אין נותנין את הקמח לתוך החרסית – ובדפוסים "חרוסת". הצורה "חרסית" היא עברית תִקנית, כמו תבנית, או תרשים. אסור לערב קמח בכל מאכל נוזלי, משום שהקמח עלול להחמיץ. החרוסת הוגשה לשולחן ליל הסדר, ונעסוק בה להלן136להלן, פ"י מ"ג. הנוסחה "חרסית" מצויה רק בכתב יד קאופמן, ונראית מוזרה.. בחרוסת עירבו קמח כדי לתת למאכל נפח גדול יותר, ובעיקר כדי לייבש את המאכל ולספוג את הנוזלים שבפרות. ולא לתוך חרדל – החרדל הינו ירק בר הגדל בשולי השדות, ולאחר שכתשו או טחנו אותו הכינו ממנו תבלין חריף. גם בחרדל עירבו קמח כדי לייבשו ולדלל את החומר החריף, תוך הגדלת כמות המאכל. אם נתן יאכל מיד – למרות האיסור העקרוני מקלה המשנה ומאפשרת לאכול את המאכל שעורב בו הקמח "מיד", כלומר לפני שיספיק להחמיץ. ההלכה בת זמננו אוסרת שימוש בקמח בלתי מבושל או אפוי בפסח, שמא יחמיץ. עקרות הבית נוהגות לבער כל קמח, אף שטרם נרטב כלל. התנאים לא הכירו את כל החומרות הללו. בזמן המשנה מותר היה לאפות בפסח בקמח, אך צריך היה להיזהר שלא יחמיץ. כך, למשל, בית שמאי ובית הלל חולקים אילו סוגי מצות מותר לאפות בפסח (בבלי, לו ע"ב; ביצה כב ע"ב)137אין למחלוקת זו מקבילות ארץ-ישראליות או תנאיות.. גם במשנה זו מדובר על ניצול מי הנחתום שאפה בפסח עצמו.
קארל סבר שלפנינו שני שלבים. בראשון נקבע שאין לערב, ובשלב השני הקלו וקבעו שאם עירב מותר לאכול את התערובת מיד, ורבי מאיר ממשיך ומוסר את ההלכה הקדומה ללא שינוי138קארל, פסחים, עמ' 23.. ייתכן כי כך התגלגלו פני הדברים, אך אין לכך ראיה. אין כל מניעה לפרש את המשנה כמות שהיא, והאבחנה בין הדין לכתחילה לבין המצב בדיעבד מונח ביסודם של הדברים, ואינו חייב להיות תוצר של התפתחות ההלכה.
בהלכה שלפנינו באה לידי ביטוי מידת הזהירות הנתבעת על ידי חכמים. לדעת הכול אין להרטיב קמח, אך אם עשה זאת מותר לאכלו מיד. אבל רבי מאיר אוסר – שכן אחרת יתפתו אנשים להרטיב קמח ולאכלו מיד, ורבי מאיר מחמיר ושואף לסתום פרצה אפשרית זו. הירושלמי מגדיר זאת "מפני שהוא משהה", אם כן האיסור הוא בגלל הקושי להקפיד על אכילה מיידית, או אף החשש שהאופה יזלזל ולא יאכל את המאכל מיד. הווה אומר, זהו מעין סייג שסייגו חכמים. בראשית הפרק ראינו שרבי מאיר מקל בדיני חמץ, אך כאן הוא המחמיר.
ההלכה האחרונה במשנה חוזרת לעסוק בקרבן הפסח עצמו. אגב הדיון בסוגי בישול מיוחדים המשנה סוטה מבירור דיני החמץ ועוסקת בבישול ובצלייה מיוחדת של קרבן הפסח. אין מבשלין את הפסח – את קרבן הפסח, לא במשקים ולא במי פרות – לקדמונינו היו דרכי בישול מגוונות ומתוחכמות, רובן מוכרות גם בימינו ומופיעות בספרות הבישול הרומית ובימי הביניים. לפי ההלכה צריך לצלות את קרבן הפסח (להלן, פרק ז משניות א-ב), על כן אסור לבשלו במים או במי פרות. הלכה זו פשוטה, אך נשנתה כדי להדגיש את ההיתר לצלות את הבשר לאחר שהוטבל בטיבול כלשהו, כפי שנאמר להלן. במכילתא מובא ויכוח בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל על מקורה של ההלכה האוסרת בישול גם במי פרות. רבי ישמעאל לומד זאת מקל וחומר (ה"קל" הוא הבישול במים, וה"חומר" הבישול במי פרות), ורבי עקיבא לומד זאת מדרשת הכתו139מכילתא דרבי ישמעאל, בא ו, עמ' 20.. זו דוגמה נאה לכך שההלכה הייתה מוסכמת וידועה, והדרשה, כמו גם הלימוד מקל וחומר, באים רק לתת לה סעד ולגיטימציה.
אבל סכים ומטבלין אותו בהן – מותר לטבול את הבשר במי פרות לפני הצלייה, או לסוך אותו במי פרות או בכל רוטב אחר. ההטבלה נעשית לפני הצלייה, והסיכה שונה ממנה שכן היא נעשית בזמן הצלייה עצמה.
מי תשמישיו שלנחתום – בתהליך האפייה הנחתום משתמש במים, בעיקר לצורך לישת הבצק ושטיפת הידים אחרי הלישה (ריטב"א). הלכות שונות נאמרו בדבר סוג המים המותרים לאפיית מצות. המים הללו מכילים אולי מעט גרעינים שנטחנו, או שעורב בהן מעט קמח. לפיכך ישפכו – המים, מפני שהן מחמיצים – יש חשש שהקמח שעורב בהם יחמיץ. האפייה נעשית כמובן בפסח עצמו, וכבר עמדנו על כך שבתקופת המשנה לא נאסרה אפייה בפסח, אך נתבעה זהירות יתר מהעושים במלאכה. בתוספתא נקבעו הלכות המסדירות את שפיכת מי הנחתום. המגמה היא שהמים לא יאגמו ויחמיצו, ולכן יש לשפכם במדרון (תוס', פסחים פ"ג [ב] ה"ו).
קדמונינו לא בזבזו משאבי ייצור או אוכל ומי הנחתום נוצלו בדרך כלל, כפי שעולה ממקורות מקבילים, אך כאן גזרו חכמים ואסרו את השימוש במים אלו. על עבודת הנחתום וסדרי אפיית הלחם והמצה ראו במבוא.