Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 4:3

המשנה עוסקת במערכת ההלכות בדבר היחסים הכלכליים עם הנכרים. מערכת זו נידונה במפורט במסכת עבודה זרה. משנתנו מקבילה למשנה שם פ"א מ"ו. באופן כללי, כל ההלכות הללו נקבעו או התגבשו בדור אושא. עד מרד בר-כוכבא היה המפגש הבין דתי מצומצם, ובחיי היום יום כל עדה דתית ניהלה את חייה בנפרד. הציבור הנכרי התרכז בערים המתייוונות, שם כמובן נפגשו עמם יהודים, אך במגזר החקלאי המפגש היה מועט ביותר. לאחר המרד החלה חדירה נכרית מסיבית, אזורים אחדים בארץ הפכו לנכריים, ובאחרים הייתה האוכלוסייה מעורבת. במקביל התחדדה הרגישות וההתנגדות להתעצמות היישוב הנכרי. מתקופה זו מתחילות להופיע במפורש הלכות המצמצמות את המפגש הכלכלי עם הנכרי, ואוסרות על מכירת חפצים מסוימים לגוי. ההלכה הקדומה, מימי הבית, אסרה לעתים קנייה של חפצים ופרות מסוימים מנכרים, וצמצמה את הייבוא מחו"ל. לא כאן המקום לבירור פרטי הדברים, אך ברור שהנימוק העיקרי הניתן במקורות כרוך בדיני טהרה. ייתכן שהמרכיב הלאומי השפיע על קביעת ההלכה, אך האיסור נוסח ונקבע במסגרת דיני טהרה. רק מדור אושא מדובר על איסור מכירת חפצים לנכרים, מעבר להשתתפות ישירה בעבודה זרה. משנתנו עוסקת רק במכירת חפצים לגוי ולפיכך נצמצם את דיוננו להיבט זה, ויתר ההיבטים יידונו בפירושנו למשנת עבודה זרה³³בכך עסקו שפרבר, הקרקע, עמ' 160-176 ;כהן, בתקופת התנאים, עמ' 47-80 ורבים אחרים..

באופן כללי, מכירת חפצים לנכרים מעלה סדרה של חששות הלכתיים:

1 .חשש שהחפץ ישמש לעבודה זרה;

2 .חשש שבחפץ ייעשה איסור או לא תקוימנה בו ההלכות הנדרשות (הפרשת תרומות ומעשרות, עבודה בשבתות וכדומה);

3 .חשש מהתחזקות כלכלית של הנכרים בארץ;

4 .חשש שהחפץ ישמש לעשיית נזקים. כפי שנראה להלן, לכל הלכה נימוק אחר מבין הנימוקים הללו. ברם, כל הנימוקים הם כנראה מסגרת הלכתית שעיקרה החשש הכלכלי והחשד החברתי. כלומר, מעבר לחשש החברתי משתקף בדברים כולם חשש וחשד עמוק כנגד זרים שאינם חלק מנחלת ישראל. עדות לכך יש בסיפור בתלמוד הירושלמי שמטרתו לתבוע שלא ילמדו את הגויים סודות מקצועיים. לפי הסיפור היו בכפר בירי שתי משפחות או אגודות של בעלי מלאכה, נגרים וזגגים. הזגגים לא לימדו את אומנותם לגויים ונשארו בכפר, והנגרים לימדו את אומנותם ונעקרו³⁴ירו', עבודה זרה פ"ב ה"א, מ ע"ג, וראו לעיל, פירושנו לפ"ג מ"ב.. איסור הוראת מלאכה לגוי אינו ידוע מהמקורות, וברור מהסיפור שהחשש הכלכלי-חברתי הוא המניע לעמדתם של חכמים. מכל מקום הלבוש ההלכתי השונה של כל הלכה אינו רק צורת טיעון, אלא התפיסה ההלכתית העקרונית משולבת ומזינה את הנימוקים החברתיים-כלכליים וניזונת מהם.

מקום שנהגו למכור בהמה דקה – כבשים או עזים, לגוים מוכרים – המשנה אינה מסבירה באילו מקומות נהגו למכור בהמה דקה, ואף לא את סיבת האיסור או ההיתר למכור להם בהמה דקה. התלמודים מרחיבים על כך את הדיבור. הירושלמי³⁵ירו', ל ע"ד; עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד, ובקיצור גם בבבלי, שם יד ע"ב. ראו לעיל, פ"ב מ"ב, ובאריכות במבוא למסכת שבת. דן בנושא בהרחבה. לכתחילה הגמרא מנסה להסביר כי החשש הוא שמא תיעשה בבהמה הדקה עבֵרה. ההסבר הראשון הוא שהגוי לא יפריש את ראשית הגז כפי שההלכה מחייבת, ואם זו עז שאינה חייבת בראשית הגז הרי שהגוי לא יפריש ממנה בכורות. הסבר זה נדחה משתי סיבות. ראשית אין איסור על מכירת חיטים או שמן, אף שבכך המוכר היהודי מפקיע את המוצרים מברכה. יתר על כן, מה ההבדל בין בהמה גסה, שתמיד אסור למכור לגוי, לבין בהמה דקה, שיש מקומות שבהם נהוג למכרה? בסופו של דבר, חכמי התלמוד הירושלמי והבבלי מסיקים שאין למכור בהמה גסה משום גזֵרה מיוחדת, שמא ימכור את הבהמה לניסיון והגוי יעבוד בה בשבת, ונמצא עובד בבהמת ישראל. לפיכך, אין האיסור חל על בהמה דקה שאינה עובדת. בשלב זה בעצם לא ניתן הסבר למנהג לאסור מכירת בהמה דקה, שהרי הטענה שהגוי מוציא אותה מידי גיזה בעצם נדחה. נוסף על כך, בהמשך נאסר על מכירת עגלים וסייחים; אלו אינם יכולים לעשות מלאכה אלא לאחר זמן, ולפיכך אין כל אפשרות שבתקופת הניסיון תעבוד הבהמה באיסור. יתר על כן, גם האיסור שהבהמה תעבוד בשבת בהיותה בידי נכרי מפוקפק ואינו מעוגן במסורת ההלכתית. על כן, דומה שהסיבה העיקרית היא חברתית-כלכלית. בהמה גסה שימשה לעבודות החקלאיות והיוותה חלק מהתשתית החקלאית, חיזוק כוח הייצור של הגוי. גם הצאן הוא חלק מאותה תשתית, אך ערכו וחשיבותו פחותים ולכן מכירתו לא נאסרה באופן מוחלט, אלא הייתה שנויה במחלוקת ותלויה בנוהג מקומי. הבדלי הנוהג היו תלויים, אולי, גם במטרת המכירה. יש מקומות שמכירת בהמה דקה נעשתה בהם לצריכה, לשם שחיטה, ואין בכך חשש של סיוע לתשתית החקלאית של הגוי, ויש מקומות שבהם רווח גידול הצאן ומכירת בהמה דקה נועדו להגדלת כוח הייצור של עדר הצאן, וזאת רצו חכמים למנוע.

נמצאנו למדים שההלכה נקבעה כחלק מהמאבק הלאומי על האחיזה בארץ ישראל. עם זאת כדרכם של תלמודים הן מוצאים לכך סיבה 'הלכתית' טכנית.

שני התלמודים קושרים את משנתנו למשנה אחרת במסכת עבודה זרה: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות³⁶הפונדק היה מעין אכסניה או בית מלון. של גוים מפני שחשודין על הרביעה" (פ"ב מ"א). אם כן, הגוי חשוד שהוא עלול לרבוע בהמה דקה או גסה, ולכן אסור לאפשר לו לעשות את זממו עם בהמה של יהודי. התלמודים דנים האם מי שאסר למכור אסר גם לייחד בהמה דקה עם הגוי, או שמא אין שתי העמדות זהות (ירו', ל ע"ד; עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד; בבלי, שם יד ע"ב). כך או כך, האיסור הוא משום חשש רביעה.

כאמור, ייתכן שההבדל בין המנהגים, ובין בהמה דקה ובהמה גסה, הוא כלכלי. בהמה גסה היוותה מרכיב מרכזי במשק החקלאי. איסור על מכירתה היה בו משום מאבק בהיאחזות הכלכלית של הגוי. בהמה דקה, לעומת זאת, הייתה למטרות צריכה מיידית, ולכן היו שהתירו את מכירתה.

האיסור לייחד בהמה בפונדקאות של גויים מוצג כהלכה מקובלת לכל דבר. לכאורה מוזר שהאיסור למכור בהמה דקה, הקשור לו, מוצג כמנהג בלבד. הבבלי מסביר שבכל מקום שיש מנהג לאסור מכירה, הרי שהוא הופך בכך לאיסור (עבודה זרה יד ע"ב). כפי שראינו במבוא לפרק, האבחנה בין מנהג לאיסור רופפת. מנהג שהשתרש והתקבל בבית המדרש הפך להלכה לכל דבר, ולעתים קרה ההפך, שהלכה הפכה למנהג, ורק התלמוד טורח להבחין ביניהם.

הירושלמי מתחבט בשאלה כיצד מותר למכור בהמה דקה והרי אסור לגדלה, ואכן האיסור לגדל בהמה דקה נקבע בדור יבנה (משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז ועוד). הירושלמי מתרץ שמדובר במקומות כמו "מדבר מהיר" שבו מגדלים צאן. מדבר מהיר הוא כנראה מדבר מחיר-מכיר-מכוור, סביב המבצר מכוור בדרום עבר הירדן (איור 20) (ירו', ל ע"ד; עבודה פרק זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד). ברם התירוץ, כמו גם השאלה, הם מדרשיים במקצת. אמנם הייתה הלכה שאין לגדל בהמה דקה, אך עם אותה ההלכה נקבעו גם סייגיה, ומותר לגדל צאן במדבריות ובטרשים. בפועל היה משק המרעה בארץ מפותח למדי, ויש לו עדויות רבות במקורות.³⁷ספראי, הכלכלה, עמ' 165-172.

מקום שנהגו שלא למכור – בהמה דקה לגויים, אינן מוכרין – כאמור החשש הוא מפני רביעת הבהמה, וייתכן שהרצון למנוע את התחזקותו הכלכלית של הגוי היה הנימוק המכריע לאיסור, ואל ישנה אדם מפני המחלקות – עיקרון זה נקבע כבר בשתי המשניות הקודמות, והעורך חוזר על כך למען ההדגשה. המשפט חסר בחלק מהנוסחאות המשנִיות³⁸וילנא, דו, רג., ואכן הוא מיותר, שכן כבר הופיע במשניות הקודמות. בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה – כפי שכבר נאמר, החשש ההלכתי הוא שמא תעבוד הבהמה בשבת בתקופת הניסיון ונמצא הגוי עובד בבהמת ישראל. ברם, ראינו כי בעיקרו נועדה ההלכה למנוע את חיזוקם הכלכלי של גויים. כמו כן אין מוכרין עגלים וסיחים שלימים ושבורים – אסור למכור גם בהמות צעירות, אף שכרגע אין הן בבחינת מחוללי איסור מידי, והתועלת מהן רחוקה. רבי יהודה מתיר בשבורה – רבי יהודה מתיר למכור בהמה שבורה; התוספתא ובעקבותיה התלמודים מדגישים שמדובר בבהמה שבורה שאינה יכולה להתרפא (תוס', עבודה זרה פ"ב ה"ג, עמ' 462). חכמים החולקים עליו טוענים "הרי מרביעה והיא יולדת"? (שם, שם), הווה אומר שמכירתה של בהמה שבורה אסורה. אמנם אין היא עובדת, אך היא ממליטה והוולד יעבוד. שוב ברור שאין מדובר בבהמה הנמכרת לניסיון, אלא במכירת קבע, ורבי יהודה מתיר משום שחשש הרווח של הגוי רחוק. יתרה מזאת, בדרך כלל נועדה בהמה שבורה לשחיטה, ומותר למכור לגוי בהמה גסה או דקה לשחיטה: "מוכר אדם בהמתו לגוי על מנת לשחוט וישראל עומד על גביו" (תוס', שם ה"א). ההלכה דורשת שהישראל ישמור שאכן הגוי שוחט את הבהמה, אך מכירת בשר לצריכה הותרה. כנראה על בסיס זה רבי יהודה מתיר למכור בהמה שבורה, שכן זו נועדה בעיקר לאכילה, או לחליבה. בן בתירא מתיר בסוס – חכמים רואים בסוס בהמה לכל דבר, אך בן בתירא סובר שהסוס לא נועד למלאכה. התוספתא והתלמודים מסבירים שהסוס אינו עושה בשבת מלאכה שחייבים עליה חטאת, שכן רכיבה אסורה רק משום שבות ואין חייבים עליה חטאת³⁹תוס', עבודה זרה פ"ב ה"ג, עמ' 462 ;ירו', לא ע"א; עבודה זרה פ"ב ה"א, מ ע"א; בבלי, שם טז ע"א.. נראה שוב שהסיבה היא יותר כלכלית. הסוס לא שימש כלי עבודה אלא סמל סטטוס חברתי. תפקודו העיקרי היה לרכיבת ראווה, ורק עשירי העם רכשו סוסים⁴⁰בר, הסוס. ראשונים חשו בכך שסוס נועד לצריכת מותרות בעלת אופי הלניסטי, אך הדגימו את הדבר בדוגמאות על רקע זמנם. הרמב"ם, למשל, מתאר את תפקיד הסוס כך: "סוס הידוע למשא הנץ וכיוצא בו מבעלי החיים הצדים" (פירוש למשנתנו לפי תרגום קפאח). לדעת הרמב"ם הבעיה היא שלעתים יש בכך איסור טלטול בשבת, וזאת לפי פירושו (ראו להלן).. על כן אין הסוס חלק מהתשתית הכלכלית, אדרבה, הוא גורם להוצאות. כמו ביתר הפסקאות אין הנימוק הכלכלי-חברתי מופיע במפורש, ובמקומו מוצגים הסברים אחרים.

בירושלמי נוסף: "לא אמר רבי יודה אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו" (לא ע"א; עבודה זרה פ"א ה"א, מ ע"א). סוס זכר אכן נחשב למסוכן, שכן אם הוא נתקל בסוסה מיוחמת הוא עלול לנטוש את כללי המשמעת ולרדוף אחריה. ברם חזקה על הפרש המנוסה שידע לקדם את הרעה ⁴¹בדרך כלל מסרסים סוס רכיבה זכר.. יתר על כן, סוס זכר משמש להרבעה, וכאמור במקרה מעין זה היה צריך לצפות לאיסור מוחלט. נראה, אפוא, שאין בדברים עמדה הלכתית רֵאלית, אלא ביטוי לעמדתם של אמוראים נגד ההיתר של בן בתירא⁴²לתלמוד פשוט שבן בתירא (או פתירא בתוספתא, עבודה זרה פ"ב ה"ג) הוא רבי יהודה (יודה) בן בתירא, ונראה שהכוונה לתלמידו של רבי עקיבא, בן דור אושא, שירד לבבל וכיהן בנציבין, וראו להלן.. חכמים האוסרים מתנגדים למכירת סוס משום שני דברים, משום כלי זין ומשום בהמה גסה. כידוע נאסרה מכירת נשק לגויים (בבלי, עבודה זרה טו ע"ב), משום חשש נזק לרבים, ולכן אסורה גם מכירת הסוס המשמש, במובן מסוים, ככלי נשק (ירו', שם; עבודה זרה שם). החשש השני הוא "לכשיזקין הוא כודנו לריחיים" (ירו', שם; עבודה זרה שם), הווה אומר שכאשר הסוס יזקין ירתום אותו בעליו לרֵ חיים, וכך יעשה הסוס מלאכה בשבת, וכפי שאמרנו גם יהפוך שוב למכשיר כלכלי. על כן אסרו חכמים את מכירתו.

יש מהראשונים שהסבו את הדין במשנה לשבת, "לא ימכרנה לו ערב שבת", כיוון שהישראל עשוי לחמר את הבהמה בשבת כדי לשדלה ללכת עם המוכר, או אם המוכר ירצה להחזירה, או שהמכירה (כל מכירה?) היא לניסיון בלבד. כך מפרשים הרמב"ם, המאירי ואחרים. ההסבר מבוסס על פירוש הבבלי במסכת עבודה זרה האומר "משום נסיוני" (טו ע"א). משמעות ההסבר בתלמוד אינה ברורה, ומכל מקום קשה לצמצם את משנתנו לשבת בלבד.

נראה שבדרך כלל נשמרו ההלכות האוסרות מכירת בהמות לגויים. בירושלמי אנו שומעים על ריש לקיש שקנס בכפל את מי שמכר גמל לגוי, כנראה באזור המדבר (עבודה זרה פ"א ה"ו, לט ע"ד - מ ע"א). כנגד זה אנו שומעים על חסיד אחד שמכר בהמה לגוי (פסיקתא רבתי, פרשת פרה, עמ' נז), ובעקבות התנהגותה החסידית של הבהמה התגייר הגוי ונקרא רבי יוחנן בן תותא (בן הפרה). הסיפור כנראה בא להסביר את שמו של החכם הידוע. יתר על כן, הפרה עובדת בשבת והחסיד "מסביר" לה כי היא אכן "חייבת" לעבוד בשבת. עבודת הבהמה לא נחשבה אפוא לאיסור, ורק משום "חסידותה" המיוחדת נמנעה מכך בהמתו של החכם. כל זאת, כפי שכבר אמרנו, משום שהיא נחשבה לבהמתו של גוי, וממילא אין איש החייב בשביתתה. אין זה הסיפור היחיד שמסופר בו על נוהגים הלכתיים מיוחדים ולא שגרתיים של חסידים⁴³על חסידים ואורחות חייהם ראו: ספראי, חסידים ואנשי מעשה; ספראי, דרך ארץ; ספראי, משנת חסידים.. אך עיקר עניינו של המדרש הוא נוהגו החסידי הקפדני של החסיד ביחסים שבין אדם לחברו, ומחויבותו שלא לפגוע באף אחד, אף לא בגוי שהבהמה נמכרה לו. ייתכן שהסיפור צמח על רקע של תורה הלכתית שונה במקצת מבית מדרשם של חכמים, כלומר מבית מדרש חסידי, ומאידך גיסא כיוון שהוא מופיע רק במסורת אמוראית ייתכן שיש בו ביטוי לכך שלפחות בימי האמוראים, כאשר סופרה האגדה, כבר היה האיסור רופף במקצת. תהליך דומה של התרופפות איסורי ההרחקה הכלכליים מן הנכרים התחולל גם בהלכות אחרות. רבי יהודה בן בתירא, הנזכר במשנה, חי בדור יבנה. בחלק מהנוסחאות נזכר סתם "בן בתירא". במקביל אנו מכירים גם את רבי יהושע בן בתירא ואת רבי שמעון בן בתירא, כולם כנראה אחים שפעלו בדור יבנה. לעתים קרובות נקרא רבי יהודה זה סתם "בן בתירא", והחילופים בין נוסחאות המשנה, כאן ובמקומות אחרים, רבים⁴⁴מלאכת שלמה למקום; אפשטיין, מבוא, עמ' 1187 .וראו עוד משנה, בכורות פ"א מ"א המעידה על מכירת בהמה לנכרי, אף על פי שאינו רשאי..