Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 2:5

עד עתה עסקה המשנה בדיני חמץ, ומעתה היא עוברת לדון בדיני מצה. העיקרון ההלכתי זהה: כל סוגי הדגן כשרים גם כמצה. התנאי הוא שהם מחמיצים, וממילא הם עשויים להיות חמציים, או כשרים כמצה אם נאפו בטרם החמיצו. במשנה ז המשנה חוזרת לעסוק בדיני חמץ, ולפיכך משנתנו נראית כחורגת מהדיון הרצוף במשנה. מסתבר שמשנה ה ומשנה ו שלאחריה היו מונחות יחדיו לפני עורך המשנה; הוא שיבץ אותן כאן כדי להגדיר מהו חמץ, שהרי חמץ הוא גם כל מה שניתן לצאת בו ידי חובת הפסח. אם כן, שתי המשניות הן שריד למשנה קדומה שממנה ליקט עורך המשנה שתי משניות.

ואלו דברים (סוגי דגנים) שאדם יוצא בהן ידי חובתו – חובת אכילת מצה בפסח. הכוונה לחובת המצה הנוהגת רק בלילה הראשון של החג; ביתר הימים האדם רשאי לאכול כל מה שלבו חפץ, ובתנאי שלא יהיה חמץ. אם כן, "בפסח" כאן אין משמעו בחג הפסח. החג נקרא לעתים "פסחים", כמו במשנה א בפרק הראשון, ו"פסח" הוא בדרך כלל קרבן הפסח. ברם המונח "פסח" משמש גם במשמעות של כל שבעת ימי החג, כמו "חמץ שעבר עליו הפסח" (לעיל מ"ב), או "האוכל מהם כזית מצה בפסח..." (משנה, חלה פ"א מ"ב). ייתכן שהמשפט נוסח כך שיקביל לפתיחת המשנה הבאה "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן חובתו בפסח"⁴⁷כך מציע בעל מלאכת שלמה למקום., ושם בוודאי מדובר בלילה הראשון ובסעודת קרבן הפסח, או בסעודת הפסח שלאחר החורבן (ליל הסדר).

בחטים ובשעורים ובכוסמים ובשבולת שועל ובשיפון – רשימה זו חוזרת במקורות רבים, וזו רשימת הדגנים העיקריים שהכירו קדמונינו (משנה, חלה פ"א מ"א; כלאים פ"א מ"א-ב). שמונה סוגי דגנים נזכרים במקורות התלמודיים. חמישה אלו מתוארים כחמישה סוגי הדגנים העיקריים, ברם ברור שחיטים היו גידול הדגנים החשוב ביותר בארץ ישראל. המשנה בכתובות פ"ה מ"ח, המציגה את לוח המזון המקובל ברחוב היהודי, מזכירה חיטים בצד שעורים, אך מוסיפה: "אמר רבי יוסי (140-180 למניינם) לא פסק לה שעורים אלא רבי ישמעאל (100-132 למניינם) שהיה סמוך לאדום". אם כן, רק רבי ישמעאל צירף את השעורים ללוח המזון. הדרום הוא שחון, וכמויות הגשם בו אינן יציבות. עד היום מהוות השעורים גידול מרכזי באזור, משום שאין בו תנאים נאותים ובטוחים לגידול חיטה. רק חכם הגר באזור זה עשוי היה לכלול שעורים בלוח המזון המקובל; על כל פנים, כך מעריך את הדברים רבי יוסי, וכן יוצא מראיות נוספות⁴⁸ספראי, הכלכלה, עמ' 109 ;ראו גם פירושנו לכלאים שם..

שעורים נחשבו למאכל הראוי לאסירים או לבהמות, ואף זו עדות לערכן הפחות בלוח המזון המשפחתי הרגיל, שכן, אדם רגיל אכל בדרך כלל חיטים. החיטים נזכרות לעתים קרובות כדוגמה לאוכל סתמי או לפֵרות, ואף זו ראיה לכך שהן נחשבו למאכל הרגיל⁴⁹כגון משנה, דמאי פ"ג מ"ד; מעשרות פ"ד מ"ה; בבא מציעא פ"ה מ"א; שם פ"ה מ"ח, ומקורות רבים נוספים..

רוב המקורות התלמודיים חוברו בגליל, על כן מוצגת החיטה במקורות אלה כגידול העיקרי. יש להניח כי לו היו בידינו מקורות שנערכו במחוז יהודה וב"דרום", הייתה מוצגת תמונה שונה.

שוויין של השעורים היה כחצי שוויין של חיטים⁵⁰שפרבר, מחירים, עמ' 112-113.. אף ערכן התזונתי היה פחות מזה של חיטים (משנה, פאה פ"ח מ"ה; כתובות פ"ה מ"ח ועוד). הן נחשבו אמנם לגידול המתיש פחות את הקרקע (משנה, בבא מציעא פ"ט מ"ח), אך ברור שערכו הכלכלי של גידול השעורים נפל הרבה מזה של חיטים.

בחפירות ארכאולוגיות מתגלים בעיקר זרעי חיטים ושעורים, ונראה שאלו היו הגידולים העיקריים במשק הארץ בתקופה הרומית. יתר המינים נדירים יותר, אך בכל אופן תדירים למדי. הכוסמת היא Triticum dicoccum ,השיפון הוא Triticum spelta ,ואילו זיהויה של שיבולת השועל עורר ויכוח נוקב בין החוקרים. פליקס טען ששיבולת השועל היא שעורה דו-טורית⁵¹פליקס, כלאים, עמ' 23-32 ;פליקס, שבולת השועל., ;Hordeum sativum disichum לעומת זאת כסלו, בעקבות מפרשי המשנה (רש"י ואחרים) וחוקרים אחרים⁵²כסלו, שיבולת השועל., טען כי הכוונה לגידול המכונה כיום שיבולת שועל, Avena . שני הזיהויים מבוססים במידה רבה על תיאורו של רבי נתן אב הישיבה בפירושו למשנת כלאים: "השעורים 'אלשעירבי' ו'סנבלה אלתעלב' מותר לזרעם יחד שכולם שעורים אלא שזה מחודד משני צדדים וזה מארבע צדדים"⁵³פירוש רבי נתן לכלאים פ"א מ"א.. ה- Avena" ,שופאן", נזכרת תכופות בין גידולי הארץ בימי הביניים⁵⁴עמר, גידולי ארץ-ישראל, עמ' 276-277.. ברם לא ברור האם זהו גידול חדש, או גידול ותיק הנזכר גם במשנתנו ובמקורות אחרים. כך או כך, ספק אם פירושי ימי הביניים עשויים להבהיר את זיהויו של מין זה. שיפון הוא לפי פליקס Triticum spelta.בבבלי נאמר: "כוסמין – מין חיטין, שיבולת שועל ושיפון – מין שעורין, כוסמין – גולבא, שיפון – דישרא, שיבולת שועל – שבילי תעלא" (לה ע"א; מנחות ע ע"א). שיבולת השועל והשיפון הם אפוא מינים קרובים, ומכאן הטשטוש שבין השניים.

מכל מקום, בחפירות ב"מצודת נחל יתיר" בדרום הר חברון, הוא אזור אדום של ימי תקופת המשנה, התגלה מחסן שעורים שרופות. רובן שעורה דו-טורית, ומיעוטן שעורה רגילה (שש-טורית)⁵⁵כסלו, מטמון שעורים.. ברור, אפוא, ששעורה דו-טורית הייתה גידול רווח, לפחות באזור הדרום שבו גידלו שעורים (איור 11). ייתכן שגידול זה הוא המכונה בפי חז"ל שיבולת שועל, כשיטת פליקס, או שמא שני הסוגים כונו באופן כללי שעורה, ושיבולת השועל היא האוונה וזו טרם נמצאה בחפירות⁵⁶הוויכוח על זיהוי שיבולת השועל עורר מתח בשל השלכותיו ההלכתיות. ברם למעשה אין לדיון ולזיהוי השלכות הלכתיות, כי כל הדגנים המחמיצים אסורים כחמץ ומותרים כחלה, כולל אלו שלא נזכרו במפורש במשנה. לימוד המשנה מעניק לאנשי ההלכה כלי להבנה מה הם דגנים, ומעתה ברור שכל דגן המחמיץ הוא חמץ. על כן, לזיהוי המדויק של הסוג אין השלכות הלכתיות. ( איור 12).

שבולת השועל והשיפון אינם נזכרים במקרא, וגם הופעתם בספרות חז"ל מעטה למדי. סביר להניח שהם מינים בעלי חשיבות משנית, או שהאבחנה בין המינים הייתה מטושטשת, ובחברה המינים נדירים נבלעו במינים הרגילים יותר.

את השיפון מציעה טובה דיקשטיין⁵⁷דבריה של דקשטיין מצויים בעבודת דוקטורט מטעם אוניברסיטת בר אילן, ותודתנו על מהידע שחלקה עימנו. כחיטה החד גרגרית, משום שזו דומה גם לחיטה וגם לשעורה. דלמן סבר כי לא גידלו את השיפון ואת שיבולת השועל כצמחי תרבות בארץ ישראל אלא היו צמחי בר שנכנסו בטעות לתבואה הקצורה. כסלו סובר גם הוא כי היו אלה דגנים שיובאו לארץ ישראל ולא גודלו בה⁵⁸הרצאה על הדגנים, בכנס האגודה להכרת גידולי תרבות במקורות ישראל. קשה להניח כי הקדמונים ייבאו, בעלות גבוהה, דגנים פחותים בטיבם, ועוד יותר קשה להניח שבחמשת מיני הדגן נכללו מינים שלא גדלו בפועל בארץ. אמנם המספר חמש יש בו סימליות של קבוצה, אך קשה הניח שחז"ל התייחסו כאן ובאזכורים אחרים למינים שאינם רווחים בדות הגידול. גלאנוס, בספרו De alimentorum facultabibus כתב פרק נרחב על החיטה החד-גרגרית, אותה הוא מכנה tiphe ⁵⁹59.Galeni De alimentorum facultabibus libri III, pp, 122-123, בין השאר הוא כותב: "היוונים מכנים חיטה חד-גרגרית Zeialzea והזרים מדביקים לה שמות משלהם... כאשר הבחנתי בשדות רבים בתרס (הכוונה לתרקיה?) ובמקדוניה המכילים צמח שהן בשיבולתווהן בהופעתו הכללית דומה לחיטה החד-גרגרית (Tiphe ,)הגדלה סביבי באסיה הקטנה, שאלתי באיזה שם מכנים האנשים שם את הצמח הזה וכולם ענו לי שהצמח כולו, כולל הגרעינים נקרא שיפון (שיפונוס ביוונית) הלחם שנעשה מצמח זה הוא שחור ואינו בעל ריח נעים, מאחר כפי שכתב מנסתיאוס, הגרעין מכיל סיבים רבים"⁶⁰גלנוס, שם, עמ' 123.. החיטה החד גרגרית והשיפון דומים בשיבולותיהם אחד לשני וכן גם לחיטה ולשעורה. נראה כי בתקופת המשנה נקראו שני צמחים בשם שיפון. באזורנו כינו בו ככל הנראה את החיטה החד-גרגרית ובארצות אירופה את השיפון התרבותי. דבר דומה קרה גם למיני החיטה האחרים. גלנוס, למשל, מנסה למיין את שמותיהם השונים של מיני החיטה בהם השתמשו קודמיו ומבקר אותם על חוסר הדיוק באבחנה בין חיטה חד-גרגרית, חיטה דו-גרגרית וחיטת האורז. כפי שמראה דיקשטיין, אכן החיטה החד גרגירית נמצאה בארץ ישראל בעבר, וגדלה בה גם היום.

אשר לשבולת השועל. האמורא רבי שמואל בר נחמן מוצא לכל חמשת המינים בפסוק בספר ישעיהו: ""הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ וְהפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתו" (ישעיהו כח כח) 'ושם חיטה' – אלו החיטים. 'שורה' –זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה, שהיא עשויה כשורה. 'שעורה' – אלו השעורים: 'נסמן' – זהו השיפון. וכוסמת – זה הכוסמין..." (ירו' פ"א ה"א נז, ע"ב). פליקס סבור היה ששבולת השועל ה'שורה' היא סורה, הזהה ל"סורי אדומית" שנמנו ליד שעורים (תוס' תרומות פ"ה ה"ז⁶¹כך בנוסח הדפוס, אבל בכתבי היד 'שעורין'. ( וזוהי השעורה הדו-טורית⁶²פליקס, כלאים, עמ' 33-23.. היו שהציעו ש'שורה' היא דורה, שכן החילוף ש-ד רגיל. לדעתה של טובה דיקשטיין. תיאורו של גלנוס, צריך להיות נקודת המוצא לדיון. ואלו דבריו "זוהי תבואה נפוצה באסיה, במיוחד בחלק השוכן לידן פרגמון שם יש גם שפע של חיטה חד גרגרית ודו-גרגרית. זהו מאכל לבעלי חיים, לא לבני אדם, אלא אם נוצר מצב חרום של מכת רעב ואז מכינים ממנו לחם⁶³כלומר שהוא מחמיץ.. כאשר אין מצוקת מזון מבשלים אותו במים ואוכלים אותו יחד עם יין מתוק....(או) מעורב בדבש, בדומה לחיטה החד-גרגרית. זהו דגן קשה ולכן הוא מספק מעט תזונה לגוף. הלחם שנעשה ממנו לא נעים"⁶⁴גלנוס Galeni, De alimentorum, p. 125.

מאחר ובמקורותינו מופיעים יחד הכוסמת, שיבולת השועל והשיפון , ומאחר ולעיל הוצע בשמה של אותה חוקרת שהשיפון הוא החיטה החד-גרגרית, הרי תיאורו זה של גלאנוס מחזק את המסקנה וייתכן כי גם בארץ ישראל גידלו אותם יחדיו ולכן הם מופיעים בדרך כלל כצמד. מהמקורות היהודיים יש להסיק ששני אלה היו דגנים שוליים יחסית ונצרכו בעיקר על ידי עניים או בשנות רעב.

בתוספתא נזכר מין נוסף של דגנים, ה"קרמית"⁶⁵בתוס', פ"ב הי"ז (פ"א הכ"ט), בירו', כט ע"ב ובבבלי, לה ע"א יש מחלוקת על דינה של הקרמית.. במסורות, בשמו של רבי יוחנן בן נורי, נוסף לרשימת הדגנים גם האורז (בבלי, לה ע"א). האורז היה גידול שחדר לארץ רק בסוף ימי התנאים, ולכן טרם התגבשה תפיסה אחידה בדבר מעמדו בדיני ברכות וחמץ⁶⁶פליקס, האורז.. הבבלי מסיק שמשנתנו אינה כרבי יוחנן בן נורי, ברם אין צורך לקבוע זאת בצורה מוחלטת. המשנה מונה את מיני החמץ המקובלים והידועים, אבל אולי היו עוד מיני חמץ נפוצים פחות, והאורז הוא אחד מהם.

ובדמי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שיני והקדש שניפדו הכהנים בחלה [ו]בתרומה – רשימה זו חוזרת במקורות מספר (משנה, ברכות פ"ז מ"א; עירובין פ"ג מ"ב; שבת פי"ח מ"א), והיא כוללת את כל הסוגים ההלכתיים ששימושם בעייתי. דמאי הם פרות שלא ברור אם הופרשו מהם מעשרות. רוב עמי הארץ, אף שהפרישו בדרך כלל תרומה, נחשדו באי הפרשת מעשרות. מכיוון שהם היו רוב האוכלוסייה נחשבו סתם פרות כדמאי, והפרישו מהם מעשרות מספק. מכיוון שמעמדם היה מסופק נחלקו אבות עולם, בית שמאי ובית הלל, אם מותר לחלקם לעניים (בבלי, לה ע"ב; סוכה לו ע"ב)⁶⁷ניסוח זה הוא כנראה מסקנת הגמרא ממשנת דמאי פ"ג מ"א. הבבלי מסביר שבשעת הדחק סומכים על כך שרוב עמי הארץ מעשרים, והמאירי מסביר שלעניין צדקה מקלים באיסור דרבנן. אך מכל הסוגיות בנושא עמי הארץ ברור שאלו לא עישרו, והם היו רוב האוכלוסייה. מהמשנה שם לא ברור האם לדעת בית שמאי אסור לתת לעניים דמאי, או שמא רק צריך להשתדל להימנע מכך. ברם מהבבלי סוכה שם משמע שבית שמאי אוסרים לחלק דמאי לעניים עמי הארץ, ומשנת דמאי מדברת אפוא בחברים, ואז היא לדעת הכול, או גם בעניים עמי הארץ, ואז היא לדעת בית הלל בלבד, וראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ה., אף שיש ספק אם יקפידו על הפרשת מעשרות מדמאי. מכל מקום, אף שהדמאי חייב במעשרות, הכירו חכמים בכך שחיובו בא מספק, ומי שלא הפריש מעשרות לא עבר על דבר תורה, ולכן ניתן לצאת ידי חובה במצת דמאי אף שמן הדין היא חייבת במעשרות⁶⁸התלמוד הבבלי פירש בדרך שונה, שהמצה ראויה לאכילה לעניים; אמנם מותר לתת דמאי לעניים, ברם הם חייבים בהפרשת מעשרות, וראו בהרחבה בפירושנו לסוכה שם. על כן נראה שהבבלי במקורו התכוון להסבר שהבאנו, והביא את המשנה שמאכילים לעניים דמאי כדי להראות שחכמים מאפשרים לקיים מצוות בפֵ רות דמאי, ובמקרה זה מדובר במצוות צדקה, וכך הם כאילו מתעלמים לשעה מחובת הפרשת המעשרות. חכמים לא ויתרו על חובת הפרשת המעשרות מדמאי; ודאי שלשיטתם אדם חייב להפריש מעשרות (מספק) על פרות דמאי, אך הם לא כרכו את חובת הפרשת המעשרות עם חובת הפרשת הצדקה. למדיניות החברתית ראו בהרחבת מה בפירושנו לסוכה. ראשונים פירשו ש"יוצאין" משמע רק בדיעבד, אך לא לכתחילה (תוספות הרא"ש, ר"ש משאנץ ועוד). ברם, ההלכה בדבר דמאי משובצת במשנתנו יחד עם סוגי דגנים שבוודאי יוצאים בהם לכתחילה.. זאת ועוד. עמי הארץ לא הקפידו על הפרשת מעשרות. אם ייקבע שמצת דמאי איננה כשרה בפסח נמצאת ההלכה מדירה את רוב האוכלוסייה מאכילת מצה בפסח. כך הסברנו את משנת דמאי (פ"א מ"ד): "הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכים עליו ומזמנין עליו".

לכל ההלכות הללו, המתירות לקיים מצוות על פרות דמאי, יש להערכתנו נימוק חברתי חשוב יותר מהנימוק ההלכתי. אם נאסור על זימון עם מי שאכל דמאי, אי אפשר יהיה לזמן עם עמי הארץ בסעודה (שבה הם אוכלים את מזונם). מסיבה זו גם התירו לצאת ידי חובת מצה במצת דמאי.

הכהנים בחלה [ו]בתרומה – הכוהנים רשאים לצאת ידי חובת מצה בחלה ובתרומה שניתנו להם על ידי ישראל. החלה היא ההפרשה הניתנת מעיסה (בצק), ואם הופרשה בטהרה – יש לאכלה בטהרה. אבל לא בטבל – טבל הם פֵרות שטרם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ובעיקר טרם הופרשו תרומות (תרומה ותרומת מעשר). טבל אסור באכילה כאילו היה תרומה, שכן הוא מכיל קצת יותר מ- %10 של תרומה שטרם הוגדרה וטרם הופרשה.

ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו – קמח שהופרש על ידי הבעלים כמעשר. את המעשר יש לתת ללוי, והוא חייב להפריש ממנו לכוהן מעשר מן המעשר. אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בקמח שאסור מן הדין לאכלו, והמשנה מונה את רשימת הדוגמאות הקבועה. כך, למשל, מעשר ראשון שהלוי טרם הפריש ממנו תרומה אסור באכילה, בגלל חלק התרומה שבו, המכונה תרומת מעשר. כאשר חז"ל מדברים על מעשר הם מדברים על המעשר שהופרשה ממנו התרומה. מעשר זה אינו קדוש, ואין מגבלות על אכילתו. הבעלים חייב לשלם את חובו ללוי, אך זהו חוב רגיל, ולפיכך הקמח ראוי לאכילה אף שעדיין נותר בעינו החוב הכספי ללוי. הלוי מנוע מלתבוע את חובו, שכן אין לבעלים חוב ללוי ספציפי, אלא לכלל הלוויים, ועל כן תשלום החוב תלוי בלעדית ברצונו של הבעלים, כמו רוב החובות הדתיים. בעיקרון, הלוי אמור כמובן להפריש את תרומת המעשר⁶⁹כל זאת לאחר שהבעלים הפרישו תרומה גדולה., אבל הבעלים רשאי לעשות זאת כביכול בשם הלוי. קשה להניח שחכמים היו מתירים לאכול את המעשר לפני שהורמה תרומת המעשר, שהיא קודש ואכילתה גוררת עוון.

ולא במעשר שיני והקדש שלא ניפדו – אף אלו כמובן אסורים באכילה. מעשר שני מפרישים במשך ארבע שנים מתוך מחזור של שבע שנות השמיטה (בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית). את המעשר יש לאכול בירושלים בטהרה, אך במקרים מסוימים ניתן לפדות אותו, כלומר המגדל יכול למכרו לעצמו במחיר הקרן. הלכות אלו נקבעו בזמן הבית, אך באופן כללי נותרו על כנן גם לאחר החורבן. הציבור היהודי המשיך להפריש מעשר שני, אך פסק לחלוטין הנוהג להעלותו לירושלים, אף שלא הייתה כל מניעה לכך: מבחינה הלכתית עדיין ניתן היה להעלות את הפֵרות ולאכלם בטהרה. אך חכמים הבינו שהאכילה בירושלים תלויה במקדש, לפיכך הרחיבה תקנת חכמים את ההיתר לפדות את פרות המעשר השני (משנה, מעשר שני פ"ה מ"ב ומקבילות), וקבעה שיש לשמור את הכסף עד שייבנה המקדש. עדיין נותרו בודדים שהיססו לנצל את ההיתר, וחיפשו פתרונות אחרים⁷⁰70" רבי חנינה ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלים ונזדמנו להם פרות וביקשו לפדותם בגבולין. אמר להם זקן אחד אבותיכם לא היו עושים כן אלא מפקירים אותם חוץ לחומה ופודים אותם שם...". הזקן היה סבור כרבי אליעזר ואילו חכמים סברו כרבי יהושע, ורבי פנחס היה מטמא אותם ופודה כיוון שחשש לשתי הדעות (ירו', מעשר שני פ"ג ה"ו, נד ע"ב, בתרגום). מהמעשה אנו לומדים על המשך ההתחבטות ועל פתרון הלכתי מחודש, לטמא את הפרות. על כל פנים, יש בדעות אלו ביטוי לתפיסה שהלכות הקדושה של ירושלים לא בטלו.. מכל מקום, רוב הציבור פדה את פרות המעשר השני, ופרות שנפדו הם כחולין לכל דבר. הקדש הם פרות או כספים שהובטחו למקדש. גם אותם ניתן לפדות. לאחר ימי הבית התמעט הנוהג להקדיש פרות למקדש, אך ייתכן שעדיין לא בטל לחלוטין. יתר על כן, קבוצה זו של דמאי, מעשר ראשון וכו' היא קבוצה קבועה החוזרת במקורותינו, אף שאולי חלק מהמקרים הכלולים בה הפכו לרווחיים פחות בחיי היום-יום.

חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן – חלות תודה הן חלות שאדם התחייב להביא למקדש כתודה לקב"ה. זהו קרבן נדבה, שהאדם מחליט עליו, אך משהחליט עליו התחייב בו כחוב למקדש. מובן שיש להביאן למקדש, ולפיכך הן אסורות באכילה אלא במסגרת אכילת הקרבן. ורקיקי נזיר – נזיר המסיים את ימי נזרו חייב בהבאת שני רקיקים (מיני מאפה), וכמובן אסור לאכלם אלא יש להביאם למקדש. אבל אם אפה אדם חלות תודה או רקיקי נזיר למכור בשוק יוצא בהן – ידי חובת מצה. משנה זו פותחת צוהר לחיי היום-יום סביב המקדש. רבבות עולי רגל הגיעו לחג, ואלו היו חייבים להביא קרבנות רבים. בנוסף הגיעו עולים שהביאו עמם קרבנות נדבה, ובאו למלא התחייבויות שנטלו על עצמם במשך השנה. התחייבויות אלו אינן חלק ממעשה העלייה לרגל, אך באופן טבעי ניצלו עולי הרגל את ההזדמנות ופרעו את נדריהם בזמן העלייה לרגל. אנשי ירושלים ניצלו את ההזדמנות הכספית ומכרו לעולים את צורכיהם, אוכל ואף קרבנות. המשנה מלמדת על אנשים שהכינו חלות תודה או רקיקי נזיר והעמידום למכירה לעולים. לפי ההלכה, מאכלים אלו טרם נחשבו להקדש; אמנם הם יועדו למקדש, אך טרם הוקדשו לאדם ספציפי, ולכן מותר היה לצאת בהם ידי חובת מצה. הלכה זו חוזרת גם במשנת חלה (משנה, חלה פ"א מ"ו), ושם המסקנה היא כי מה שיוצאים בו ידי חובת מצה חייב גם בהפרשת חלה, שכן העולה לקרבן פטור מחלה. התלמוד הירושלמי שם מסביר "לא בדעתו הדבר תלוי" (חלה פ"א ה"ז, נח ע"א), שכן הקונה יכול להחליט לאכלם אכילת חולין.

ההלכה במשניות פסחים וחלה היא פרי התפתחות של הדיאלקטיקה התנאית, מסורות מורחבות יותר נמסרות בתוספתא.⁷¹בבבלי נוסף איכא דאמרי, כלומר מסורת שונה; בנוסח הדפוס טושטש ההבדל, אך הוא השתמר בתשובת גאונים: בנוסח הראשון נאמר "והרציתי את הדברים לפני רבי אליעזר ואמרי לה לפני רבי אלעזר בן עזריה", ובנוסח השני "...רבי אלעאי" (ההמשך מעט קטוע, וכנראה נאמר "והרציתי הדברים לפני רבי אלעזר בן עזריה", כמו בנוסח שלפנינו). תוספת זו של "איכא דאמרי" אינה ב- רב, רג. שינויי נוסח נוספים בסוגיית הבבלי לא נרשמו, שכן אינם חשובים לענייננו..

התוספתא והבבלי מוסרות אותה מסורת בשינויים. בבבלי פסחים נדונה השאלה של מצה, ובתוספתא חלה שאלת הפרשת חלה. איננו יודעים באיזה הקשר נאמרו הדברים, אך ברור שכל עורך הסב אותם לעניינו. הסבה זו הגיונית, שכן כאמור יש זיקה בין הנושאים, ומה שחייב חלה גם יוצאים בו ידי חובת מצה. הבדל נוסף יש במסורת עצמה. בתוספתא הנשאל הוא רבי יהושע והעונה רק אליעזר, ובבבלי להפך. נוסח הבבלי סביר יותר, שכן רבי אלעאי היה תלמידו המובהק של רבי אליעזר. המשפט "לא שמעתי" הולם את דרכו של רבי אליעזר בהלכה, וההבחנה המתוחכמת בין מי שעשאן לעצמו לבין מי שעשאן למכור מתאימה יותר לדרכו ההלכתית של רבי יהושע, תלמידם של בית הלל.

כך או כך, ברור מהמסורת שהמשניות במסכתות חלה ופסחים מוסרות את המחלוקת כפי שסיכמה רבי אלעזר בן עזריה, ואינן מסגירות את השתלשלות הדעות שהביאה לניסוח זה. יתר על כן, מתברר שנית שהביטוי "הברית! אלו דברים נאמרו בהר חורב" אינו מבטא היגד היסטורי, שכן קשה להניח שלרבי אלעזר בן עזריה הייתה מסורת שרבותיו לא שמעו עליה, והם אולי אף מתנגדים לה. הביטוי הוא ספרותי, ונועד לקבוע כי הסברה אמיתית ללא ספק, יש בו קביעת אמת דתית, ולא ניסיון לשחזור היסטורי⁷²כבר עמד על כך ספראי, הלכה למשה מסיני..

סוגיית חלות תודה ורקיקי נזיר היא דוגמה מובהקת להשתלשלות המסורת. החומרים התנאיים הקדומים נמסרים במשך תקופת התנאים ובתקופת האמוראים, אך אין הם נמסרים כלשונם ובהקשרם המקורי. תנאים מאוחרים או אמוראים עשויים לשנות את ההקשר המקורי, ובמהלך המסירה משתנים פרטים, מסוכמות המסקנות וחלים שינויים נוספים בפרטים.

רקיקי הנזיר וחלות התודה הם מאפה המעורב במים ובשמן. על פי ההלכה המאוחרת אפו את המצות רק מחיטה נקייה. מצה שעורב בה שמן נקראת "מצה עשירה", וראשונים נחלקו אם היא כשרה ואם יוצאים בה ידי חובת מצה. ברם המצה של ימי המשנה הייתה שונה. היא הייתה עבה יותר מזו המקובלת כיום: בית שמאי ובית הלל נחלקים האם מצה עבה כשרה או לא, והתוספתא מגדירה מצה עבה כמצה שעובייה טפח (ירו', כט ע"ב). הווה אומר שמצה שעובייה פחות מטפח כשרה לכל הדעות. באותה סוגיה מדובר על מצה מתובלת עם שומשומין, או מתובלת במשקין אחרים (ירו', שם; תוס', פ"ב הכ"א [פ"א הל"ב]); הלל הזקן היה נוהג לכרוך פסח מצה ומרור יחדיו, ושוב ניתן לעשות זאת רק במצה עבה וגמישה⁷³ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ג.. ההתלבטות לגבי מצה עשירה, והמינוח הזה, הם פיתוח בבלי (לה ע"א-ע"ב) שאין לו הד במקורות ארץ ישראל, וודאי שלא בספרות התנאים. עם זאת, כבר התנאים אסרו מצה מתובלת במידה קיצונית: "לחם עוני – פרט לחלוט ואשישה"⁷⁴ספרי דברים, קל, עמ' 187 .בתוס', פ"ב הכ"א (פ"א הל"ב) רשימה ארוכה יותר. אשישה היא לחם (או מצה) עם דבש.. על כן, אין לשאול כיצד יוצאים ידי חובה ברקיקי נזיר או בחלות תודה, שהם בוודאי בבחינת מצה עשירה⁷⁵הפרשנים מתלבטים בכך. ראו מלאכת שלמה., אך עדיין אינם אסורים.

הסיבה שאסרו מצה עשירה היא כדי להדגיש את הרעיון של "לחם עוני", המסמל את המצוקה ואת הסבל של הגלות, ולא את רווחת ההווה שלאחר הגאולה.

כאמור, הרשימה שבמשנה חוזרת בסדרת מקורות לעניינים שונים, כולל במשנה הבאה, ובמשנת דמאי שציטטנו. תופעה זאת של סדרות מעידה על תרבות מפותחת של לימוד ועריכה.