אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן – אין משלימים, אין מסיימים את סעודת הפסח באפיקומן. בשני התלמודים נמסרו פירושים שונים, שלמעשה מצטרפים לפירוש אחד ולמציאות אחת. בתלמוד הבבלי נמסר בשם אמוראים שונים שפירושו מיני מאכל שונים (קיט ע"ב). כיוצא בו בתלמוד הירושלמי (לז ע"ד), בשם אמוראים אחרים, נפרטו מיני מאכל ומיני מתיקה. אולם נזכרו גם "מיני זמר". בסוגיה אחרת באותו פרק (שם ושם) מצוי הפירוש המלא והממצה: "[מהו אפיקימון]?9597 שתי תיבות אלו היו כתובות בכ"י ליידן (מיל) ונמחקו שלא כדין. הן מצויות גם בעין יעקב. ראו ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 521. שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת", ומעין דברים אלו אף בתלמוד הבבלי בשם רב. ודאי שצודקים חכמים אחרונים שפירשו משפט זה כמכוון נגד נוהגם של היוונים ודרכם במשתה ושמחה, שבשעה שהגיעה השמחה לשיאה היו מתפרצים לבתים אחרים ומכריחים את האחרים להצטרף עמם תוך נגינה וזלילה. הם קראו לזה epikwmion) 'אפיקומיון) [תרגום: הצטרפות לשמחה]. המשנה הזהירה שאין משלימים-מפטירים את סעודת הפסח באפיקומן. המילה "פסח" כאן פירושה סעודת הפסח, מעמד סדר הפסח, כבמקורות תנאיים ובמקורות מאוחרים.
ישנו מקצתם יאכלו וכולם [לא] יאכלו – הרקע הרֵאלי להלכה ברור. סעודת הפסח נמשכה זמן ממושך, כדרכן של סעודות החבורה בעולם הרומי, ודברי ההגדה ומפגש הרעים האריכו אותה עוד יותר. הישיבה הייתה בהסבה על מיטות, וקל היה לגלוש מהאכילה והדיבור לנמנום או אף לשינה (איור 40 לעיל). גם בספרות הרומית מסופר לעתים על אנשים שנרדמו בסעודה. לפי המשנה, אם חלק מהנוכחים נרדמו הרי שסעודת הקודש נמשכה, ומי שהתעורר היה רשאי לחזור ולהצטרף לסעודה. אבל אם כולם ישנו – הסעודה נפסקה בכך. הירושלמי (לז ע"ד) מציע שני הסברים: האחד מפני החשש שזמן חצות עבר, והאחר מפני "הסיע דעת". הפירוש השני פשוט, החבורה כקבוצה הסיחה דעתה מהקרבן והרי זה כלל ידוע בהלכה שהסחת דעת מהווה הפסקה לעניינים שונים, וכאן היא הפסקה בקיום המצווה, והרי זה כאילו קמו ממקומם. מעבר לכך, מונח זה של הסחת דעת נזכר בדיני טהרה בכלל, וטהרת קודשים בפרט. השומר על טהרה צריך לתת את דעתו כל הזמן על המצווה ולהקפיד בה, ואם הסיח דעתו יש לחשוש שהחפץ נטמא. ההקפדה איננה רק מחמת חשש אמיתי לטומאה, הרי כולם ישנו ומי יכול היה לטמא את הקרבן, אלא יש כאן תפיסה עקרונית שאין להסב את תשומת הלב מהמצווה.
ההסבר הראשון בירושלמי לכאורה תמוה. עניין חצות נזכר רק במשנה הבאה, וכיצד ניתן להשליכו למשנה זו? הרי אם עבר זמן חצות בכל מקרה לא יאכלו, גם אם כולם היו ערים כל הזמן, ואם לא עבר זמן חצות – מדוע הקרבן טמא? ייתכן שההלכה באה על רקע מצב שאין דרך למדוד את הזמן המדויק בלילה, שכן שעוני חול או דרכים אחרות למדידת זמן בלילה היו נדירים. על כן קיים חשש שמא עבר זמן חצות והחבורה, שכל חבריה נרדמו, אינה מודעת לשעה. אכן הירושלמי טוען שאם הייתה שם חבורה אחרת יאכלו, שכן הם יכולים לברר מה השעה המדויקת.
רבי יוסי אומר אם נתנמנמו יאכלו ואם נרדמו לא יאכלו – רבי יוסי חולק, ודעתו צריכה הסבר. ניתן להסביר שרבי יוסי מדבר רק על מצב שכולם התנמנמו או נרדמו, ואם הם נתנמנמו, אין כאן הסחת דעת ואין חשש לבלבול לוח הזמנים, לכן יאכלו, וההלכה שברישא היא רק כשהתנמנמו כולם. ייתכן גם להסביר שרבי יוסי אינו מכיר כלל בהלכה שברישא, ולדעתו אין הבדל בין מקום שכולם נרדמו לבין מקום שרק חלקם נרדמו, שכן נמנום אינו בבחינת הפסקה, ולעומתו שינה ממש היא הפסקה. מסתבר שלדעתו ההלכה היא פרטית, כל אחד שנרדם יצא בכך מסעודת הפסח, ואילו התנא הראשון סבור שהדין אינו פרטי אלא כל החבורה היא קבוצה אחת, וגם אם רק אחד נשאר ער יש בכך משום המשכיות. מבחינה הלכתית יש בכך חידוש גדול שהקבוצה שנמנתה על הקרבן נחשבת כיחידה אחת, ולא כל בודד נדון לעצמו, ושוב הגענו לתפיסה הבסיסית שפסח הוא קרבן ציבור. מימרתו של רבי יוסי חוזרת בתלמוד הבבלי (קכ ע"ב), וכאילו לא הייתה במשנה שלפני הבבלי. לעתים קרובות מצינו במשניות קטעים שחדרו מתוך ברייתא בתלמוד למשנה, ואולי גם כאן לפנינו עדות לתהליך זה.
במשפט "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" מסתיים תיאור סדר ליל פסח. המשכה של המשנה והמשנה שלאחריה, העוסקים בסדר אכילת קרבן הפסח, אינם שייכים לכאן אלא לסופו של פרק ז הסודר את סדר אכילת קרבן הפסח96ראו הערתו של אלבק בפירושו, עמ' 457.. פרקנו, הפרק העשירי, אינו עוסק בקרבן פסח אלא בסדר הפסח, בסעודת הפסח שלאחר החורבן, ומסתיים ב"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ואמנם בברייתא על "ארבעה בנים" (מכילתא בא, פי"ח, עמ' 93 ; ירו', לז ע"ד), המצויה גם בהגדת פסח, נאמר בתשובה לחכם או לטיפש97במכילתא ובאגדה זו התשובה לחכם, ובירושלמי זו התשובה לטיפש. שיש ללמדו את הלכות הפסח עד ההלכה האחרונה של המסכת: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"98ראו הערתו של מ' איש שלום בפירושו למכילתא, עמ' כב ב, הערה כג. קדם לו מפרש בהגדה תימנית כ"י של בית המדרש לרבנים, מס' 12841" :פי'[רוש] אף אתה אמור לו הלכות הפסח כולם עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שהיא האחרונה". השווה ריטב"א בפירושו להגדה, ט ע"ב..