בצק שבסידקי עריבה – הערֵבה נזכרת רבות במקורות חז"ל31בראנד, כלי חרס, עמ' תיא-תטז.. זהו כלי גדול ששטח פניו (קוטרו) גדול, וגובה דפנותיו קטן. חבית (כד) שנחצתה לשתיים עשויה לשמש כערֵבה (משנה, כלים פ"ד מ"א). לערבה לא היה גודל קבוע: "שלש עריבות הן, עריבה משני לוג ועד תשעה קבין... והבאה במדה טהורה מכלום" (משנה, כלים פכ"ד מ"ג). נראה שהערבה הקטנה שבהן מכילה שני לוג (יותר מחצי ליטר), האמצעית תשעה קבין (15 ליטר בערך) והגדולה, "הבאה במדה", מכילה ארבעים סאה (40 ליטר)32כל המידות מבוססות על סאה, שמידתה קצת יותר מ- 10 ליטר, וראו בנספח לפרק זה.. התוספתא מזכירה ערבות קטנות יותר, אך פוסקת שאלו דינן כקערה (תוס', כלים בבא מציעא פי"א ה"ב, עמ' 589). מכאן שהערבה היא בעצם קערה גדולה ביותר, ואולי צורתה מעט אליפטית יותר. בדרך כלל הערבה מופיעה ככלי גדול33ראו בראנד, שם., המשמש אפילו לרחצת אדם, אך שימושה הרגיל היה ללישת בצק. האישה מופיעה כמי שלשה בצק בערבה (משנה, אהלות פ"ה מ"ד; תוס', שם, פ"ה הי"א, עמ' 602–603), סתם ערבה מתוארת כמי שהבצק מעליה או בתוכה (משנה, טהרות פ"ח מ"ח), וערבה סתם "לשין בה את העסה" (משנה, טבול יום פ"ד מ"ג; תוס', שם, פ"ב הי"ד, עמ' 686). כפי שראינו במבוא, נשים בארץ ישראל אפו כמות גדולה של לחם פעם בשבוע. אדם צרך כחצי קב לחם ליום, ולמשפחה של ארבע נפשות למשך שבוע צריך היה לאפות בצק בכמות של 14 קב לפחות, כלומר 3.2 סאין שהם 23 ליטר. לאפיית כמות כזאת יש צורך בכלי המכיל לפחות 50 ליטר.
הערֵבה הייתה עשויה בדרך כלל חרס, אם כי ייתכן שהיו ערבות גם מחומרים אחרים, ובעיקר מעץ. מכל מקום, ערבה לאפיית בצק הייתה, מן הסתם, מחרס.
המשנה מניחה בפשטות כי הכלי שלשים בו בצק כל השנה משמש גם לאפייה בפסח. זאת בניגוד מוחלט להלכה בת זמננו התובעת הכשרת הכלים לפסח, וכמובן אי אפשר להכשיר כלי חרס וכלים שמשרים בהם בצק חמצי.
בערבה נוצרו סדקים, ובאלה התרכזו שאריות חמץ קשה. הירושלמי קובע במפורש שדין חמץ רך כדין חמץ קשה, אך ברור שבדרך כלל היה הבצק בסדקים נוקשה ביותר.
אם יש כזית במקום אחד – הגורם הקובע הוא גודל הבצק בסדקי הקדֵרה. אם נפחו כ"זית" הוא מחמץ, חייב לבער – לבערו, ואם פחות מיכן – פחות מכזית, אזי הוא בטל במיעוטו – החמץ בטל משום שהוא מועט. הצורה "בטל" במשמעות של "בטל בגלל" היא מיוחדת. הירושלמי למשנתנו (ל ע"א) דן בשאלה האם בצק שנפחו יותר מכזית חייבים לבערו או שמספיק למעטו, כלומר להוציא חלק ממנו; כך או כך, ברור שדי בהוצאת החמץ, ואם מדובר בחמץ מועט אפילו אין צורך בניקוי הערבה. ההנחה היא שבכל מקרה החמץ כבר איננו אוכל, ולכן איננו מחמץ בצק חדש המעובד בערבה.
וכן לעניין הטומאה – כאן הבעיה שונה. בערבה יש סדק או חור, והבצק סותם את החור. השאלה היא האם הבצק מהווה חציצה או לא. הבעיה המעשית עלולה להתעורר כאשר רוצים להטביל את הערבה. אם מודבק עליה חומר חוצץ, אזי יש להסירו לפני הטבילה. בדרך כלל אין טבילה מועילה בכלי חרס, ייתכן אפוא שמדובר בערבה העשויה מעץ. המשפט פותח ב"וכן": כשם שבהלכה הקודמת השיעור הקובע הוא "כזית", כן גם בהלכה הזאת.
המשנה, ובעקבותיה התוספתא, מציעות שתי הבחנות. האחת היא נפח החמץ. המידה הקובעת היא כרגיל "כזית": אם כמות החמץ היא כזית הוא חוצץ, ואם פחות אין הוא חוצץ. הבחנה שנייה היא האם הבצק מצוי לרצונו של בעל הקדֵרה. אם הקפיד עליו – בעל הבית, ואינו מעוניין בבצק – אזי הבצק חוצץ, אבל, אם רוצה – בעל הערבה, בקיומו – של החמץ, הרי הוא כעריבה – ואינו חוצץ. בתוספתא אותו דין מנוסח בצורה חיובית: "עשאו לחזוק אין חוצץ" (פ"ג [ב] ה"א). אם כן, המקבילה ל"רוצה בקיומו" היא "עשאו לחיזוק". מדובר במקרה שהבצק הקמחי משמש כחומר מלכד, מעין דבק לסתימת החורים, ואזי הוא כמו חלק מהערבה. התוספתא אף מוסיפה: "ואם יש כזית במקום אחד, בין כך ובין כך הרי זה חוצץ". זו הרחבה של הרמז "וכן בטומאה", כלומר גם בטומאה המידה הקובעת היא כזית, ויותר מכזית מהווה חציצה.
בירושלמי (שם) מוסיפים ש"קובטיות בירתיות" צריך לבער. קובטיות הן כלים העשויים מעץ, שכן κιβωταπαιός) קיבוטפיאוס) ביוונית משמעו נגר (מיצר ארגזים). קובטיות בירתיות הן סוג של כלי עץ הנקראים על שם הכפר שבו נעשו (או שבו צמחה אותה אופנה חרושתית). הכפר הוא בירי, שיש לזהותו כנראה עם הכפר ברעם שבגליל העליון. במקום אחר מסופר על אגודות אומנים, זגגים ונגרים, שפעלו בכפר זה בימי האמוראים (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"א, מ ע"ג)34בנוסח הדפוס גירי, ברם נראה שיש לגרוס "בירי", כפי שמעיד בעל אור זרוע. הנוסח בירי מאושר מסוגייתנו המדברת על כלי העץ של בירי. לזיהוי האתר ראו ספראי, פרקי גליל, עמ' 96-98 .הקשר בין הקובטיות הבירתיות והכפר מוכיח כי לגרסה בירי עדיפות בולטת על פני הגרסה גירי. זאת כנגד בר"ג, גירי.. בעשיית כלי העץ הללו נעשה כנראה שימוש בדבק בצקי, ולכן היה צריך לבערם. במקום אחר התלמוד מספר שנגרי בירי לימדו את אומנותם לגויים ונעקרו (ירו', שם). המעשה עצמו הוא חלק מהמאבק הכלכלי בגויים. כידוע לא אסרה ההלכה ללמד גויים מלאכה, אלא רק למכור להם קרקעות, אך סוגיה זו מלמדת כי במהלך הדורות הוחרף היחס לנכרים וחכמים מטיפים לא ללמדם מקצוע.
את הקובטיות הבירתיות יש לבער משום שהן משמשות להכנת בצק, ואי אפשר לנקותן כהלכה לפסח. הלכה התובעת לבער את הקובטיות מעץ מקשה על שיווקן בכל השנה. השיטה של מכירת חפץ או הטמנתו לא הייתה מקובלת35ראו לעיל, הדיון במבוא., וברור שאיש לא היה קונה כלי בר קיימא שצריך לבערו בפסח. ייתכן שההלכה הושפעה גם מהרצון להקשות על השימוש בכלים שעשו הנגרים הנכריים, אם כך הרי שההלכה בדבר הקובטיות הבירתיות נקבעה לאחר שהנכרים השתלטו על ענף הנגרות בבירי. היא מחמירה בהלכות ביעור כחלק מהמאבק הכלכלי נגד התיישבות הנכרים ונגד דחיקת היישוב היהודי בכלל, ודחיקת בעלי המלאכה בבירי בפרט. בירושלמי לסוגייתנו אף מסופר על "פלולינא" שצריך לבערם. "פלולינא" הן προλεινή) פרולינא) ביוונית, שמשמעה ערבה לעשיית בצק.
בצק החרש – בצק קשה כחרס. חילוף זה של האותיות ס ו- ש רגיל. בעל מלאכת שלמה הציע כמה הסברים אחרים למונח בשמם של ראשונים שונים, כגון בצק משונה, כמו שהחרש משונה מכל אדם (רש"י), או שעיסה רגילה משמיעה קול כשדופקים עליה (כך גם הרע"ב), ועיסה קשה אינה משמיעה קול (רמב"ם ביד חזקה), והראב"ד כתב שקולה של עיסה יבשה שונה. נראה שהפירוש הראשון המוצע עדיף36המאירי הסביר שהכוונה לחמץ קר (קפוא), ובגלל הקור איננו ניכר. להסבר זה אין רקע לשוני הולם, ומעבר לכך – שאלת החמץ הקפוא הטרידה אולי את חכמי אירופה, אך הטרידה פחות תנאים שחיו במזרח החם..
הבעיה היא שהחמץ לא החמיץ בגלל תקלה כל שהיא, אך ייתכן שבתוכו מצויות פיסות שהחמיצו. אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור – המשנה מניחה שעדיין אין זמן קבוע שמותר בו לטפל בחמץ. בפסח עצמו אופים, ויש להקפיד שהבצק לא יחמיץ. ההחמצה היא תהליך שמבחינים בו בעין, ולכן אין צורך לקבוע זמן קבוע שרק בו מותר לטפל בחמץ לפני אפייתו. הכלל שמציעה המשנה הוא שאדם יעריך אם בצק דומה היה מחמיץ בזמן כזה. רק אם עבר זמן זה יש לבער את הבצק הקשה. בתלמודים מתחילים לקבוע זמן קבוע לטיפול בחמץ "אם אין שם כיוצא בו". בירושלמי נקבע שהזמן הוא כדי הליכת ארבעה מיל, כלומר כשעה (ט ע"א).
בבבלי נקבע זמן אחר: "אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל (מו ע"א). כבר הגמרא שואלת למה צריך שתי הגדרות: כדי הליכת מיל וכדי הליכה ממגדל נוניא לטבריא, ומתרצת שהאמורא רצה לקבוע את המרחק ממגדל נוניא לטבריא. התשובה מוזרה מעט, שכן לשם מה צריכה הגמרא לקבוע את התנאים הגאוגרפיים באזור, מה עוד שהמרחק מטבריה למגדל גדול יותר. לא מן הנמנע שהשאלה ותשובתה הן מספרות הסבוראים בלבד. ברור שלבבלי שיטה הלכתית שונה, ולדעתו זמן חימוץ הוא כדי הליכת מיל. מיל הוא 5.1 ק"מ, והליכת מיל היא כ- 18 דקות, וזו ההלכה הנקוטה היום. הירושלמי סבור שזמן חימוץ הוא כדי הליכת 4 מיל, שהם 6 ק"מ, כשעה ורבע.
מגדל נוניא היא מגדל של היום, טריכיאה אצל יוספוס37חיי יוסף, לב, ועוד. .מגדל רחוקה מטבריה 6 ק"מ. נראה, אפוא, שאמוראי ארץ ישראל אמרו שזמן חימוץ הוא ארבעה מיל, או כדי הליכה מטבריה למגדל. לבבלי הייתה דרך והערכה אחרת לזמן החימוץ, על כן תיקן את דברי אמוראי ארץ ישראל וקבע שהמרחק מטבריה למגדל מיל אחד, כדי שיתאים להלכה המתחדשת. זו דוגמה מובהקת כיצד התלמוד הבבלי "מעדכן" מימרות שמקורן מארץ ישראל, "מתקן" אותן ומתאים אותן להלכה המקובלת בבבל.