דין ביעור שביעית נדון במסכת שביעית פרק ט. לפי ההלכה פֵרות שביעית הם הפקר, וכל אחד רשאי לאסוף כמות פרות כרצונו לצורך שימושו השוטף. כאשר העונה נגמרת אסור לאגור את הפרות, אלא יש להפקירם ולאפשר לכול להתחלק בהם. המושג "גמר העונה" הוא מושג מקומי מובהק, שהרי זמני האסיף שונים מאזור לאזור. על כן קבעה המשנה חלוקה של הארץ לשלושה מחוזות, "ארצות", וכל "ארץ" חולקה למחוזות משנה. החלוקה הגאוגרפית נדונה במשנה ובמקבילותיה במפורש31משנה, שביעית פ"ט מ"ב-מ"ד, ובפירוט יתר בתוספתא ובירושלמי למקום.. כאן משנתנו דנה במי שהולך מאזור לאזור.
כיוצא בו – דין המביא פרות ממקום שבו כבר חייבים לבער פרי מסוים בשביעית דומה לדינו של מי שהולך ממקום שקיים בו מנהג למקום שבו אין המנהג קיים. המונח "כיוצא בו" אינו מלמד על דמיון מלא אלא על דמיון חלקי בעצם המצב, כמו המונח "וכן" שבמשנה האחרונה בפרק הקודם. המוליך פירות שביעית ממקום שכלו – פרות אלה, כלומר מאזור32הרא"ש ואחרים הצמידו את משנתנו להלכות בדבר חלוקת ארץ ישראל לאזורים (משנה, שביעית פ"ט מ"ב). אפשר שזו כוונת המשנה, אך אפשר ש"מקום" כאן הוא כל אזור שיש לו לוח שנה חקלאי ייחודי במקצת. שבו הסתיימה כבר העונה של אותו פרי, למקום שלא כלו – עדיין הפרות, או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער – הווה אומר שנשמר הכלל ש"אל ישנה אדם מפני המחלוקת", ושל החובה להחמיר. במקרה זה שני הכללים מובילים לאותה תוצאה, שהרי ביעור פרות לפני הזמן אין בו משום מחלוקת. רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה – מימרתו של רבי יהודה אינה ברורה, וכבר התלמודים התחבטו על איזה מקרה הסב את דבריו.
התלמוד הבבלי מציע שני פירושים. הראשון מבוסס על נוסח המשנה שלפנינו: תנא קמא סובר חייב לבער, משום שמטילים עליו את חומרי שני המקומות, ולפי זה רבי יהודה החולק סבור שאינו חייב לבער. מדובר במי שבא ממקום שבו עדיין יש פרות מאותו סוג, והוא פטור מביעור משום שהוא יכול לומר לתושבי האזור "צאו למקומי והביאו משם פרות". על כן אין בכך משום מחלוקת, שהרי לפני כל אחד פתוחה האפשרות להביא פרות מאותו אזור.
פירוש זה מציג את רבי יהודה כמקל. הבבלי מביא ברייתא שמקורה נעלם, ולפיה "אמר רבי אלעזר (אליעזר) לא אמר רבי יהודה אלא לחומרא" (נב ע"א). לא ברור מיהו רבי אלעזר או אליעזר המוסר בשמו של רבי יהודה, ולא נאמר על מה הסב את דבריו. הבבלי רואה במימרה עיקרון מנחה, ועל בסיסו הוא משנה את נוסח המשנה וגורס שתנא קמא אומר אינו חייב לבער, ואילו רבי יהודה מחמיר ואומר חייב לבער. הבבלי מעמיד את תַנאי המשנה כחולקים בפרט כלשהו מדיני ביעור שביעית, וכאילו עיקר המחלוקת איננו קשור ישירות לדין המביא פרות ממקום למקום. הירושלמי מקבל את הפירוש הראשון שבבבלי, שהוא פשוט ומובן יותר; אין הוא מכיר את מימרתו של רבי אלעזר, והמשנה מתפרשת כפשוטה. קשה להבין מה דחק את הבבלי לשנות את נוסח המשנה ולעקרה מעניינו של הפרק. לפי הפירוש השני בתלמוד הבבלי גם תנא קמא אינו מקבל את העיקרון שאל לאדם לשנות מפני המחלוקת, ואף לא את עיקרון ההחמרה, ואף זאת בניגוד למבנה המשנה ולפירושה הפשוט.
המאירי, למשל, מאחד את שני הפירושים. אם האדם נמצא במקום שהפרות לא כלו הוא אומר "לך ותבדוק ותראה שאני נוהג כמנהג המקום", ואם הוא נמצא במקום שהפרות כלו הוא אומר "לך וראה שהפרות לא כלו במקומי".
העיקרון שאין לשנות מפני המחלוקת מצטייר במשנה, ובעיקר בתלמודים, כעיקרון מכונן. הירושלמי קושר זאת לאיסור "לא תתגודדו", המתפרש כאיסור להקים קבוצות משנה בחברה. האיסור חל גם על החמרת יתר בהלכות, ואולי אפילו על שמירת ההלכה. בירושלמי מובאות דוגמאות מספר למי שנהגו כנדרש בהלכה בדיני טומאה וצניעות וויתרו על מנהגם לנוכח תגובת הציבור (ל ע"ד). גישה זו, השונה במידה רבה מהמקובל בחלק גדול מספרות ההלכה בת זמננו, מובנת על רקע הקהילה הכפרית הקטנה, שכוחה העיקרי הוא בעצם ליכודה.
לעומת כל זאת, מחלוקת הלכתית אין בה משום לא תתגודדו. הירושלמי מדגיש כי גם אם המחלוקת ההלכתית יוצרת הבדלים מקומיים או אזוריים, אין כאן חשש של פילוג חברתי. מחלוקת הלכתית היא לגיטימית בשם "תרבות המחלוקת" המקובלת בבית המדרש, ואילו הבדל במנהג יש בו חשש של מתיחות חברתית. אבחנה משפטית זו בעייתית ביותר, שכן ההבחנה בין מחלוקת הלכתית ובין הבדלי נוהג היא רופפת ביותר, וכבר עמדנו על כך. למעשה, הבדלי המנהגים היו לעתים גם מחלוקת חכמים. ברם ההבחנה העיקרית היא חברתית. המנהג הוא נוהג עממי מקובל, כל קריאת תגר עליו מערערת את סדרי החברה, וכאן הפלורליזם מצומצם והמחלוקת הרת אסון. לעומת זאת, בתוך בית המדרש ניתן לנהוג בצורה יותר פלורליסטית, וכל חכם רשאי לעמוד על דעתו במגבלות מסוימות. מחלוקת פנים הלכתית היא תופעה טבעית, ואילו מחלוקת חברתית מסוכנת. האבחנה בין מחלוקת ציבורית ובין הבדלים עממיים היא מעשית ולא משפטית, כפי שראינו במבוא לפרק זה. כפי שרמזנו שם, היחס למנהג הזר תלוי גם בטיב המנהג עצמו, ונראה שלפחות חלק מהסיפורים בתלמודים, הנראים לעתים סותרים זה את זה, תלויים גם במהות של אותו מנהג מסוים. החכם מתיר לעצמו חירות מסוימת לקבוע מתי מנהג הוא לגיטימי, ומתי הוא זר ויש לדחותו. רק אבחנה גמישה מעין זו מאפשרת להבין את כל הסיפורים בתלמודים.