רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה כתחילה90בווילנא, דו, א, אד, כ, ל1 ,קול, ת, ג2 ,ל9 ,ל13 ,מדק – "בתחילה". בארבעה עשר אף על פי שהוא יכול לגומרה – רבי מאיר מציע כלל חדש שנראה כעמדת ביניים בין המנהגים שמנינו. לפי כלל זה אסור להתחיל עבודות חדשות ביום יד בניסן, אבל אם התחיל במלאכה ביום יג בניסן והוא יכול לסיימה ימשיך ויסיימה. מהמשנה אין זה ברור מה היחס בין דברי רבי מאיר לעמדות הקודמות, ולכאורה אפשרויות פרשניות אחדות לפנינו:
א. רבי מאיר נוקט עמדת ביניים בין המנהגים: הוא מתיר עבודות מסוימות ואוסר אחרות. הווה אומר, רבי מאיר אינו מקבל את המנהג וסבור שהדבר נתון להכרעה הלכתית כמו כל נושא אחר. מובן שרבי מאיר פוסק כבית הלל ומקל מעט יותר מהם, או מפרש את דעתם לקולה.
ב. רבי מאיר פוסק לגבי מקום שנוהגים בו שמותר לעשות מלאכה ביום יד בניסן; הוא מסייג את המנהג וקובע את גבולותיו, וזו סמכות חכמים גם לגבי מנהגים. כך הבין כנראה התלמוד הבבלי (נה ע"א).
ג. רבי מאיר פוסק לגבי מקום שנוהגים בו שאסור לעבוד, אך במקום שהתירו לעבוד מותר לעבוד בכל מלאכה. בכל מקרה, שני הפירושים הללו (ב–ג) מאולצים, ומסגנון דבריו של רבי מאיר נראה בפשטות שהוא סבור שכך יש לנהוג ללא קשר למנהג מקומי זה או אחר, וכבר ראינו את הטשטוש בהבחנה בין המנהג ופסיקת ההלכה של חכמים.
ד. כל המנהגים והדיונים הקודמים הם רק בעבודות במחובר לקרקע ורבי מאיר, כמו גם חכמים בהמשך המשנה, עוסק במלאכות שאינן במחובר לקרקע. הבחנה זו נראית כחריפות בלבד, אבל כך מציעה התוספתא את הדברים בפשטות: "מקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין" (פ"ג [ב] הי"ח). אם כן, לפי התוספתא כל הדיונים הקודמים הם רק בעבודות בקרקע, וחכמים אשר אולי חולקים על רבי מאיר עוסקים במפורש בעבודות שירותים שונות. הסבר זה עולה מהתוספתא, ברם בהמשך נראה כי אותה תוספתא גם קובעת שהמנהג חל על עבודות שירותים כספרות וחייטות, ורק חכמים הם הקובעים שעבודות אלו מותרות, ונדון בכך להלן.
התלמוד הבבלי מציע הבחנה נוספת בין מלאכה שהיא לצורך המועד לבין מלאכה שאינה לצורך המועד. לפי הבחנה זו לא אמר רבי מאיר את דבריו אלא בעבודה שהיא לצורך החג, אבל אם אינה לצורך החג אין להתחיל בה בכל מצב. עמדה זו מתאימה כמובן לשיטת הבבלי שרבי מאיר מדבר על מקום שנהגו בו שלא לעבוד ביום יד בניסן. הבבלי מתחבט האם אכן זו כוונתו של רבי מאיר, ומכריע כי כך הדבר. עבור הירושלמי פרשנות זו מובנת מאליה. האבחנה שרק עבודה לצורך המועד הותרה עולה מהמשך המשנה הבאה, כפי שנראה להלן. וחכמים אומרים שלוש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים91כך ב- רג, ת3 ,מל, מנ, מגק, מגאד, מיל, מרג, מרש, מפי, ת. בעדי הנוסח האחרים, שהם ברובם מטיב משני, נוסף "עד חצות". התוספת מיותרת, שהרי לכל הדעות לאחר חצות המלאכה אסורה.– חכמים מקבלים את עמדת רבי מאיר בדבר איסור מלאכה בערב פסח, אך מסייגים איסור זה. נראה שגם כאן חכמים מדברים על המנהג הגלילי שלא לעשות מלאכה, או שפסקו את דבריהם רק במקום שנהגו לעשות מלאכה כמו שפירש הרמב"ם (בפירושו למשנה זו). או שמא המנהג עסק רק במלאכה במחובר לקרקע, וחכמים עוסקים במלאכות אחרות. התוספתא כאן אומרת במפורש "אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, שלש אומניות עושין..." (שם)92נראה שבעל מלאכת שלמה הכיר נוסחאות של המשנה שנאמר בהן במפורש "עד חצות" וקיבל את הגהתו של ר' יהוסף אשכנזי למחוק מילים אלו, וכן הוא אומר: "ואם לגרסא בלבד נקבל אבל לפירוש המשנה ודאי שאינו אלא עד חצות".. אם כן, חכמים מדברים על המנהג הגלילי ומסייגים אותו93דוגמה נוספת להסתייגות חכמים ממנהג הגליל מצינו במשנה, כתובות פ"ה מ"ה, וראו דיוננו לאתר.. מכאן גם שהמנהג אינו רק במלאכות העוסקות במחובר לקרקע, בניגוד למשתמע מהתוספתא לעיל. לכאורה ניתן היה לפרש שעבודות אלו הותרו כמו כל העבודות שלא במחובר לקרקע, ולא נמנו אלו אלא כדוגמה. ברם ברור שלא כך הוא, שכן רבי יוסי החולק מוסיף עוד מלאכה אחת, וברור גם מהמשך דברינו שרק עבודות אלו הותרו, ולפי המנהג נאסרו כל המלאכות, כולל אלו שלא במחובר לקרקע.
לא ברור האם רבי מאיר חולק על חכמים, אבל מסגנון המשנה נראה שכן הוא. רבי מאיר מתיר כל מלאכה שהתחיל בה ביום יג ויכול לסיימה, וחכמים מחמירים ואומרים שרק מלאכות אחדות מותר לעשותן בערב החג.
החייטים – החייט היה תופר הבגדים. אמנם לעתים תפר אדם את בגדיו בעצמו, אך בעיירות היהודיות היה גם חייט אומן. התוספתא מסבירה את העיקרון אשר לפיו נקבעו ההיתר וחלותו. כל מלאכה שהותרה בחול המועד הותרה גם בערב החג. רשימת המלאכות שהותרו בחול המועד מנויה במשנת מועד קטן. התפירה הותרה שכן "ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב" (פ"א מ"ח). התוספתא והתלמודים (תוס', פ"ג [ב] הי"ח; ירו', לא ע"ב; בבלי, נה ע"ב) מקשרים את ההיתרים בשני המקרים, ומה שהותר להדיוט הותר לאומן בערב החג. והספרים – הספר אף הוא היה אומן, אך היו גם שסיפרו את עצמם, והכובסים – הכובס הוא צובע הבגד או המנקה אותו. המונח עצמו משמש לתיאור שתי המלאכות, שכן היה דמיון חיצוני בשיטת העבודה בשני המקרים. לפי התוספתא והתלמודים (תוס', שם; ירו', שם; בבלי, שם) התספורת והכביסה הותרו שכן היו אנשים שהתירו להם להסתפר, כגון מי שבא ממדינת הים או שוחרר מבית הסוהר, או נזיר שסיים את נזירותו (משנה, מועד קטן פ"ג מ"א)94ראו פירושנו שם.. כאמור, הבבלי (שם) מוסיף שגם מי שהותר מבית האסורים רשאי לספר ולכבס. הנוהג הרומי לשחרר אסירים מבית האסורים נרמז במקורות אחרים (מתי כז 16). ברם, לענייננו יש לזכור שגם הקהילה היהודית הפעילה בתי סוהר משלה, כפי שעולה ממקורות אחדים95ספראי, גבוה; פירושנו למועד קטן פ"ג מ"א..
רבי יוסי ברבי יהודה96בעדי נוסח משניים אחדים בעל מימרה זו הוא רבי יהודה (דו, א, אד, מ). בווילנא "רבי". כל אלו שיבושים. אומר אף הרוצענים – הרצען הוא המתקן את הנעליים ועבודתו הותרה, לפי התוספתא, "שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד" (שם). בזמן הבית הותר לעולי הרגל לתקן את נעליהם שבלו בזמן העלייה לרגל, על כן רבי יוסי מתיר לתקן נעליים בערב החג. חכמים סוברים מן הסתם שההיתר היה לזמנו ולמקומו בלבד. שלוש המלאכות הותרו מסיבה טכנית, אך עדיין ניתן לייחס גם לחכמים את ההגבלה שכל ההיתר היה רק במלאכות לצורך המועד, כפי שגם ההיתר לעבוד בחול המועד במלאכות אלו היה במקורו לצורך המועד.