כיצד מפרישין חלת טומאה ביום טוב – המשנה מעלה בעיה שיש בה מעין מלכוד הלכתי. מי שאופה כמות מסוימת חייב בהפרשת חלה38הפרשת חלה נדרשת רק כאשר הכמות היא חמשת רבעי הקב. הקב הוא שישית הסאה. כפי שראינו, הסאה היא כעשרה ליטר, וחלה יש להפריש מעיסה שנפחה כ- 2.1 ליטר.. את החלה יש להפריש מהבצק, ולתת אותה לכוהן כדי שיאכלנה בטהרה. אם העיסה טמאה יש להפריש את החלה אך לשרוף אותה, שכן היא פסולה לאכילה. ביום טוב מותר לאפות לצורכי החג בלבד, וכאמור אף בחג הפסח עצמו אפו ללא היסוס. עם זאת, אפייה של עיסה טמאה עוררה בעיה הלכתית. אסור להניח את העיסה ללא אפייה, שכן יש חשש (ודאי) שהיא תחמיץ. מצד שני אסור לאפותה משום שאין לאפות מאכל שאיננו לצורך החג, והחלה הטמאה פסולה לאכילה. חכמים מציעים דרכים מספר לפתרון הבעיה, כל אחד מהם מעדיף פתרון דחוק אחר, ואף אחד מהם אינו מעלה את האפשרות לאסור את האפייה כולה.
רוב הציבור לא שמר על דיני טהרה, וממילא הייתה הבעיה של הפרשת חלה בטומאה תדירה ביותר. המשנה מניחה כי האופה היא האישה, ומשנה זו, כמו זו שאחריה, עוסקת במפורש בנשים. ממקורות נוספים עולה כי אכן האפייה נחשבה למלאכת נשים מובהקת. המשנה מונה את האפייה כאחת מחובות האישה לבעלה: "אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה..." (כתובות פ"ה מ"ה ומקבילות). עם זאת, מובן שהדין של אופה גבר זהה.
רבי אליעזר אומר אל תקרא לה שם עד שתיאפה – רבי אליעזר מציע לא להפריש את החלה (לקרוא לה שם של חלה) אלא לאחר האפייה. אמנם לפי ההלכה יש להפריש חלה מהבצק, אך מי שלא הפריש חלה במועד רשאי להפרישה לאחר האפייה. מותר, אפוא, לאפות את העיסה כולה כדי לאכלה ביום טוב, ולאחר מכן להפריש את החלה. חולשתו ההלכתית של הפתרון היא שיש בו הערמה גלויה, אפייה של עיסה שחלק ממנה לא נועד לאכילה. יתרה מזו, גם במקרה זה יש כאן הפרשת חלה מטומאה, ולכאורה היא אסורה ביום טוב. הרמב"ם מסביר שאם הוא מפריש חלה שלמה אין כאן מעשה אלא רק "קריאה בשם", והאיסור על כך הוא מדרבנן בלבד.
בן בתירה או[מר] תטיל לצונים – בן בתירא אומר להפריש את החלה מהבצק ולהטילה לתוך מים קרים, וכך למנוע את החמצתה. בן בתירא הוא כנראה רבי יהודה בן בתירא, שהיה בן דורו הצעיר של רבי עקיבא, וירד לנציבין שבבבל ושם המשיך ללמד עוד שנים מספר לאחר מרד בר כוכבא. בחלק מכתבי היד מופיע שמו המלא. ביתר המקבילות אין דעתו של בן בתירא מופיעה, ואף לא ברור מהמקורות במה חולשתה. ייתכן שחכמים לא השלימו עמה משום שהטבילה במים צוננים אינה מבטיחה שהעיסה לא תחמיץ, אם כי היא מעכבת את ההחמצה. להסבר נוסף ראה להלן.
אמר רבי יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרים עליו בל יראה ובל ימצא – רבי יהושע מציע להפריש את החלה מהעיסה ולהניח אותה בצד כדי שתחמיץ. לטענתו על בצק מעין זה לא חל הכלל ההלכתי של בל יראה ובל ימצא לך חמץ. העיסה אינה עוד של האופה, ולכן מותר, בשעת הדחק, להחזיק חמץ זה בבית. ייתכן שדעתו של רבי יהושע קרובה לדעתו של רבי יוסי שמותר להטמין חמץ בחג הפסח, ואין חייבים לבערו39ראו במבוא למסכת זו. קארל מנסה להבחין בין שני האיסורים, ראו קארל, פסחים, עמ' 26-27 .ברם לפי פשוטם של דברים שני האיסורים חופפים, והכפילות ביניהם היא מקור לדרשות שאינן חלק מסוגייתנו.. אם כן, רבי יהושע מציע: אלא מפרשתה – את החלה, ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה – רבי יהושע מתנגד להצעה של רבי אליעזר משום שיש בה הערמה, אפיית בצק שאין בו צורך, גם אם כרגע כאילו איננו יודעים מהו החלק שיופרש כחלה.
מכל מקום, לכל הדעות אין לשרוף את החמץ ביום טוב, משום שאין לעשות ביום טוב מלאכה אלא לצורך אוכל נפש, כלומר לצורך סעודת החג. לפי ההלכה אין להזיז חלה שנטמאה ביום טוב, ואסור אפוא להעניק לה טיפול כלשהו: "...ומעשה ושאלו את רבי טרפון עליה40על בהמה שנטמאה ביום טוב. ועל החלה שנטמאה ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזם ממקומם" (משנה, ביצה פ"ג מ"ה). רבי טרפון למד אצל רבי אליעזר, וסביר שהמשיב לשאלתו הוא חכם זה. ואכן, רבי אליעזר הוא המציע למנוע מצב של חלת חמץ, שכן לדעתו אסור להזיזה. ייתכן שרבי יהושע הקל בהזזת חלה טמאה. הוא דורש אמנם להניחה במקומה, אך אולי סבר שמותר להזיזה קלות כדי שלא יעמוד חמץ במרכז החדר. מכל מקום, ודאי שהאוסר הזזת חלה טמאה חולק על רבי יהודה בן בתירא הדורש להטיל את החלה למים. התלמודים מחדדים את עמדותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע. הירושלמי (לא ע"א-ע"ב; ביצה פ"ג ה"ד, סב ע"א) מביא ברייתא הנסובה על משנת ביצה שציטטנו. בברייתא זו מדובר בשתי בהמות, אם ובתה, שנפלו לבור ביום טוב. כידוע לפי התורה אסור לשחוט "אותו ואת בנו" כאחד, וגם אסור להעלות בהמה שנפלה לבור, אלא אם כן רוצים לשחוט אותה לאכילה בחג. לפיכך, לכאורה מותר להעלות את הבהמה הראשונה כדי לשחטה לסעודת החג, אך אין להעלות את הבהמה השנייה שכן אסור לאכול אותה בחג. רבי אליעזר אומר שאכן אין להעלות את הבהמה השנייה מהבור בחג, ורבי יהושע מתיר להעלות את הראשונה, ואז להערים ולהתחרט ולהעלות את השנייה. התלמוד סבור ששתי הבעיות, זו של הבהמות בבור וזו של החלה הטמאה, דומות, אלא שעמדות האמוראים מוחלפות. במשנתנו רבי אליעזר מחייב הערמה, כלומר ברירה מאוחרת של החלק שצריך להפריש, ובברייתא הוא אוסר את ההערמה. רבי יהושע, לעומת זאת, אוסר את ההערמה בחלה ומתיר הערמה בבכור. הסברי התלמוד מסבירים את שיקולי התנאים.
רבי יהושע מתנגד להערמה במשנתנו כיוון שהוא חושש לאיסור מלאכה ביום טוב, אך הוא מתיר הערמה במקרה של "אותו ואת בנו", או משום שאין כאן עשיית איסור בידיים. הירושלמי לפסחים אף מוסיף שהערמה מותרת משום שיש הפסד מרובה של ממון. רבי אליעזר, לעומת זאת, מתיר הערמה בגלל חשש חמץ, ואוסר הערמה במקרה של "אותו ואת בנו" משום שיש בו רק הפסד ממון. המחלוקת אפוא כפולה. ראשית, האם הפסד ממון הוא סיבה להערמה: לדעת רבי יהושע זו סיבה מספקת, ולדעת רבי אליעזר זה נימוק בלתי משמעותי.
ההבדל השני ביניהם הוא בתפיסת האיסורים: איסור מלאכה במועד לעומת חשש חמץ. רבי אליעזר חושש יותר מאיסור חמץ, שהוא חמור ביותר, ורבי יהושע חושש יותר מאיסור מלאכה ביום טוב, ונימוקו מובא בתוספתא ובירושלמי. איסור מלאכה הוא עברה שהאדם עושה בידיו, ואילו איסור חמץ נעשה מעצמו. האופה אינו מחמיץ את עיסתו, והוא אשם רק במחדל. התוספתא מנסחת זאת כך: "כשאני עושה בידי (אפייה ביום טוב) נמצאתי עובר על לא תעשה והרי היא בידי, כשאני מניחה כמות שהיא (והעיסה מחמיצה) נמצאתי עובר על לא תעשה ואינה בידי" (פ"ג [ב] ה"ז), כלומר, לא אני עושה את העברה בידי. מוטב, אפוא, "לחטוא" במחדל (אי השמדה של העיסה העומדת להחמיץ) מלאפות בידיים אוכל שלא ייאכל בחג, ולחטוא בעשיית מלאכה ביום טוב.
מכאן שהירושלמי והתוספתא הבינו את הביטוי במשנה לא זה הוא חמץ שמוזהרים עליו בל יראה ובל ימצא כאילו כוונתו שהתורה אסרה רק על החמצה בידיים, ולא על משהו המחמיץ מעצמו.
אותו רעיון מופיע בניסוח שונה בירושלמי למשנתנו. החמצת העיסה היא מצווה ש"לא באת לפניו", דהיינו טרם החלה, שהרי החימוץ שהוא האיסור יתחולל רק בעוד זמן. לעומת זאת אפייה שלא לצורך היא איסור ש"באת לפניו", שכבר מתחולל ברגע האפייה. ניסוח זה מדגיש את המרכיב הטכני. אסור לעבור על איסור, אפילו איסור קל יחסית, כדי למנוע איסור עתידי, אפילו אם הוא חמור שבחמורים כמו חמץ.
הירושלמי מקשר זאת למחלוקת במקום אחר, בעניין שונה (משנה, זבחים פ"ד מ"א), בין בית שמאי ובית הלל. רבי אליעזר דוגל, כרגיל, בדעת בית שמאי, ורבי יהושע בדעת בית הלל.
לעומת כל זאת, הבבלי (מו ע"ב - מח ע"ב) הבין את המחלוקת באופן שונה. לדעתו שני התנאים מסכימים שאיסור "לא יראה" חל רק על רכושו של אדם, שכן נאמר "לא יראה לך חמץ". אם אדם נותן חלה במתנה לכהן הרי שנוצרת זיקה ממונית בין הכוהן והישראל. הכוהן חייב לישראל תודה, וזו בבחינת הנאת ממון. לכן רבי יהושע סובר שאסור לאפשר לחלה טהורה להחמיץ, שכן היא נחשבת לרכושו של אדם בגלל אותה הנאת ממון הכרוכה בה. אבל בחלה טמאה אין כל הנאת ממון, שכן הכוהן אינו חייב תודה למי שנותן לו חלה שאי אפשר לאכלה, ממילא לא חל עליה איסור התורה של "לא יראה לך חמץ". רבי אליעזר חושש כמובן לאיסור חמץ, משום שלדעתו עדיין יש בחלה הנאת ממון. הבבלי מעלה גם הסבר אחר ולפיו רבי אליעזר רואה בחלות את רכושו של אדם, שכן הוא יכול להתחרט ולהחליף את החלה בחתיכת בצק אחרת. הצעה זו קשורה להלכה אחרת ולפיה רשאי אדם שהפריש חלה, מעשר, או סתם נדר נדר, להישאל לחכם ולהפר את נדרו. על כן עדיין החלה שלו עד שיתנהּ בפועל לכהן.
לכאורה קיים פתרון פשוט למלכוד הנדון במשנה. ניתן לחלק את העיסה ולאפותה במנות קטנות (פחות מקב ורבע), ואז העיסה פטורה מחלה. הירושלמי (ל ע"א, וראה עוד בבלי, מח ע"ב) מסביר שמדובר בחלה "לאחר גלגולה", כלומר לאחר הפיכתה לעיסה וכשכבר התחייבה בחלה. ברם, על פי ההבנה הפשוטה משנתנו סוברת שבאופן עקרוני אסור לקבל את הפתרון של חלוקת החלה. כידוע זו מחלוקת תנאים: "מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה, ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה" (משנה, חלה פ"ב מ"ג). אם כן, לדעת חכמים עדיף לחלק את העיסה למנות קטנות בגודל קב (2.1 ק"ג בערך), וכך לפטרה ממצוות חלה, ורבי עקיבא סובר שעדיף להפריש חלה בטומאה, שכן גם בכך יש קיום מצווה: המפריש מקיים בכך את מצוות חלה, אף שהכוהן מנוע מליהנות ממנה. לפי פשוטם של דברים משנתנו היא כדעת רבי עקיבא, אף שרבי אליעזר ורבי יהושע היו מוריו של רבי עקיבא, ואולי לא הכירו כלל את דעתו בעניין זה. המחלוקת מלמדת כי בדרך כלל אפתה אישה בצק בכמות גדולה, ואכן בארץ ישראל מקובל היה לאפות פעם בשבוע, ביום חמישי, לכל השבוע. באופן טבעי מקובל היה להכין עיסה בכמות גדולה ואפייה במנות קטנות הייתה בלתי רגילה, לכן היה לה אופי של הערמה והתחמקות מן המצווה.ראשונים אחדים העירו שאולי רבי אליעזר ורבי יהושע אינם חולקים על בן בתירא. בן בתירא מציע פתרון טכני, ואינו מתייחס כלל לשאלה מתי מפרישים את החלה. כל שהוא מציע הוא דרך לעכב את החימוץ41ראו אזכרי לירושלמי, ובעל מלאכת שלמה..
הסברנו את המחלוקת בהנחה ש"הגלגול" הוא הטלת המים בעיסה, והוא מועד החיוב בחלה. זו שיטת רבי יוחנן בן נורי. לדעת רבי יהודה בן בתירה מועד הרמת החלה מאוחר יותר, אך עדיין לפני האפייה (תוס', חלה פ"א הי"ב). אבל לדעת רבי עקיבא הרמת חלה היא רק לכשיקרמו פניה, כלומר בתחילת השלב האחרון של האפייה. ייתכן שרבי אליעזר הולך בשיטת רבי עקיבא, ולכן מאפשר את דחיית מועד קריאת שם החלה "עד שתיאפה". אחרת קשה להבין את יסוד הפסיקה שלו.