הפסח ששחטו שלא לשמו – כלל הוא בהלכה ש"מצוות צריכות כוונה", הווה אומר שהעושה מצווה צריך לעשותה בדעה צלולה ולרצות במעשה לשם מצווה. רצון טוב ללא מעשה הוא חסר ערך, אבל מעשה נכון שנעשה שלא לשם המצווה אין בו כדי לצאת ידי חובה. כך למדנו כי מי שקורא מגילה לתומו, כקורא בתנ"ך, לא יצא ידי חובת מגילה (משנה, מגילה פ"ב מ"ב)8ראו פירושנו שם.; מי ששמע תקיעת שופר מבלי שהתכוון לצאת ידי חובת תקיעה, לא יצא ידי חובה (משנה, ראש השנה פ"ד מ"ח)9ראו פירושנו שם. ומי שקרא שמע כקורא בתורה לא יצא ידי חובה (משנה, ברכות פ"ב מ"א). הוא הדין בהקרבת קרבנות. כל פעולות החובה צריכות להתבצע לשם מצווה, ומתוך כוונה שלא לעבור עברות. הקרבת קרבנות אינה שונה, בתחום זה, ממצוות אחרות. הירושלמי קובע זאת במפורש (לא ע"ד). עם זאת, דומה שהחמירו בהלכות מקדש יותר מבמצוות אחרות. כך, למשל, מי שחרג מגבולות ההלכה בהמשך הטיפול בקרבן, כגון שאכל מהבשר לאחר הזמן (פיגול), פוסל אותו למפרע10הדיון בנושא מורכב, וראו פירושו של השד"ל לויקרא ז יח.. מכל מקום, ההלכה במשנתנו דומה לכל המצוות האחרות הצריכות כוונה, שתהיה המצווה "לשמה".
המחקר הפילוסופי מתחבט בשאלה ממתי תופסת הכוונה את מקומה האידאי בעולם המחשבה. היו שסברו שיש לייחסה רק למחשבה מימי הביניים או בראשית העת החדשה, ויש הטוענים שניתן למקמה בעולם היווני העתיק.11גילת, כוונה.. אך אין ספק שבמחשבת ההלכה התנאית תופס המעשה המופשט, "הכוונה", מקום חשוב ומורכב.
ההלכה במשנתנו אינה חריגה; היא מופיעה גם במסכת זבחים. מדיוני המתדיינים שם ברור כי זו הלכה קדומה, מימי הבית עצמם. משתתפים בדיון יוסי בן חוני ושמעון אחי עזריה. שניהם תנאים המופיעים רק מעט במקורות, ואינם נושאים את התואר "רבי". התואר "רבי" התחדש במהלך דור יבנה, ומי שאינם נושאים אותו הם, ברובם, תנאים קדומים. שמעון אחי עזריה מוצג כאחיו הבכור של אביו של רבי אלעזר בן עזריה בן דור יבנה (בבלי, סוטא כא ע"א), ברם לא ברור אם זו מסורת היסטורית או פרשנות אגדית בלבד. מכל מקום, הוא חולק עם חכמי דור יבנה הוותיקים כרבי אליעזר ורבי יהושע (משנה, טהרות פ"ח מ"ז). עוד נזכר במשנת זבחים שם רבי אליעזר, מוותיקי דור יבנה. מהמקבילות נראה שמשנתנו מנוסחת כדעת רבי יהושע, ורבי אליעזר מוסיף את האשם, שאף הוא לא רק שאינו מוציא ידי חובה אלא שהקרבן פסול (תוס', פ"ג [ד] ה"ב; זבחים פ"א ה"ד)12ראו גם להלן, מ"ד..
המשנה בזבחים קובעת: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח... הפסח בזמנו, והחטאת בכל זמן. רבי אליעזר אומר..." (פ"א מ"א), הווה אומר: זבח רגיל שנזבח שלא לשמו כשר כשלמים סתם, אך אם הוא נועד למטרה מסוימת (תמיד, חטאת או תודה), אין הוא מוציא ידי חובה. אבל פסח שנשחט בזמנו אך שלא לשמו – אינו כשר כלל, אפילו לא כשלמים סתם. אם כן, לפנינו פסיקות הלכתיות שונות למצבים קרובים, כלומר פסיקה שנובעת ממנהגים והחלטות שאינם עקביים13ראו דיוננו בנושא זה במבוא למשנה..
קיבל והילך וזרק שלא לשמו – סדרי השחיטה מסודרים במשנה ו בפרק זה. לאחר השחיטה נותנים את הדם בבזיכין, ומזים אותם על יסודות המזבח. אם כל אחד מהפרטים הללו נעשה שלא לשמו – קרבן הפסח פסול, גם אם השחיטה נעשתה לשמה וכהלכה. ההבדל העיקרי בין המקבילות במסכת זבחים הוא שמשנתנו עוסקת בכל העבודות הקשורות לקרבן, ומשנת זבחים מזכירה רק את השחיטה שלא לשמה. הבדל זה נובע כנראה מכך שמשנתנו היא פרי עריכה מאוחרת יותר. כפי שראינו במהלך הפרקים הקודמים פעמים אחדות משנת פסחים היא עריכה מאוחרת של דעות שנוצקו בימי בית שני או בראשית דור יבנה, ונראה שכך יש להבין גם את משנתנו14ראו לעיל, פ"א מ"א; פ"א מ"ד; פ"א מ"ז; פ"ב מ"ה; פ"ד מ"א; פ"ד מ"ה.. בתלמוד הבבלי מתחבטים האם די בכך שעבודה אחת נעשתה שלא כהלכה כדי לפסול את הקרבן, או שמא רק צירוף של שתי עבודות (קבלה והולכה) שנעשו שלא כהלכה פוסל את הקרבן (נט ע"ב). לירושלמי ברור שהמשנה מנתה רק דוגמאות, ודי בעבודה אחת שלא תוכננה לשמה כדי לפגל את הקרבן ולפסלו (לב ע"א). הקבלה וההולכה נעשו בידי הכוהנים, והרי כך ניתנת לכוהן האפשרות לפסול קרבן של אדם אחר, ובעל הקרבן תלוי אפוא בטוהר כוונותיו של הכוהן. זה לכאורה דיון בפרטי ההלכה שאינה שקופה ואף איננה יכולה להיות אלא נסתרת, אך בעקיפין היא מחזקת את מעמדו הנשגב של הכוהן. זאת האווירה המיוחדת והנישאה של עבודת הקודש.
או לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו פסול – אם הקרבן נשחט לשם שתי מטרות, האחת לשם פסח והשנייה לשם קרבן אחר, די בכך כדי לפסול את הקרבן. המשנה מדגימה, ובכך היא מתנסחת כתוספתא15ויס, משנה תוספתא.: כיצד לשמו ושלא לשמו – נשחט אותו הקרבן לשם פסח ולשם שלמים – הקרבן פסול משום שעירב בו מטרה לא נכונה16משנת זבחים פ"א מ"א דנה בשאלות דומות. היא קובעת שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמם כשרים כקרבן, אבל לא עלו ידי חובה. הנחת המשנה שם היא שהזבח נשחט כהלכה אך לא לשם הזבח המוגדר אלא לשם קרבן אחר, כגון מי שהתחייב קרבן חטאת והביא את הקרבן לשם נדבה. לפי משנה זו קרבן פסח הוא חריג, שאם הובא בזמנו אבל לא לשמו אינו עולה לכלום. שהרי לשם פסח אינו עולה כיוון שלא הובא לשמו, ולשם נדבה אינו עולה משום שהובא בזמן שאינו מתאים לנדבה.; ושלא לשמו ולשמו – אם הקרבן נשחט לשם שלמים ולשם פסח – הקרבן פסול. יש מפרשים שפירשו שהצירוף "שלא לשמו ולשמו" עוסק בשתי עבודות, כגון זריקה ושחיטה, שהאחת נעשתה לשמה והשנייה לשם חולין, או לשם קרבן אחר, או אפילו שהזורק חשב לאכול את הקרבן אחר הזמן17בעל מלאכת שלמה למקום, וזו מחלוקת רש"י ותוספות בבבלי, זבחים ב ע"ב.. בעל מלאכת שלמה מעיר, ובצדק, שהמשנה הבאה שחטו שלא לאוכליו עוסקת בעבודה אחת שיש בה כוונה טובה וכוונה שאינה רצויה, מכאן שגם יתר חלקי המשנה עוסקים בעבודה אחת שעירב בה מחשבות רצויות ופסולות.
משנת זבחים היא כדעת רבי יהושע, ורבי אליעזר סבור שגם קרבנות אחרים נפסלים במקרה זה (תוס', זבחים פ"א ה"א). הדין במשנתנו הוא כדעת הכול, ברם הניסוח קרוב לניסוחה של משנת זבחים, ומשתמע שגם היא יצאה מתחת ידי חכמים מבית מדרשו של רבי יהושע18מפרשי משנת זבחים התחבטו האם די בהיעדר כוונה, או שמא רק כוונה שאינה כהלכה פוסלת את הקרבן. אנו מפרשים שכל קרבן שאין בו כוונה נפסל משום ש"מצוות צריכות כוונה", כלומר שיש לבצע את כל העבודות לשם המצווה המיוחדת הזו.. אמנם הבעלים מביאים את קרבן הפסח ואף שוחטים אותו, אך הלכות כוונה מותירות את המיסתורין ואת חשיבותם של הכוהנים בעינם. המחלוקת בין רבי יהושע ורבי אליעזר נוגעת באותה השאלה: רבי יהושע מצמצם ואילו רבי אליעזר מרחיב את היקף התלות בכוהנים ובצדקותם.