אגב הדיון בביעור חמץ המשנה עוסקת בביעור בשר קודש. בשר קודש הוא בשר קרבן, ויש לאכלו בתחומי ירושלים יום, או לכל היותר יומיים, לאחר הקרבתו, תלוי בטיב הקרבן. אם עבר זמנו, כלומר הבשר לא נאכל בזמנו, או שיצא מחוץ לירושלים, הרי הוא בבחינת "נותר" או "פגול", ויש לבערו. דין ביעור בשר קודשים נשנה במשנה במסכת זבחים: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים... ואם אינן נשרפין כמצותן, נשרפין בבית הבירה ואינם מטמאין בגדים"95משנה, זבחים פי"ב מ"ה; תוס', שם פי"א הי"ח, עמ' 497 ;בבלי, שם פח ע"ב; קד ע"א. בתוספתא רבי יוסי הגלילי מוסיף "בבית הדשן הגדול היו נשרפין", ולא ברור האם התכוון שבשר קודש שנשרף "שלא כמצוותו" נשרף בבית הדשן הגדול, או שבשר קרבן רגיל נשרף שם.. היה אפוא מקום מיוחד בירושלים שבו שרפו קרבנות שמשום מה לא נאכלו כמצוותם – משום שנטמאו, או שעבר זמנם, או שיצאו מירושלים. בדרך כלל ה"בירה" היא מצודת אנטוניה ששכנה צמוד למתחם המקדש, מצפון מערב לו96על הקִ רבה שבין המקדש והבירה ניתן ללמוד מהמקורות המזכירים את הקשר בין השניים. כהן שנטמא היה הולך "במסיבה ההולכת מתחת לבירה" (משנה, תמיד פ"א מ"א; מדות פ"א מ"ט), ולכהן השורף את הפרה הייתה לשכה מיוחדת "על פני הבירה צפונה מזרחה" (משנה, פרה פ"ג מ"א).. יוספוס אומר שבימי אריסטובלוס (103 לפנה"ס) היה בירושלים מקום בשם "בריס" שנקרא אחר כך "אנטוניה" (מלח', א 75). הבירה היא אפוא המצודה של ירושלים, שלימים כונתה "אנטוניה" על שמו של הקיסר אנטוניוס (מלח', א 118 ;קדמ', טו 403). אם כן, כבר הורדוס שינה את שמו של המקום, אך חכמים ממשיכים להשתמש בשם הקדום. בין הבירה והמקדש היה מעבר "המסיבה", בלשון חכמים, ואף יוספוס מדבר על המעבר שבין המקדש ו"אנטוניה" או "הבריס"97ראו משנה תמיד ומדות שם שם; מלח', ב 330-331 ומקורות רבים נוספים..
רבי יוחנן אומר שבהר הבית היה מגדל ושמו בירה; זהו ניסוח מאוחר וכוללני, שכן הבירה הייתה מגדל מבוצר מחוץ להר הבית, אך צמוד אליו. לעומתו ריש לקיש מפרש שכל הר הבית קרוי בירה, וזו כבר טעות שהזמן גרמה98ראו ירו', פ"ז ה"ח, לה ע"א. בתוס', ידים פ"א ה"ד, עמ' 681 ,נזכר בית בירה במשמעות של בית מקדש, אבל זו כנראה טעות וצריך להיות "אבית המקדש", כמו שגרס בעל חסדי דוד והר"ש בפירושו למשנה, שם פ"ב מ"ב..
אנטוניה הייתה המצודה של ירושלים ונקודת החיבור שבין החומה השנייה וחומת המתחם של הר הבית, והיא מופיעה בבירור במפות ירושלים ששירטטו חוקרים שונים (איור 17).
ההלכה קובעת שבית השרֵפה ישכון מחוץ ל"שלוש המחנות". "שלוש מחנות" היא תפיסה פרשנית של המקרא, ולפיה העולם של תקופת נדודי בני ישראל במדבר נחלק למעין שלושה מחנות: מחנה כהונה, מחנה לוויה, מחנה ישראל וכל יתר העולם. תפיסה זו של העולם הועתקה לירושלים. המקדש זוהה עם מחנה כהונה, מתחם הר הבית עם מחנה לוויה וירושלים המוקפת חומה עם מחנה ישראל. לכל מחנה דיני קדושה משלו. בית השרֵפה שכן מחוץ לשלושת המחנות, כלומר מחוץ לחומת ירושלים: "יצאו לבית השרפה, היכן שורפן אותן? בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם ולצפונה של ירושלם חוץ לשלש מחנות. ולא היו שורפין אותן שלימין אלא מנתחין אותן על ידי עורן כנתחי עולות" (תוס', זבחים פי"א ה"ד, עמ' 495)99השוו תוס', יומא פ"ג (ד) הי"ז; בבלי, שם סח ע"א-ע"ב.. אם כן, בית הדשן הגדול שכן מצפון לעיר, מחוץ לחומתה התוחמת את "שלוש המחנות". מכיוון שנאמר שהוא שכן ליד הבירה, הרי שחומה הנזכרת היא החומה השנייה, שכן מבנה שישכון מחוץ לחומה השלישית של ירושלים חייב להיות רחוק מהבירה. החומה השלישית הושלמה רק בזמן המרד הגדול, וטבעי הוא שהחומה השנייה היא שנחשבה לתוחמת את ירושלים לענייני קדושה. יוספוס מתאר את המקום כשוכן ב"פרוורי ירושלים"100קד', ג 243., ואף הוא מתכוון ככל הנראה לאותו בית דשן. תפיסה זו של "שלוש המחנות" הייתה מקובלת גם על כתות מדבר יהודה, ובתחום זה שררה אפוא אחדות דעים101ראו שיפמן, ירושלים. בקטע "במקצת מעשה תורה" (עמ' 26 ועמ' 50) נידונה כנראה שאלת שרֵ פת הקודשים. המחבר טוען כנראה שהשרֵ פה צריכה להתבצע בצפון המחנה, וירושלים היא מחנה ישראל. הווה אומר שהשרֵפה צריכה להיות בצפון העיר, כמו ההלכה של חז"ל, אך בתוך תחום העיר. (איור 18).
התלמוד הבבלי נחלק האם יש לשרוף את בשר הקרבנות הללו מצפון למחנה או ממזרחו. המחלוקת אינה תאורטית, ואינה בלתי רֵאלית. החומה השנייה ניגשה אל הבירה מצפון, וכך נוצר מצב שהשטח שממזרח לבירה מצוי מצפון לחומת ירושלים (החומה השנייה), וכאן שכן בית הדשן הגדול. כך נשמרות כל ההלכות, וכל התיאורים מתאשרים.
שרֵפת קרבנות שנפסלו, או שאריות הבשר, התנהלה כמעמד דתי ציבורי. היא נערכה במקום מוסדר, לפי כללי טקס שבהם הבשר נחתך כמו קרבנות העולה. ממשנתנו אנו שומעים אף על עצי הציבור שבהם שורפים את הבשר, ונראה שאין אדם רשאי להביא עצים מביתו לשרֵפת קרבנו, ועליו להסתפק בעצי הציבור.
וכן – כמו המשנה הקודמת גם במשנתנו הדיון הוא במי ששכח לבער חמץ. הדמיון הזה בא לידי ביטוי במונח "וכן", אך ההלכה שונה בהתאם לנסיבות השונות. מי שיצא מירושלם – בספרות חז"ל, וכמעט בכל עדי הנוסח, "ירושלם" בלא יו"ד נוספת (ירושלים). רק בכתיב המאוחר התפשטה הצורה של "ירושלים", וניזכר שיש בידו בשר הקודש – יציאה מירושלים גורמת לפסילת הבשר ויש לשרפו, אם עיבר הצופים – אם עבר את ה"צופים". מונח זה מופיע במקומות מספר, ונראה שכוונתו באופן כללי לַהרים הצופים על ירושלים. יוספוס מזכיר הר בשם "צפין שביונית משמעו צופים (סקופוס)" שמשמעו ביוונית הצופה או הצפייה, ונראה שכוונתו לאזור שנקרא היום הר הצופים (קד', יא 329). לכאורה ניתן לפרש שהצופים הוא שם מקום. צסטיוס, גלוס ואספסינוס אכן באו מצפון וחנו "בזה הנקרא סקופוס", כלומר בהר שנקרא היום הר הצופים102מלח', יט 528 ;שם, 542 ;ה 67 ,וראו להלן., ואין זה אלא המקום שבו צופים על העיר, ולא שם גאוגרפי. היו ראשונים אחדים שפירשו את משנתנו כאילו "צופים" הוא שמו של הר מסוים, וזאת מתוך משמעות הכתובים, אך לאו דווקא מתוך מסורת גאוגרפית רצופה103רבי נתן אב הישיבה פירש "אל אשראף מקום ליד ירושלים". אלאשראף משמעו האדון, והכוונה חראם אל שראף, הוא הר הבית.. ברם, ממקורות חז"ל נראה שעבורם ה"צופים" איננו הר אלא שם תואר, בבחינת המקום שצופה על ירושלים. בתוספתא מפורש הדבר "אי זה צופה, הרואה ואינו מפסיק" (פ"ג [ב] הי"ב). התוספתא גרסה כנראה במשנה "עד הצופה" במקום עד הצופים, ומסבירה שהכוונה למקום שצופים ממנו על ירושלים, וקו הראייה רצוף ללא שטחים מתים104ייתכן שהמונח "צופים" מופיע גם בתוספתא סוטה, וכוונתו למקום שצופים ממנו על מלחמה. ראו ליברמן, עמ' 530.. כך, למשל, באזור שמן הצופים ולפנים אסור "להסך" (לעשות צרכים) לכיוון המקדש (ירו', ברכות פ"ט ה"ה, יד ע"ב; בבלי, שם סא ע"ב)105ההגבלה של מקום ש"רואה ואינו מפסיק" מתאימה בעיקר להלכה זו שעניינה באמת ראיית המקדש, ופחות להלכה שאנו עוסקים בה שעניינה המרחק מירושלים. גם להלכה הבאה מתאימה מאוד ההגדרה של "קו ראייה"., והמתקרב לירושלים החרֵבה ורואה אותה מן הצופים ואילך חייב לקרוע: "הרואה את ירושלים מן הצופים חייב לקרוע נכנס בתוכה הרי זה מוסיף על הקרע... על כל פרק ופרק חייב לקרוע..."106השווה עוד ספרי דברים מג, עמ' 95 ;בבלי, ברכות סז ע"ב; מועד קטן כו ע"א; ירו', שם פ"ג ה"ז, פג ע"ב; איכה רבה, ה יח, עמ' 159.. כמו כן: "אם תזכה ותעלה לירושלים כשתביט מן הצופים אם תהיה רכוב חמור תרד. ואם יהיה ברגליך מנעל חלוץ אתו וקרע בגדיך ואמור..." (הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, עמ' קלט). בשתי ההלכות האלו ברור שאין זה משנה מהיכן העולה מגיע, והצופים הוא אזור שרואים ממנו את העיר, מכל כיוון שהוא. כן מסופר על קבוצת חכמים שעלו לעיר והגיעו לצופים107ספרי דברים, מג, עמ' 95 ;מדרש תנאים לדברים, יא טז, עמ' 37 ;בבלי, מכות כד ע"ב. לצופים במשמעות זו ראו עוד ירו', ברכות פ"ט ה"ה, יד ע"ב, ופירושנו לסוכה פ"ה מ"ד. ומשם ראו לראשונה את יעדם. אין צורך לפרש שהם באו מהמזרח, או מכביש מעלה בית חורון, אלא שהגיעו לירושלים מכל כיוון שהוא, ואין ה"צופים" אלא המקום שצפו ממנו על העיר.
למעשה כבר במקרא מצוי הביטוי "שדה צופים", מקום בעבר הירדן שצפו ממנו על מחנה ישראל, ובמשמעות זו הביטוי משמש גם כאן.
כפי שנראה להלן, חגורת ההרים הצופים על העיר נתפסה כגבול החיצוני של העיר במובנה הרחב ביותר, ולפיכך ברורה ההדגשה שהכוונה לתצפיות הקרובות לעיר, ולא תצפיות רחוקות שבינן לבין העיר כבר מצוי שטח "מת" נרחב.
שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה – אם האדם נזכר שיש בידו בשר קודש, והוא עדיין מצוי לפני ה"צופים", חייב לחזור ולשרוף את הבשר במקום המיועד לכך בבית השרֵפה שליד הבירה, כפי שצריך לנהוג בבשר הנמצא בעיר108כך מפורש בירושלמי למקום (ל ע"ב), וראו פירושנו להלן, פ"ז מ"ח.. כמו כל אדם הוא חייב להשתמש בעצים הניתנים לו בבית השרֵ פה הציבורי, ואסור לו להשתמש בעצים משלו109כך מפורש בתוס', פ"ג (ב) הי"ג.. אם התרחק מהעיר – רשאי לשרוף את הבשר במקומו. לפי ההבנה הפשוטה יש לפרש שההלכה מכבידה על האיש ותובעת ממנו לחזור לירושלים, ולשרוף את הבשר במעמד ציבורי.
ברם, לפי התוספתא ההלכה נועדה דווקא להקל על האדם: "לא אמרו לחזור אלא להקל עליו" (פ"ג [ב] הי"ג). לכאורה ההקלה היא שאדם יכול להשתמש בעצי המערכה לשרֵפת הבשר, אפילו אם הרחיק מהעיר. אבל אם הוא רוצה לשרוף את הבשר במקומו מעצים שלו – שומעים לו, וכך פירש ליברמן על אתר. בירושלמי משמע שההקלה אינה הקלה בטרחה אלא הקלה דתית. אף שהבשר יצא מירושלים שלא כדין הוא נחשב כמי ש"נטמא במקומו", וההקלה היא שהוא יכול לשרוף את הבשר כדין ובמעמד הציבורי. שרֵפת הבשר במקום הציבורי היא מעין קרבן למחצה, אבל שרֵפה מחוץ לעיר היא ויתור על מצוות השרֵפה. נמצאנו למדים שעבור חכמים "הקלה" אינה במובן הפיזי, אדרבה, מבחינה זו ההלכה מכבידה ותובעת השקעת זמן ומשאבים, אלא ההקלה היא בתחום הדתי, הזכות לקיים מצווה.
התחום של "עד הצופים" הוא אפוא התחום החיצוני של קדושת העיר. הירושלמי והבבלי למשנתנו מביאים את המדרש שעתידה ירושלים להתרחב "עד מקום שהסוס רץ ואינו עושה צל" (ירו', ל ע"ב; בבלי, נ ע"א)110ראו שערי תורת א"י, עמ' 221 ,שפירש שאין צל הסוס ניכר מפני שהוא נבלע בצל החומה, וצריך לגרוס "עד מקום שהסוס רץ ועושה צל". ברם צל החומה נופל עד מרחק קטן מהחומה, ואם כן מה הרבותה בהגדלת תחום הקודש עד סוף צל החומה. אנו חייבים תודה על הפירוש לעורך יצחק הקלמן.. נראה שהכוונה שהסוס מתרחק מירושלים עד שאין מבחינים כבר בצִלו, אך עדיין רואים את הסוס עצמו. המדרש נקשר בסוגיה לעניין תחום קדושת העיר והוא מרחיב את הקדושה, אם כי לא ברור האם תחום זה גדול יותר מ"עד הצופים" או קטן ממנו.
כידוע, חז"ל הרחיבו את קדושת המקדש והחילו אותה על כל העיר. כך אִפשרו לאכול קרבן פסח ומעשר שני בכל העיר, ולא רק בחצרות המקדש כפי שעולה מן המקראות111ספראי, עליה לרגל, עמ' 151-153.. גבול אחד של העיר היה החומה, והוא נזכר במקורות מספר112ראו למשל משנת כלים פ"א מ"ח; מעשר שני פ"ז מ"ז; מעשר שני פ"ה מ"ב ומקורות רבים נוספים.. כפי שראינו, נראה בבירור ש"החומה" היא החומה השנייה. מאוחר יותר התפתח פרבר המגורים מצפון וממזרח לחומה השנייה (בי זיתא), ומעמדו היה שנוי במחלוקת113תוס', סנהדרין פ"ג ה"ד, עמ' 418 ;ירו', שם, פ"א ה"ו, יט ע"ד; בבלי, שבועות טז ע"א; ספראי, עליה לרגל, עמ' 153-154.. גבול חיצוני יותר נזכר במקורות. מגדל עדר שמדרום לירושלים (ליד בית לחם) מופיע כגבול העיר לעניין מציאת בהמה. כל בהמה שנמצאה בתחום זה היא בחזקה שנועדה לקרבן (משנה, שקלים פ"ז מ"ה). מעמדו של הכפר בית פאגי בהקשר זה שנוי במחלוקת, ונראה שזו הושפעה, בין השאר, מהשינויים שחלו בגבולות השטח המיושב של העיר114ספראי, שם עמ' 154..
הגבול של ה"צופים" מתאים באופן כללי לקו מגדל עדר – בית פאגי, והוא נחשב כנראה לגבול החיצוני של העיר.
ועד כמה הן חוזרין – מהי כמות הבשר המינימלית שיש לשרוף, ולחזור בשבילו לבית השרֵפה.רבי מאיר אומר זה וזה כזיית – גם חמץ וגם בשר קודש שנפחו כזית יש לשרוף. רבי יהודה אומר זה וזה כביצה [כזית] – בגוף כתב היד נכתב "כזית", ובשוליים "כביצה". נראה שיש לגרוס "כביצה", אחרת אין הבדל בין רבי יהודה ורבי מאיר. וחכמים אומרים בשר הקודש כזיית וחמץ כביצה – בתוספתא נוספה עוד דעתו של רבי יהודה בן בתירא "עד כשני ביצים", ברם זו דעת יחיד ו"לא מצינו לה חבר" (פ"ג [ב] הי"ג). בבבלי נמסרת דעה זו בשמו של רבי נתן (נ ע"א), שניהם חכמים בבליים, ונראה שזו מסורת הלכה בבלית מן הקדומות שבידינו. מידות אלו של כזית וכביצה מופיעות רבות כמידות המינימום לברכה, לזימון ולהלכות כיוצא באלו (משנה, ברכות פ"ז מ"ב ועוד). ברם שמות מוסרי המסורות מתחלפים במקורות. הירושלמי מעיר "אית תני ומחלף", והבבלי מצטרף לאפשרות זו. כלומר, יש השונה ומחליף את השמות115אפשטיין, מבוא, עמ' 125 ;714 ;ירו', פ"ג ה"ז, כט ע"ד; בבלי, ברכות מט ע"ב מסיק שמוחלפת השיטה בגלל הסתירה הפנימית בין המסורות השונות על עמדתו של רבי יהודה.. ההבדל בשמות המוסרים מפלג בין מסורות ארץ ישראל ובבל, ובין כתבי היד השונים למשנה. מצד אחד ניצבים כתב יד קאופמן, מג, מל, מגקב, מיל, מרא, מרש, מת, מפי, וכן בגיליון של ש. אלו הם כתבי היד ממסורת ארץ ישראל וכתבי יד טובים ממסורת בבלית. ביתר עדי הנוסח תמיד "כביצה". כלומר, נוסח ארץ ישראל אחיד, ובנוסח בבל יש חילופי נוסח. מעניין שבגיליון של כתב יד קאופמן "תוקן" הנוסח, כפי שבגיליון של ש הוא תוקן להפך116ראו עוד פירושנו לתרומות פי"א מ"א; מעשר שני פ"ב מ"ג-מ"ד.. המחלוקת אם כזית או כביצה היא כבר מחלוקתם של רבי אליעזר (כזית) ורבי יהושע (כביצה – תוס', זבים פ"ה הי"א, עמ' 680). עם זאת, המחלוקת אינה חייבת להיות עקבית ושיטתית, כלומר מי שאומר כזית לעניין אחד עשוי לומר כביצה לעניין אחר. מכל מקום, שתי הדעות מופיעות במקורות רבים.
המידות הללו נקבעו משום שאלה היו מוצרים מצויים. המידות המדויקות לא נמסרו בספרות הקדומה, וראשוני חכמי ישראל בימי הביניים האריכו בניסיונות לקבוע מה גודלם המדויק, וראו הנספח למסכת.