Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 2:1

פרק ב מתחיל בדיני חמץ, ובעיקר בזמן ביעורו ובטיפול בחשש חמץ בימי הפסח. משנה א עוסקת בסדרי ביעור החמץ.

כל שעה שהוא מותר לאוכל – שני התלמודים יוצאים מנקודת המוצא שמשנתנו הולכת בשיטת רבי מאיר¹ראו בהרחבה פרידמן, תוספתא פסחים, עמ' 149 ואילך.. בפרק הקודם (מ"ד) קבע רבי מאיר שמותר לאכול עד סוף שעה חמישית, ואילו רבי יהודה טען שמותר לאכול רק עד סוף שעה רביעית, ובשעה החמישית תולין, כלומר ממתינים: אין לאכול חמץ אך עדיין אין חובה לשרפו. שני התלמודים מבינים שבשעה החמישית מותר ליהנות מהחמץ, הווה אומר שמותר להאכיל בו בהמה (ירו', כח ע"ג; בבלי, כא ע"א). אמנם אין מקור ישיר המאשר הנחה זו. ניתן גם לטעון שבשעה החמישית אסור ליהנות מהחמץ, וה"תלייה" מתבטאת רק בכך שאין חובה לבער חמץ עד ראשית השעה השישית. לפי פירוש זה משנתנו היא גם לדעת רבי יהודה. יתר על כן, ייתכן שהחידוש במשנתנו הוא שעד סוף השעה הרביעית (לפי רבי מאיר) או החמישית (לפי רבי יהודה) מותר לתת גם אוכל לפני הבהמה, אף שיש חשש שהבהמה או העוף (תרנגול) יגרור את החמץ למקום מסתור, ואין צורך לבדוק חמץ בחצר פעם נוספת. לפי פירוש זה משנתנו מנותקת ממחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, והיא חוזרת לדיני בדיקת חמץ. מכל מקום, התלמודים הניחו שמשנתנו קשורה למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. הבבלי אינו מקבל את ההצעה שמשנתנו כרבי מאיר, והוא מפריד בין ההיתר לאכול חמץ, שזו שיטתו של רבי מאיר, לבין "מותר לאכול חמץ", שזו דעה שלישית שהבבלי מייחס לרבן גמליאל (בניגוד לרבי מאיר ורבי יהודה). ברם הירושלמי מקבל למסקנה שמשנתנו כרבי מאיר, ואינו מדייק את ההבדל בין "מותר לאכול" לבין "אוכל". גם רבי שמעון (בבלי, כח ע"א) פוסק כך, ונראה שזו דעתם של חכמים רבים, ורבי יהודה, כדרכו, מחמיר.

שעה מותר לאכול תרומה, ומכאן דנו הראשונים האם מותר למכור חמץ אף בסוף שעת הביעור²ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 479-480 ;פרידמן, תוספתא פסחים, עמ' 135-137.. ברם, לפי ההבנה הפשוטה ניסוח המשנה כללי יותר ואינו מכיל את הפרטים שנקבעו רק מאוחר יותר.

הבבלי (כא ע"ב) מציע גם אפשרות שמשנתנו היא כרבן גמליאל. לדעתו מותר לאכול תרומה עד שעה חמישית, והביטוי "כל שעה שהוא מותר" מוסב על תרומה. אם כן, המשפט המלא הוא: כל שעה שמותר להאכיל בתרומה – מותר להאכיל חולין לבהמה. המשפט מסורבל במקצת, אך הוא לדעת רוב החכמים, ואולי גם רבי יהודה מסכים לו, אלא שבפרק הקודם פקפקנו באפשרות שרבי יהודה יסכים במקרה של רבן גמליאל. כאמור, הירושלמי (כז ע"ב) מסביר שמשנתו היא כרבי מאיר, ואינו טורח להעמידה כדעת הכול.

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות – מותר לאדם לתת חמץ לבהמתו או לחיה. כלומר, החמץ עדיין מותר בהנאה, ואף אין האדם חייב לחשוש שמא יתפזר החמץ ויהיה צורך בבדיקה נוספת של החצר. הבהמה היא כבשה או פרה, ואלו מזונן על בעל הבית; באופן טבעי האבסת הבהמות מהווה דרך טבעית לניצול עודפי חמץ. המשנה מדברת, כמובן, על בהמה השייכת לבעל החמץ. התלמוד הירושלמי דן בשאלה האם בפסח מותר לתת חמץ לבהמת הפקר, הווה אומר שאין לבעלים הנאה מהחמץ. ברם על פי פשוטם של דברים אין המשנה דנה בכך כלל. לחיה – חיות הבית לא היו רבות. דומה שהחיות הנפוצות היו הכלבים, והתלמודים מזכירים אותם אגב דיוניהם בביעור חמץ. אמנם מסורת חז"ל הסתייגה מגידול כלבים באזור המגורים³ראו להלן, פ"ב מ"ג ופירושנו לה., אבל בפועל נזכרים הכלבים רבות, והיו תופעה תדירה במשק הכפרי בכלל, ובאזורי המרעה בפרט. העופות הנפוצים ביותר היו התרנגולים, ובבתים רבים היו גם יונים. עופות אלו הואבסו בידי בעלי הבית⁴משנה, שבת פכ"ד מ"ג; ספראי, הכלכלה, עמ' 174-182 .במבוא למסכת שבת מובא דיון ארוך על מעמד הנכרי, ועד כמה היהודי מצווה על שמירת המצוות של הנכרי.. המשנה מניחה שמותר להאכיל בהמה בחמץ עד השעה השישית, בניגוד להלכה בת זמננו שבה מקובלת החומרה להימנע מהאכלת חמץ זמן רב לפני החג.

ומוכרו לנכרי – המשנה פוסקת בפשטות שמותר לתת לנכרי חמץ ערב פסח. בתוספתא אנו שומעים כי על כך ניטש ויכוח: "בראשונה היו אומרים אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור. עד שבא רבי עקיבא ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור. אמר רבי יוסה אילו דברי בית שמיי ואלו דברי בית הלל, הכריע רבי עקיבא לסייע דברי בית הלל" (פ"א ה"ז). נמצאנו למדים שהייתה מחלוקת קדומה בין בית שמאי ובית הלל האם מותר למכור לנכרי חמץ גם בשעה שברור שהוא לא יספיק לאכלו לפני הפסח. בית שמאי סברו שחובת ביעור החמץ מוטלת על היהודי, ועל כן אסור לו לתת חמץ לנכרי אלא אם כן יש לו זמן לאכלו לפני הפסח, ואולי הנכרי גם נדרש להתחייב לאכול את החמץ לפני החג. בית הלל סברו שמצוות ביעור חמץ חלה רק על חמץ שברשותו של יהודי, ועל כן מותר לתת לו חמץ גם זמן קצר לפני הביעור. מהתוספתא אנו שומעים שרבי עקיבא הכריע כבית הלל, והכרעה זו מנוסחת במשנה כדעה סתמית.

ההכרעה כבית הלל מוצגת במקורותינו כאילו הייתה הכרעה עקרונית וכללית שהתקבלה בראשית דור יבנה (משנה, עדיות פ"א מ"ה; תוס', שם פ"א ה"א וה"ד). משנתנו מוכיחה כי ההכרעות ההלכתיות נפלו בצורה עניינית, כל נושא לחוד; רבי עקיבא לא הסתמך על ההכרעה העקרונית כבית הלל, אלא הכריע בנושא הספציפי שעמד לפניו. יתר על כן, ההכרעה לא נפלה בראשית דור יבנה, בתקופה שרבי עקיבא טרם היה חכם חשוב, אלא מאוחר יותר, בתקופה שבה הפך רבי עקיבא לאחד ממנהיגי הדור. על סדר זה של ההכרעה יש עדויות נוספות ממקורות שונים⁵ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.. רבי יוסי מעניק ממד נוסף למחלוקת זו. מדבריו משמע שדעת בית שמאי היא ההלכה הקדומה, ורק מאוחר יותר שונתה כבית הלל. אנו שומעים ממקורות מספר כי בימי הבית נהגה ההלכה כבית שמאי⁶ביכלר,בית הלל; בן-שלום, בית שמאי., ורק בדור יבנה גבר בית הלל. במקדש מקובלת הייתה ההלכה השמותית, וגם בנושא דידן נהגה הלכת בית שמאי. אם כן, סתם המשנה הם דברי בית הלל, ורק בזכות המקבילות אנו שומעים על דעת המיעוט שנדחתה⁷במשנת עדיות, פ"א מ"ה, חכמים מתגאים בתרבות המחלוקת ובכך שדברי היחיד נזכרו ולא נדחקו מההלכה. משנתנו אינה דוגמה למדיניות זו, וכמוה משניות רבות אחרות. לעתים הובאה המחלוקת ולעתים אנו שומעים עליה רק מן המקבילות, וזו דרכו של עולם..

מכירת חמץ לנכרי הייתה הקלה גדולה. באופן טבעי היו יהודים שנותרו, בערב הפסח, עם מלאי של חמץ. מכירתו לגוי הייתה כמעט הדרך היחידה להימנע מהפסד מרובה. בתקופה זו עדיין לא הייתה מקובלת מכירה שיטתית וזמנית של חמץ לנכרי, ואף לא היה מקובל הנוהג למכור כל קמח שטרם החמיץ. אף על פי כן היו יהודים שערב פסח נותרו בידם כיכרות לחם, או שֵכר שהוא בבחינת חמץ גמור.

כפי שראינו, התלמודים קושרים את משנתנו לאחת הדעות בדבר הזמן שבו "תולים": כבר לא אוכלים אך טרם מבערים. מהר"ם חלאווה מרשה לעצמו לפרש בניגוד לכך וטוען שהניסוח של בית הלל "כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מותר למכור" בא רק בניגוד לדברי בית שמאי, האומרים שאסור למכור לגוי, ואין בכך הבעת דעה בשאלה האם יש "לתלות" את החמץ בשעה השישית. פירוש זה מסתבר משום שאכן קיימת מחלוקת כללית בין בית הלל לבית שמאי על דיני מכירה לנכרים, וייתכן שכל עניין השימוש בחמץ בא רק כבדרך אגב.

השאלה ההלכתית משקפת דעות שונות בדבר מידת אחריותו של יהודי על שמירת מצוות של הנכרי. ברור שהנכרי איננו חייב במצוות, אך לפחות לפי חלק מהגישות על יהודי לוודא שהגוי איננו עובר עבירות בגללו. במבוא למסכת שבת סקרנו את העמדות השונות בעניין.

במגזר הכפרי היה מגע מועט עם נכרים, ומכירת חמץ להם הייתה בבחינת אפשרות תאורטית למדי. כך היה בתקופת האמוראים, וכנראה גם בתקופת התנאים. עיקר המפגש עם הנכרים היה בערים הגדולות, ובעיקר בציפורי, בטבריה, בלוד ובקיסרין⁸ראו למשל משנה, עוקצין פ"ג מ"ב; ספראי, פרקי גליל, עמ' 12-15 ;ינקלביץ, יהודים ונכרים.. בתלמוד מסופר על מקרה של מכירה של חמץ לנכרי (ירו', כז ע"ג), אך מדובר בציפורי שהייתה פוליס מעורבת. מערכת היחסים עם הנכרים הייתה מורכבת ומסובכת, אך ודאי שהיו עמם קשרי מסחר משותפים.

ומותר בהנייתו – המשפט מיותר, והתלמוד הבבלי אף שואל על כך "פשיטא?". יש להניח שהמשפט הוכלל במשנה כדי ליצור ניגוד בין ראשית המשנה להמשכה, שאחר הזמן החמץ אסור בהנאה.

עיבר זמנו אסור בהנייתו – ברוב הנוסחים עבר זמנו, כלומר חלפה השעה החמישית והחלה השעה השישית ביום. בשעה זו חלה חובת ביעור חמץ, לא יסיק בו (בחמץ) תנור וכירים – ביעור חמץ הוא בשרֵפה, אף על פי כן אסור לשרוף את החמץ ולהסיק בו את התנור משום שיש בכך הנאה מהחמץ, ולוּ הנאה שולית. תנור וכיריים הם שני המתקנים הנפוצים לאפייה ולבישול. התנור עשוי היה מחרס או ממתכת, ולוֹ צורה מעוגלת. בתנור שני חלקים לפחות. בתחתון מניחים את חומרי הבעירה, ובחלק העליון את המאכל האמור להיאפות או להתבשל. ניתן היה להניח את המאכל גם על פי התנור, כלומר בפתחו העליון (איור 9). הכיריים היו מתקן פשוט הרבה יותר, שתי אבנים מאונכות שהוצב במרחק קטן זו מזו. חומר הבעירה הונח בין האבנים, וסיר הבישול עליהן⁹ראו להלן, פ"ז מ"א. ( איור 10). בכיריים ניתן היה רק לבשל. מתקני אפייה נוספים היו ידועים, אך היו נדירים יותר. התנור והכיריים הוצבו, בדרך כלל, בחצר המבנה.

רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה – לדעת רבי יהודה ביעור החמץ צריך להיות בשרפה, וחכמים אומרים¹⁰ב- וילנא, דו, א, כ נוסף "אף". מפרר וזורה לרוח או מטיל לים – ניתן לבער חמץ גם בהפיכתו לפירורים או בהטלה לים. יש להניח שחכמים התכוונו שצריך לפורר את החמץ ולזרותו לרוח, אף שמבחינה מילולית ייתכן שהאות וי"ו היא וי"ו החילוק, וצריך לפורר את החמץ או לזרותו לרוח או להטילו לים¹¹ראו מלאכת שלמה למקום..

בכמה כתבי יד ובדפוס אומרים חכמים "אף מפרר"¹²רבי יהוסף אשכנזי מזכיר נוסחה זו, וראו חילופי הנוסח.. לפי פשוטם של דברים יש צורך במילה "אף" שכן בדברי חכמים יש תוספת לדברי רבי יהודה, וגם הם מעדיפים ביעור חמץ בשרפה.

מחלוקת דומה שנינו לגבי ביטול עבודה זרה, ושם רבי יוסי הוא הקובע שאף "שוחק וזורה לרוח"¹³משנה, עבודה זרה פ"ג מ"ג; תוס', פ"ג הי"ט, וכבר עמד מהר"ם חלאווה על הדמיון בין ההלכות..

אין ספק ששרפת החמץ הייתה הדרך המקובלת לביעורו, והמונח "ביעור חמץ" משמעו שרפה. יתר על כן, מקורות רבים מדברים על שרפת החמץ בצורה פשוטה וכדרך אגב. כך, למשל, משנתנו קובעת "לא יסיק בו כירים", ומשמע שהביעור בשרפה. או דברי רבי מאיר: "אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש" (משנה ד לעיל). התלמוד הבבלי מביא ברייתא שיוצא ממנה שזו גם דעתו של רבי עקיבא, שכן הוא מקיש ביעור חמץ להבערת אש בשבת (שבת ה ע"א). במכילתא רבי יונתן לומד שיש לבער חמץ כבר מערב פסח, שהרי בחג עצמו אסור לשרוף¹⁴מכילתא דרבי ישמעאל, בא, עמ' 28 ,וכן יוצא מהמשך הקטע שאף רבי יוסי אומר שביעור חמץ הוא בשרֵ פה. ראו עוד מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי לשמות יב טו, עמ' 17 ,וראו עוד בבלי, יג ע"א ועוד., ושוב ההנחה הטבעית היא שהביעור הוא בשרפה.

דומה, אפוא, שהנוהג המקובל היה לבער חמץ בשרפה. המחלוקת במשנתנו אינה עקרונית, אלא חכמים אומרים שניתן לבער חמץ גם בדרכים נוספות שוודאי היו פחות תדירות. לא כל בני התקופה התגוררו ליד הים, ואף הזרייה לרוח לא הייתה קלה ופשוטה. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי נקבע במפורש: "תשביתו שאר מבתיכם – בשריפה, הגיעה שעת ביעור ולא ניתמנה לו האור שישרפנו, מפרר וזורה לרוח או מטיל לים לדגים. רבי יהודה אומר ממתין עד שיגיע לישוב וישרפנו" (שמות יב טו, עמ' 17). במכילתא דרבי ישמעאל זו דעתו של רבי יהודה בן בתירא בשינוי קל: "עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משהגיעה שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר" (בא, עמ' 29). בהמשך הקטע שם רבי מצטרף לדעתו של רבי יהודה וקובע: "ואי זה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא, אין אתה מוצא אלא בשריפה"¹⁵שם, שם, עמ' 29..

בירושלמי מובאים הנימוקים והדרשות הללו, אך לא בשמם של רבי יוסי ורבי יהודה בן בתירא אלא בשמם של רבי יהודה וחכמים. בסופו של ויכוח דרשות ארוך נקבע "ושתק רבי יודה" (כח ע"ב), כלומר רבי יהודה ויתר על עמדתו. למרות זאת התלמוד מביא שתי ברייתות סותרות: "תני, עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה"; זו כמובן ברייתא סתמית כרבי יהודה, שכן לפני זמן ביעור חמץ ודאי שמותר להשמיד את החמץ בכל דרך שהיא. הברייתא השנייה קובעת להפך: "עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר" (ירו', כח ע"ד). התלמוד מסיק שזו ברייתא סתמית כדעת חכמים. כעין ברייתא זו מובא גם בתלמוד הבבלי (כח ע"א). אמנם יש הבדלים בין פסיקות אלו, אך דומה שמגמתן אחידה. סתם ביעור חמץ הוא בשרפה, ונחלקו חכמים האם מותר בשעת הדחק לבער חמץ גם בדרך אחרת. במהותה של "שעת הדחק" ובהגדרתה נחלקו חכמים.

במסורות חז"ל מובאים הסברים שונים להעדפת השרפה כדרך לביעור חמץ. במכילתא מופיעה דרשה ארוכה ומפולפלת של רבי יוסי הלומד זאת מביעור נותר (בשר הקרבן שאינו נאכל בשמנו), שור הנסקל וחלב של שור הנסקל¹⁶מכילתא דרבי ישמעאל, בא, עמ' 28 ;ירו', כח ע"ד; בבלי, כח ע"א.. כפי שראינו רבי יהודה הנשיא נותן לכך טעם מעשי, שכן רק שרפה מבטיחה ביעור מוחלט שיש בו משום "בל יראה ובל ימצא". חכמים החולקים על הצורך בשרפה סברו: "אמרו ליה לרבי יהודה כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין", כלומר, ההחמרה של רבי יהודה עלולה לגרום לכך שאדם שאין לו אפשרות לשרוף חמץ יעבור ב"בל יראה", ועל כן הלימוד מהפסוקים אינו חזק דיו להקל בדין תורה. דומה ששורש המחלוקת הוא אחר. כפי שראינו, חכמים שאפו להפוך את בדיקת החמץ ואת ביעורו למעמד דתי, וכך, בתהליך מתמשך, קישרו אותו לסייגים ולנהלים מחייבים. בדיקת חמץ עם נר, כמו גם ביעור בשרפה, הם ממרכיביה של המצווה, והם הופכים אותה לטקס משמעותי.