Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 5:10

לאחר השחיטה קרעו – את גוף הקרבן, והוציאו את אמוריו – האימורים הם הקרביים שמעלים על המזבח. נתנן – הכוהן, במגס – המגס או המגיס הוא כלי מעין קערה גדולה⁸⁰בראנד, כלי חרס, עמ' רע-רעב; לעיל, מ"ה.. מקור השם יווני (μαγίς), וכמו כל כלי המקדש היה עשוי מכסף. המגס היה גדול והניחו בו אימורים "של ארבעה ושל חמשה (קרבנות)" (תוס', פ"ד [ג] ה"י). נראה שלכלי הייתה ידית, שאם לא כן קשה לשאתו. הפועל "להגיס" (לבחוש) בא כנראה משמו של הכלי הזה. והקטירן – הכוהן, על גבי המזבח – הקטרה זו היא למעשה שרפת הבשר, ונקראת "הקטרה" כדי לבטא את הממד הדתי של המעשה. סדר זה של פעולות חוזר גם בקרבנות אחרים, ונראה שהיה הסדר הרגיל⁸¹משנה, יומא פ"ו מ"ז; בבלי, סוטה טו ע"א; תוס', מנחות פ"א הט"ז.. התלמוד הבבלי מדייק שההקטרה לא הייתה בכלי עצמו, ויש לפרש "אֵימא (אמור) להקטירן על גבי המזבח" (סה ע"ב). ברם, לא שינוי גרסה יש כאן אלא פירוש⁸²אפשטיין, מבוא, עמ' 514.. הבבלי מציע פירוש זה משום שהמקטיר אינו המקריב עצמו. המקריב (השוחט) הוא ישראל, וההקטרה נעשית בידי הכוהן. אם כן, הנושא של והקטירן אינו הישראל אלא מישהו אחר. דיון דומה מצינו במשנת יומא, וייתכן שהסוגיה ביומא מועברת מכאן⁸³ראו פירושנו ליומא, שם.. ויצאת כת הראשונה וישבה לה להר הבית שנייה בחיל והשלישית במקומה⁸⁴בווילנא, דו, א, רג נוסף "עומדת", ואלו עדי הנוסח שחשיבותם משנית. חשיכה יצאו וצלו את פיסחיהם – בשבת אסור היה לטלטל את הבשר השחוט (להלן), ואף לא להתחיל את ההתארגנות לצלייתו. כל הפעולות הללו הן צורך החג, אך אסור להכין משבת ליום טוב. על כן, אנשי הסבב הראשון נשארים בהר הבית, הסבב השני בחיל, הוא האזור שאליו אסור לנכרים להיכנס, ואנשי הסבב השלישי נשארים בעזרת ישראל שבה שחטו. רבי אליעזר בן יעקב אומר שאנשי הסבב האחרון הלכו מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושם ישבו (תוס', פ"ג [ד] הי"ב). בירושלמי ובתוספתא גורסים "ישבה", ובגרסאות אחרות "עמדה" או "עומדים". הירושלמי רואה בכך בסיס לדיון האם מותר לשבת בעזרה, ברם נראה ששני המונחים זהים והם מבטאים שהייה במקום בלי קשר לשאלה האם הדבר נעשה בעמידה או בישיבה⁸⁵ירו', לב ע"ד; סוטה פ"ו ה"ב, כא ע"א; אפשטיין, מבוא, עמ' 400..

מובן שכל האמור כאן הוא בשבת, שכן ביום חול מיד אחר השחיטה חזרו הישראלים למקומם להכנת סעודת החג⁸⁶המאירי פירש שמדובר ביום חול, ופירוש זה קשה להלמו..

לפי המקרא יש לסעוד את סעודת החג "במקום אשר יבחר ה' אלהיך..." (דברים טז ז), ולפי ההבנה הפשוטה כוונת הכתוב לחצר המקדש, כמו ביתר הקודשים הקלים שנאמר עליהם "ואכלתם שם לפני ה' אלהיך..." (דברים יד כו ועוד). חגיגת הפסח של יאשיהו, המתוארת בספר דברי הימים, התחוללה בחצר המקדש והלוויים שימשו בה כעין "מלצרים" המקשרים בין מקום הבישול והאוכלים (דברי הימים ב לה יג). גם בספר יחזקאל מדובר על חצר חיצונה שנמצאות בה "מְבַשלות", כלומר תנורי הבישול "...אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם" (מו כד). דברי הימים וספר יחזקאל מתארים מקדש שונה מזה של סוף ימי בית שני. מקדש יחזקאל מתואר כמבנה גדול וסביבו ארבע חצרות חיצוניות, ומידותיו 40x30 אמה (יחזקאל מו כב)⁸⁷בכתוב לא נאמר שמדובר באמות, אך קשה להניח שננקטה מידה אחרת.. באלו נערכו סעודות הקודש, בניהולם ובהשתתפותם של כוהנים (איור 1 לעיל במבוא). נראה שזו הייתה ההלכה הקדומה, ובאופן טבעי כל קרבן שלמים הסתיים בסעודת מצווה בחצר החיצונה. הלכה זו אף חוזרת בספרות הכיתתית. ברם, ספרות חז"ל הורתה לאכול קודשים קלים⁸⁸הכוונה לבשר קרבנות שלמים, מעשר שני ובשר הפסח. בכל העיר, ומצד שני תבעה שלא לאכול, ואולי אף שלא לשבת, בכל אזור המקדש, כולל החצר החיצונית ביותר, היא עזרת נשים. במקדש של ימי בית שני, זה המתואר אצל יוספוס ובמסורת חז"ל, אין כלל חצרות חיצוניות כמו בספר יחזקאל. כך, למשל, נקבע בפשטות "קדשים קלין שחיטתן בכל מקום בעזרה... ונאכלין בכל העיר" (משנה, זבחים פ"ה מ"ח), וכן משמע מהלכות רבות⁸⁹ראו ספראי, עליה לרגל, עמ' 151-155.. הגדרת המונח "כל העיר" שנויה מעט במחלוקת, אבל ברור שכל השטח המוקף על ידי החומה השנייה נחשב לעיר, וחכמים נחלקו בדינם של פרברי ירושלים. גם יוספוס ופילון מעידים כך, לפי תומם, וכך יוצא גם מתיאורים נוספים בני התקופה⁹⁰ספראי, שם, עמ' 152..

לפי תפיסתם של חכמים ירושלים היא, אפוא, עיר קודש לכל דבר, ורבות מהלכות המקדש והגבלותיו חלות על כל העיר. קדושת המקדש כאילו התפשטה וחלה על העיר כולה. יש להניח כי תהליך זה של התפשטות קדושת המקדש לא היה מנותק מתנאי המציאות. כאשר מספר העולים היה מצומצם די היה בחצרות החיצוניות, או בעזרת נשים, כדי להכיל את החוגגים. ברם, כאשר העלייה לרגל הפכה להמונית יותר לא היה המקום גדול דיו. הצורך המעשי הוביל לשינוי ההלכה ולהחלטה לאפשר אכילת קודשים קלים בכל העיר. ייתכן שתנאי המציאות היו הגורם העיקרי לשינוי ההלכה, וייתכן שהם היוו רק גורם מאיץ לה, והגורם האידאולוגי הוא שהיה המרכיב העיקרי לשינוי. כך או כך, בסוף ימי בית שני אכלו את קרבן הפסח בכל העיר. בני כתות מדבר יהודה לא נאלצו להתמודד עם הקושי המציאותי, ולהם היה ברור שאמנם ירושלים קדושה לאין שיעור, וחלים עליה דיני טהרה חמורים, אך את סעודות הקודש יש לקיים בחצר המקדש בלבד. עם זאת, יש לציין ששתי העמדות מתעסקות באותם "חומרים" הלכתיים. שני הציוויים, לאכול רק בחצר הקודש או שלא לאכול בה כל עיקר, אינם אלא שני צדדים לאותו מטבע רוחני באותם המושגים עצמם, קרי הגבלות מיקום בסעודת קודש. העיצוב הטקסי שונה ואף מנוגד, אך המניע לו זהה.

איננו יודעים מתי התחולל השינוי, והאם האיסור לאכול בחצר המקדש נקבע יחד עם ההיתר לאכול ברחבי העיר. נראה שמדובר במאורע קדום ביותר, ימים רבים לפני ימיהם של יוספוס ופילון ושל בית שמאי ובית הלל. מסתבר שמקדש הורדוס כבר נבנה לפי התפיסה שסעודות הקודש אינן מתקיימות על ההר עצמו, לולא כן היה הורדוס בונה חצרות מתאימות על הר הבית. ברם, מעבר לכך אין בידינו נתונים נוספים.

אם כן, בימי חול עזבו הסועדים את הר הבית ופנו למקום הסעודה ברחבי העיר, מקום שהכינו מבעוד מועד, ואילו בשבת המתינו ברחבת הר הבית ובחצר המקדש ורק במוצאי שבת עזבו את ההר הקדוש ופנו לסעודתם. באופן תאורטי ניתן היה לפרש את משנתנו כעוסקת גם בימי חול וכשריד של ההלכה הקדומה, ברם פשוט יותר להניח שמשנתנו עוסקת בשבת כמו המשניות הקודמות⁹¹ראו על כך לאחרונה שוורץ, לעמוד לשבת, ובעיקר עמ' 175-176.. בחלק מכתבי היד כתוב "השלישית במקומה עומדת", והדברים נקשרים לכך שאין יושבים בעזרה, אך בכתבי היד הטובים חסרה המילה "עומדת", ואף שברור שלא ישבו בעזרה – אין הדבר נדון במשנה.

החיל הוא החלק הפנימי והמקודש בהר הבית. כלל הר הבית אינו קדוש, וטמאים ונכרים רשאים להיכנס לתוכו. במקום כלשהו ברחבת הר הבית ניצב סורג, מעין גדר שיש, ומעבר לה אסור היה לטמאים ולנכרים לעבור (משנה, כלים פ"א מ"ח). במשנתנו החלוקה בין הר הבית והחיל אינה מהותית. לא היה הבדל ממשי בין משתתפי הכת הראשונה והשנייה, והחלוקה בין אלו שהמתינו בחיל לבין אלו שהמתינו מחוץ לו אינה הלכתית

משנתנו מניחה כמובנת מאליה את ההלכה שאין לטלטל בירושלים. זאת אף שהעיר הייתה מוקפת חומה, ולפי ההלכה המאוחרת מותר היה להתקין עירוב לכל העיר ולטלטל בשבת. מפרשים נדחקו להסביר מדוע אסור לטלטל את בשר הקרבן. כך, למשל, בעל מלאכת שלמה מסביר שאסור היה לטלטל כדי שהנשים לא תחשובנה ששבת נדחתה לחלוטין. לדידו רק נשים מסוגלות לְטעות כזאת שכל בר דעת מבין שאין לה בסיס. ברם, כפי שנראה בתחילת הפרק הבא בימי התנאים נאסר להתקין עירוב חצרות לעיר שלמה (משנה, עירובין פ"ה מ"ו)⁹²ראו המבוא למסכת עירובין.. יתר על כן, חכמים דרשו שהעירוב יכלול אוכל משותף המבטא את הבעלות המשותפת על השטח שבו מותר לטלטל. ההלכה המאוחרת פירשה בעלות זו כדרישה סמלית, להנחה סמלית של אוכל משותף, ואזי קרבן הפסח המיועד רק למנויים עליו ודאי אינו חלק מעמדה המעריכה שותפות כללית, ואין לראות בו אוכל משותף. ברם, התנאים התירו לערב רק מבואות השייכים לבעלות פרטית של קבוצת שותפים. המבוי היה שייך לדייריו, ונחשב לרשות היחיד מבחינה משפטית. המשנה המתירה להתקין עירוב לכל העיר עוסקת במקרה שונה: "עיר של... רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה" (משנה, שם). אם כן מדובר רק בעיר השייכת לאדם אחד (כפר פרטי)⁹³כפר פרטי היה אחד מטיפוסי היישוב ביהודה בתקופת חז"ל., ואף בעיר מעין זו אין להתקין עירוב לכל העיר. התוספתא קובעת שמותר להתקין עירוב רק במבוי שאינו מפולש (שאינו פתוח אלא מצד אחד). אבל במבוי מפולש אי אפשר להתקין עירוב, שכן המבוי אינו שייך רק לדיירי החצרות שלאורכו אלא שייך לכלל תושבי העיר, וממילא אינו רשות היחיד⁹⁴תוס', שבת פ"א ה"ב, ראו ספראי, הקהילה, עמ' 175-177.. מבואות מפולשים הם בבחינת "רשות הרבים גמורה", ואין לטלטל בהם בכל מקרה. ברור, אפוא, שההלכה התנאית לא אִפשרה להתקין עירוב לכל ירושלים, אף שהייתה מוקפת חומה. השאלה ממתי נשחקו ההגבלות הללו והותר לערב עיר שלמה מצויה מחוץ לתחום דיוננו במשנה זו.