כפי שהדגשנו פעמים מספר התירו חז"ל לאפות בפסח, אף שיש חשש שהעיסה תחמיץ. רק אם העיסה החמיצה בפועל היה צריך לשרפה. עם זאת, המשנה דנה בכללי הזהירות הנדרשים כדי שהעיסה לא תחמיץ. המשנה דנה במקרה ששלוש נשים אופות בתנור אחד. במקורות רבים אנו שומעים על תופעה של הכנת בצק יחד. הרקע לכך הוא הווי החצר המשותפת (איור 15). במכלול הבית ("חצר" בלשון המקורות) התגוררו יחדיו דיירים רבים. יש להניח ששיטת דיור זו צמחה בתקופת בית שני מתוך צרכיה של משפחה מורחבת שגדלה במשך השנים וצרכיה רבו והתגוונו. אבל בתקופת המשנה התגוררו בחלק גדול מהחצרות שותפים שלא היה להם קשר משפחתי. גם המבנה המשפחתי השתנה, והחברה הייתה מבוססת על משפחות גרעיניות או בתי אב קטנים. דיירי החצר היו שותפים, והבעיות המשפטיות הכרוכות בשותפות זו מעסיקות משניות רבות. כך, למשל, הפרקים הראשונים במסכת בבא בתרא עוסקים בחצר זאת ודנים בשאלות מגוונות. נרחיב בכך, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בפירושנו למסכת בבא בתרא.
החצר כללה חדרי מגורים, "בית" בלשון המקורות, וחצר פתוחה (שגם היא כונתה "חצר"). החצר הייתה שטח משותף, אם כי קרה שהשותפים החליטו לחלקה בעקבות דרישה של אחד מהם או סכסוך שפרץ ביניהם (משנה, בבא בתרא פ"א מ"א ומ"ג). בחצר המשותפת ניצבו התנור והכיריים, ואף בה היה השטח מצומצם למדי. מתקני הבישול היו לעתים משותפים. יש להניח שלא פעם בישלו הנשים, ובעיקר אפו לחם, בצוותא. הצוותא הייתה נחוצה כדי לחסוך בחום התנור. זאת ועוד, כפי שאמרנו במבוא אפו לחם פעם בשבוע, וכתוצאה מכך היה צורך בתנור גדול דיו שניתן לאפות בו כ- 28 כיכרות42החישוב הוא של כיכרות של חצי קב, שהוא מזון אדם ליום (שתי סעודות), ולפי משפחה גרעינית של ארבע נפשות.. תנור רגיל אינו מכיל כמות כה גדולה של כיכרות, אך ניתן היה לאפות אותם בשניים או בשלושה סבבים. התנור היה צריך להיות, אפוא, גדול למדי. ביתר ימות השבוע השתמשו בתנור רק באופן חלקי ביותר, שכן להכנת סעודה רגילה אין צורך בתנור כה גדול. נתונים אלו גרמו לכך שהתנור הגדול היה, מן הסתם, משותף. הסקתו הייתה יקרה, והאפייה המשותפת חסכה בהוצאות ההסקה במידה ניכרת. על כן אנו שומעים מהמקורות על עבודה משותפת בהכנת הבצק ובאפייה. הכנה משותפת זו עוררה כמובן שאלות הלכתיות, כגון השאלה כיצד יכולה אשת ה"חבר" (המקפידה על דיני טהרה) להכין מאפה יחד עם אשת עם הארץ הטמאה (משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט). כמו כן אנו שומעים על יהודי וגוי המכינים בצק יחדיו (משנה, חלה פ"ג מ"ה)43לצורתו של התנור ראו בראנד, כלי חרס, עמ' תקמג-תרד..
עם זאת, הרושם הכללי העולה מהמקורות הוא שלכל משפחה עצמאית היו לפחות כיריים משלה. איננו יכולים לקבוע בשלב זה שלכל אישה (משפחה) היה גם תנור עצמאי, והדבר מחייב בירור. אפשר שההסדר ששלוש נשים אופות בתנור אחד מלמד על מסגרת של משפחה מורחבת, או שמא זה הסדר המיוחד לפסח. ברם ייתכן גם שזה הסדר הרגיל הבא לחסוך בעלות ההסקה של התנור, ובעיקר בצורך להתקין תנור אפייה גדול לכל משפחה.
רבן גמליאל אומר שלוש נשים לשות כאחת – את הבצק, ואופות בתנור אחד זו אחר זו – רבן גמליאל אינו תובע אמצעי זהירות מיוחדים: כל אישה מכינה את בצקה, וממתינה לתורה עד שהתנור יתפנה. אם יש לאישה תנור משלה אז ודאי שהיא יכולה לאפות כרגיל, אבל היא רשאית לאפות גם אם עליה להמתין לתורה.
וחכמים אומרים שלוש נשים עסיקות בצק אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה – חכמים מגבילים את האפייה ודורשים שתיעשה במהירות מרבית. לדעתם אסור שהעיסה תמתין לאפייה, שמא תחמיץ, אלא יש לארגן את העבודה במעין סרט נע. בזמן שהאחת אופה, כלומר מניחה את המצות בתנור החם, השנייה עורכת, כלומר מרדדת את הבצק, והשלישית לשה. על פי ההבנה הפשוטה, המשנה דנה בשלוש נשים שכל אחת עוסקת בבצק שלה: "שלש בצקות" (בשם רב שרירא ורב האי, אוצר הגאונים לפסחים, עמ' 62). המשנה דורשת שהאפייה תתחיל במדורג, הראשונה תתחיל בלישה והשנייה תחכה עד שהראשונה תערוך, ורק אז תתחיל, והשלישית תתחיל רק כשהראשונה גמרה לערוך. כך לא ייווצר תור לשימוש בתנור.
ברם התוספתא הבינה את המשנה באופן שונה. "וחכמים אומ[רים] שלש נשים עסיקות בבצק, אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה. לשה, היא מקטפת ואחרת לשה תחתיה. מקטפת, היא אופה ואחרת מקטפת תחתיה, הואיל ושלשתן עסיקות בו, וכולן חוזרות חלילה, אינו בא לידי חימוץ" (פ"ג [ב] ה"ח). שלוש הנשים עוסקות ("עסיקות" בלשון חכמים, וכך בכתבי היד הטובים) באותו בצק – "בצק אחת" בלשון הירושלמי. העיקרון הוא שבזמן שהבצק נילוש אין הוא בא לידי חימוץ. לכן, בזמן שאחת הנשים עורכת את הבצק, השנייה ממשיכה ללוש את החלקים שאינם נערכים, ובזמן שאישה אחת מסיקה את התנור ומכינה מצות לרדייה בו, שנייה עורכת את הבצק הנותר, והשלישית ממשיכה ללוש את החלק של הבצק שאינו נערך ואינו מונח בתנור. כך הבצק נילוש כל הזמן ואינו מחמיץ. התוספתא מניחה אפוא שמדובר בנשים מאותו בית אב, או בעזרה הדדית, ולא בשלוש נשים שונות שלהן רק תנור משותף אחד.
התוספתא מובאת בירושלמי כברייתא של רב הושעיה, והיא מוצגת כהסבר למשנה (ירו', ל ע"ב). גאוני בבל הכירו גם הם את ההסבר שבתוספתא: רב האי גאון סבר כי זו דעה שונה והסביר את המשנה כפירוש הראשון שהצענו, ורב סעדיה גאון הסביר את המשנה כתוספתא (אוצר הגאונים לפסחים, עמ' 62). אשר למונחי האפייה, ברור ש"עורכת" שבמשנה היא "מקטפת" שבתוספתא. "לקטף" משמעו להרטיב במים44מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, בא י, עמ' 35 ;הבבלי (מב ע"א) מסביר שהאישה "צריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה", מכאן משמע שמקטפים בכל נוזל. ראו עוד ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב; בבא מציעא פ"ז ה"ב, יא ע"ב., ו"לערוך" משמעו לרדד את העיסה לבצק שטוח. שתי הפעולות חד הן, שכן בזמן העריכה מרטיבים את הבצק.
למרות ההיתר לאפות בפסח הגבילו חכמים את כמות הבצק שמותר לאפות. כבר בתוספתא מופיעה הגבלה זו "בחטין עד שלשת קבין ובשעורין עד ארבעת קבין... רבי נתן אומר משם רבי ליעזר (אליעזר) חלוף הדברים" (תוס', שם; ירו', שם; בבלי, מח ע"ב). לפי הסברי התלמודים הדבר תלוי בטיב הדגנים הנאפים, מכל מקום ההגבלה על הכמות נועדה לאפשר אפייה מהירה יותר. איננו יודעים כמה מצות ניתן לאפות מכמות זו, שכן איננו יודעים מה היה עובי המצה בימי קדם45ראו הדיון במבוא.. מכל מקום מדובר בכמות השווה ל- 3-4 ק"ג חיטים, וזו כמות גדולה ביותר ודי בה למשפחה של ארבע נפשות לשבוע של החג46לכמויות המזון הנצרכות למשפחה ראו ספראי, פרקי גליל, עמ' 113-116.. בבבלי ההגבלה שונה, והכמות המותרת לאפייה היא 3-4 קבים, שהם בערך 5-5.6 ק"ג.
המשנה נוקטת במספר של "שלוש" נשים. לשיטתם של חכמים ההלכה חלה רק על מקרה זה, או נכון יותר רק אם מדובר לכל היותר בשלוש נשים. אבל אם היו שם ארבע נשים – אחת מהן צריכה להמתין זמן רב מדי. ייתכן שגם לשיטת רבן גמליאל כל זה רק בשלוש נשים, אך אם הן רבות יותר העיסה עשוייה לבוא לידי חימוץ, אף שעוסקים בה. כך פירשו פרשנים מספר47ראו ריטב"א ומלאכת שלמה על אתר.. הרמב"ם פירש זאת לקולה: אפילו שלוש נשים, וגם יותר. הריטב"א מסביר שהרמב"ם רואה בכך "עצה טובה", ברם ייתכן כי המשנה דיברה בהווה. הוא הדין גם אם מספר הנשים גדול יותר, ברם בדרך כלל לא היו יותר משלוש נשים שאפו בתנור אחד. בית אב קטן מנה לכל היותר שלוש נשים, וגם אם מדובר במשפחות גרעיניות הרי שבחצר המשותפת היו תנורים אחדים, ורק נדיר הוא שיותר משלוש נשים תאפנה בתנור אחד. זאת ועוד: בלשון תנאים רגיל מטבע הלשון "שלוש (שלש) נשים..." שהוא ציון של מספר כלשהו הגדול משניים, אך עדיין מספר רֵאלי48משנה, כתובות פ"ד מ"ד; נדרים פי"א מ"ב; נידה פ"ט מ"ג-מ"ה; תוס', יבמות פ"ה ה"ז.. נראה שכך יש להבין גם את משנתנו, ברוח פירושו של הרמב"ם.
מן הראוי להעיר שבעיר תנגרה (Tangara) שביוון ייצרו סדרת מודלים מוקטנים של בעלי מלאכה מחרס (המאה הרביעית שלפני הספירה). אחד המודלים הוא של קבוצת נשים הלשות את העיסה על גב התנור. תנור האפייה שם היה שטוח ואפו על גביו, כנראה כדי ליהנות מחום התנור, וכך החמיצה העיסה מהר יותר. במודל שם חמש נשים (איור 16). נראה, אפוא, שהמודל מתאר את המציאות שמדובר עליה במשנה, כשקבוצת נשים מתארגנת יחד לאפייה באותו תנור.
רבי עקיבה אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים זה הכלל [תאפה] תלטוש בתנורים – המשפט קשה, ורבו בו חילופי הנוסח. נראה שנקודת המוצא להבנת המשפט היא שלמעשה שני משפטים לפנינו. חלקו השני של המשפט ["זה הכלל..."] אינו המשך דברי רבי עקיב49כך פירשו הרי"ד ואחרים, אך לא נימקו את הסברם., ואינו חלק ממשנתנו, אלא הוא הפתיחה למשנה הבאה50אפשטיין, מבוא, עמ' 1040 ,וקדם לו בעל מלאכת שלמה. בבבלי מצוטט המשפט כהמשך לדברי רבן גמליאל, אך זו טעות סופר או מעתיק. המאירי אינו מחברו למשנה הבאה, אבל רואה בו עניין נפרד. הרמב"ם סבר כי הוא המשך לדברי רבי עקיבא, ועיינו בפירושו.. כן מופיע המשפט במכילתא: "ושמרתם את המצות – שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב מיתה..." (מכילתא דרבי ישמעאל, בא ט, עמ' 32 ,(וההמשך כמו במשנה הבאה. אם כן, כל שרבי עקיבא אמר הוא: לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים. לפי פשט המשנה רבי עקיבא בא להגביל את חכמים51בעל מלאכת שלמה הסביר שרבי עקיבא חולק רק על רבן גמליאל., או את רבן גמליאל52כך מפרש המאירי, וכמוהו חכמים אחרים., או את שניהם, ולקבוע שיש הבדל בזמן האפייה בגלל ההבדל בטיב חומרי ההסקה, ואף ההבדל בזמן הלישה בגלל ההבדלים בזריזותן של האופות. ברם לא ברור לְמה מובילה אבחנה או הסתייגות זו. בבבלי מובאים דברי רבי עקיבא כטענה נגד רבן גמליאל: "תניא, אמר רבי עקיבא, דנתי לפני רבן גמליאל ילמדינו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאין זריזות? בעצים לחים או בעצים יבשים? בתנור חם או בתנור צונן? אמר לי, אין לך אלא מה ששנו חכמים... תפח תלטוש בצונן" (בבלי, שם)53ההמשך, זה הכלל..., הוא ציטוט מהמשנה הבאה, כפי שאמרנו.. כלומר, חכמים קבעו הגדרה כללית של זהירות מה, ואם החמיץ הבצק אזי תלטוש אותו האישה בצונן, כלומר תרטיבו במים וההחמצה תיעצר. אם כן, רבי עקיבא תוקף את דברי רבן גמליאל. נראה, אפוא, שרבי עקיבא מנמק את דעת חכמים התובעים זהירות יתר לבל יחמיץ הבצק. הוא מסכים שהסייג של רבן גמליאל מספיק במקרה "רגיל", אך בגלל הקצב השונה של האפייה יש לתבוע זהירות נוספת. ייתכן גם שרבי עקיבא מתנגד לכל ההגדרות ותובע מכל אישה האופה להיזהר לבל יחמיץ הבצק, אך אינו קובע הגדרות פורמליות נוקשות.
כפי שכבר נאמר במבוא ובפירושי המשניות, בזמן התלמוד אפו בפסח. גאוני בבל הם שהחמירו ואסרו על אפייה כלשהי בפסח מחשש החמצה: "ועכשיו חייבין כל ישראל להרחיק מכל אלה" או "מכל מקום להחמיר בכמות הדברים האלה ולהתרחק מן האיסור טפי (יותר) עדיף" (אוצר הגאונים לפסחים, עמ' 63). עם זאת, בימי הגאונים עדיין אפו בפסח. מהרי"ץ גיאת אומר: "ואמר מר רב סעדיה אין נותנין מים לתוך הקמח ללוש אלא לאחר שמסיקין את התנור כשעור חצי הסיק", אך החכם מוסיף "ולא מפי הלכה" (שם, שם). הדרישה שהתנור כבר יהיה חם אינה פירוש לדברי רבן גמליאל או המשנה, אלא תוספת חומרה שנועדה למנוע חשש החמצה. אבל לדעת מהרי"ץ גיאת חומרתו של רב סעדיה גאון אינה לפי ההלכה, ואינה נדרשת. בשלב מאוחר יותר נאסרה כל אפייה בפסח, והדברים כבר מחוץ לתחום דיוננו.
הכלל "לא כל XXX שווים" מופיע פעמים מספר במשנה, ומעיד על תפיסה פרטנית מדוקדקת של הדברים54ראו פירושנו לשבת פי"ג מ"ה; בבא בתרא פ"א ה"ה; יבמות פט"ז מ"ג; זבחים פי"א מ"ח ועוד..