנו. הם הקלו מעט בבני משפחה, כפי שעולה מהמשנה להלן בפרק ח משנה א, אך החמירו בכל האחרים²⁵ראו למשל משנה, פסחים פ"ז מי"ג.. לכאורה מן הרישא של משנתנו ברור שאם הפסח נשחט עבור מי שלא נמנה על החבורה, או אם מי שלא נמנה עליה לכתחילה השתתף באכילה, הקרבן נפסל בכך.

ההלכה במשנתנו עולה בקנה אחד עם משניות מסכת זבחים. שם נדרש שקרבן פסח ישחט "לשמו" (פ"א מ"א; מ"ג ועוד), והמשנה מבהירה ש"לשמו" משמעו לשם הזובח, שהמנויים יהיו ידועים (פ"ד מ"ו). במשנת זבחים שם רבי יוסי חולק. פרשנים התחבטו בפירוש דבריו, אך ברור שהוא חולק על הצורך בכל הכוונות הללו, אם כי אולי הוא דורש חלק מהן. ממילא הוא חולק גם על משנתנו ועל כל המקבילות הדורשות מינויים מוקדמים.

לערלים ולטמאים פסול – מובן שרק נימולים היו רשאים להשתתף בקרבן פסח, שנאמר "...כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אֹתו אז יאכל בו" (שמות יב מג-מד). אם כן, מילה היא תנאי לאכילת הקרבן. ההלכה אינה תאורטית: נכרים רבים השתתפו בעלייה לרגל למקדש בירושלים. לפי החוק נאסרה עליהם הכניסה למקדש עצמו, אך הנושא כולו היה רגיש. יוספוס מספר בגאווה על נכרים רבים שעלו לרגל וקיבלו על עצמם את המגבלות ההלכתיות: לא אכלו קרבנות ולא נכנסו למקדש (קדמ', ג 318), ומרובים הסיפורים על נכרים שעלו לירושלים, ועל נכרים שהתגיירו ומלו כדי להשתתף בקרבן²⁶ספראי, עליה לרגל, עמ' 92-95.. ברם חז"ל גם יודעים לספר על נכרי שהצליח להתחפש ליהודי ולאכול מהקרבן, וריבוי העולים היהודיים מן הנכר הוא הרקע הרֵאלי לסיפור שהוא אולי מעורב באגדה. האגדה מספרת על אותו נכרי שנתפס אוכל קרבן והוצא להורג (בבלי, ג ע"א). הסיפור אגדי, אך מעלה כנראה מציאות אפשרית, ואולי אף רֵאלית. כך או כך, המשנה קובעת שאם הקרבן נשחט עבור גוי, או שאכל ממנו גוי, הקרבן פסול. הוא הדין אם אכל מהקרבן טמא, שכן כידוע אכילת קודשים זוקקת טהרה, וטמא שנגע בבשר הקרבן טימאו ופסלו מאכילה.

לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו – אוכליו של הקרבן הם הנמנים עליו, ואם הקרבן נשחט לחבורה מעורבת של מנויים ושל לא מנויים, או שאחד המנויים לא יאכל אך חלק אחר של החבורה אכל – הפסח לא נפסל. זאת בשונה מן הרישא שבה מדובר בשחיטה שכולה בוצעה עבור מי שלא יאכל ממנה ואינו נמנה על הקרבן. יש גם מנויים שאינם אוכלים, והם זקן או חולה שאינם יכולים לאכול. אלו נמנים על החבורה, אך אם לא אכלו מקרבן פסח לא פסלוהו (תוס', פ"ג [ג] ה"ב; משנה, פ"ח מ"ו).

למולים ולערלים ולטמאים ולטהורים כשר – כללו של דבר, אם הקרבן נשחט לשם מטרה שלא כדין הוא פסול, אך אם נשחט עבור אוכלים מותרים ואסורים כאחד, אין המחשבה על הפרת ההלכה פוסלת את הקרבן. אבא שאול בתוספתא (שם) חולק על הלכה זו, אם כן ההלכה היא מראשית דור יבנה²⁷השווה בבלי, סא ע"ב, ושם נשנה לימוד זה להיתר בניגוד לתוספתא. בירושלמי, לב ע"א, מובאים דברי האמורא רבי אלעזר בן פדת המציע מעין עמדת ביניים המבחינה בין שחט מלכתחילה לשם אוכליו לבין שחיטה בדיעבד., ושוב לפנינו ניסוח מעט מאוחר של מחלוקת קדומה. בתוספתא מובא דיון ארוך שיש בו עירוב של דרשות והיגיון.

שחטו קודם לחצות פסול שנאמר בו בין הערבים – כאמור זמן הקרבת קרבן הפסח הוא בחצות. אמנם הקרבן נשחט מאוחר יותר (לעיל מ"א), אך אם נשחט לאחר השעה השישית של היום (בשעות הזמניות) הוא כשר. קודם לתמיד כשר – כפי ששנינו במשנה א הפסח נשחט לאחר התמיד, אבל אם נשחט בטעות לפני התמיד הרי הוא כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד – ברם התנאי הוא שהדם ייזרק לאחר הקרבת התמיד. כדי שהדם לא ייקרש צריך אדם למרס את הדם, כלומר להמשיך לבחוש אותו. אם הדם טרם נקרש, ואם נזרק לאחר הקרבת התמיד – הקרבן כשר לכתחילה, ואם נזרק – דם הפסח לפני קרבן התמיד, קרבן הפסח כשר – בדיעבד²⁸ראו עוד ספרי, במדבר קמג, עמ' 190 ;ספרי זוטא לבמדבר, כח ד, עמ' 323..

קרבן הפסח נשחט על ידי הישראלים בעזרה. בחצר הצטופפו, אפוא, מאות רבות של עולים, שנכנסו לעזרה עם הכבשים עוד לפני מועד השחיטה. נראה שהשליטה בהמון הייתה קשה, ולעתים החלו עולי רגל בשחיטה עוד לפני הזמן. כך ניתן להבין כיצד אירע שקרבן נשחט לפני הזמן, ואפילו דמו נזרק לפני הזמן, אף שזריקת הדם נעשתה בידי הכוהנים .