מזגו לו כוס שלישי בירך על מזונו – כרגיל לוותה ברכת המזון בכוס של ברכה, ועסקנו בכך במבוא למסכת ברכות. בתלמוד הבבלי (קיז ע"ב) רבא מסביר את משנתנו שאת ארבע הכוסות תיקנו "דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה". הוא רואה בכוסות מצווה שאינה תלויה באמירות השונות (קידוש, הגדה, ברכת המזון והלל), ורק צירפון לברכות השונות. אולם לדעת רב חנן78בכ"י מינכן א ו- ב, וטיקן 134 וראשונים: רבינא. כוס שלישי זה, שהמשנה מצרפת לברכת המזון, מלמדנו שברכת המזון טעונה כוס, שהרי לא מצינו במפורש בספרות התנאים שחייבים או נוהגים בכוס של יין לברכת המזון79בבבלי ברכות נא ע"א נאמר: "במתינתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה", כלומר בכוס של ברכת המזון. אמנם ספק אם זו ברייתא תנאית, ובאיזו מידה ראו את הכוס של הברכה כחובה. בהמשך הסוגיה אומר רבי יוחנן: "אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד". להלכות אלו אין מקבילה בירושלמי. בירושלמי מצויים דיונים על הכוס של ברכת המזון, אך ספק אם אלו דיוניהם של תנאים או רק של האמוראים. ראו משנת ברכות סוף פ"ז והדיון על כך בירושלמי שם פ"ז ה"ג, יא ע"ג. מכאן חילוקי הדעות בין הפוסקים על מידת החיוב בכוס של ברכת המזון. ראו משנה תורה, הלכות ברכות פ"ז הט"ו, לעומת פסקו של טור אורח חיים, סימן קפב. אולם הנוהג של כוס היין בסיום הסעודה הוא מימי הבית ונזכר כבר בלוקס כב 20 ,ובאגרת הראשונה אל הקורינתים יא 25 .בשני המקורות מוזכרת הכוס שלאחר הסעודה כמציאות קיימת וידועה, ואף הביטוי "כוס של ברכה" נזכר באותה אגרת (שם י טז). .פירוש זה הולם את שאמרנו למעלה שארבע הכוסות קשורות לארבע ה"אמירות" שבסדר ליל פסח: קידוש, הגדה, ברכת המזון והלל, וכפי שהמשנה מונה במשפט הבא.
רביעי גומר את ההלל – על שלוש הכוסות הראשונות נאמר במשנה: "מזגו לו כוס ראשון" (משנה ב), "מזגו לו כוס שני" (משנה ד), "מזגו לו כוס שלישי" (בראש משנתנו) ורק בכוס הרביעי לא נאמר "מזגו לו כוס רביעי", ומוזכר רק "רביעי גומר את ההלל". מסתבר שבגלל הסמיכות במשנה לכוס השלישי לא נאמר אלא "מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר את ההלל". "גומר את ההלל" אין פירושו מסיים את ההלל אשר את תחילתו קרא עם קריאת ההגדה, אלא לשון נרדף ל"קורא את ההלל". זהו מונח רווח לציין בו את קריאת ההלל, וכפי שעמדו על כך הראשונים וחוקרים בדורותינו80עמד על כך רבנו תם בספר הישר, סימן תמא (דפוס וינה מג ע"א), ש"גומרין" פירושו קורין, "אבל האחרונים חלקו בלשון לקרות ולגמור". כך גם בתוספות לסוכה מד ע"ב, ד"ה "כאן" ובתוספות רבי יהודה לברכות יד ע"א, ד"ה "ימים". הלשון "גומר" לציון קריאה משמשת אף בקריאת שמע: "ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה" (בבלי, ברכות ט ע"ב, ועוד), ואין פירושה אלא שהוותיקין היו קוראים את שמע עם הנץ החמה (שבלי הלקט סי' קעד, סט ע"ב, בהערתו של בובר מתוך כ"י ב של הספר). ראו ביכלר, מוזיקה, עמ' 130 ;ליברמן בפירושו לתוספתא סוכה, עמ' 872., שני הפרקים הראשונים, או רק הפרק הראשון, נקראו עם ההגדה, ולאחר ברכת המזון בא עיקר קריאת ההלל, ולכן יש שאף בירכו לפני קריאת ההלל לאחר ברכת המזון81ספראי וספראי, שם, עמ' 242..
ההלל שלפנינו ובכל ספרי הראשונים כולל שישה פרקים מספר תהלים, פרקים קיג-קיח. ממקורות תנאיים שונים מימי הבית ניתן להוכיח כי כבר בימי הבית ובימי התנאים שלאחר החורבן שימשו שישה פרקים אלו כפרקי ההלל82ראו פירושנו לעיל, פ"ה מ"ז ותוס', פ"ד (ג) הי"א, שבה מעיד רבי יהודה שזבחי הפסח במקדש של אלה שנמנו על הכת השלישית היו מועטים, ו"מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומר 'אהבתי כי ישמע...' ", הוא הפרק הרביעי בהלל, כלומר לא הגיעו אלא למחצית פרקי ההלל. במשנת סוכה פ"ג מ"ט חלוקים בית שמאי ובית הלל היכן מנענעין בלילה בקריאת פרק קיח, והוא הפרק האחרון שבששת פרקי ההלל. בהמשכה של המשנה רבי עקיבא מספר שהיה צופה ברבן גמליאל ורבי יהושע ונוכח שהם לא נענעו אלא ב"אנא ה' ", והוא סוף פרק קיח..
במשנה בכל הפרק לא נזכרות אלא ארבע כוסות. גם בתוספתא ובתלמוד הירושלמי לא נזכרות אלא ארבע כוסות בלבד. בתלמוד הבבלי אנו קוראים: "תנו רבנן: רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון" (קיח ע"א), והוא כפי הנוסח המצוי בהגדת פסח שלפנינו ובהגדות קדומות רבות. אולם הנוסח שלפנינו הוא על פי גרסתם או תיקונם של רש"י, הרשב"ם ובעלי התוספות (קיז ע"ב, ד"ה "רביעי אומר עליו"), ואילו בתשובות ובספרי גאונים שונים,83רשימה ארוכה מובאת אצל רי"ץ גיאת, עמ' ק-קא, וראו אוצר הגאונים, עמ' 126-128 ;ירושלמי כפשוטו, עמ' 517 ;הגדה שלמה, עמ' 94 ,ובאריכות בקונטרס של מ' כשר, כוס חמישי. בספרי ראשונים רבים84רבינו חננאל, רי"ף, רי"ץ גיאת, רמב"ם, רא"ש ורבים אחרים. וכן בכתבי יד אחדים של הבבלי85כשר, כוס חמישי, עמ' 1 . הנוסח הוא: "חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון". לפי נוסח זה רבי טרפון אינו מוסיף רק שיש לומר את ההלל הגדול, אלא גם שיש לאמרו על כוס חמישי86הלל הגדול נזכר פעם נוספת במשנה, תענית פ"ג מ"ט במעשה הוראתו של רבי טרפון: "מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות, אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול", וראו פירושנו למשנה. הלל הגדול נזכר פעמים מספר בתלמודים ובמדרשי האגדה, כפי שנראה להלן..
בתקופת הגאונים מצינו שהיו שנהגו לשתות כוס חמישי, ונראה שהנוהג המאוחר הקרין על נוסחאות הראשונים למשנתנו87ספראי וספראי, שם, עמ' 41-42.. אף בדרשות הכתובים על ארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה יש מן הראשונים שמוסיפים "וכוס חמישי דהיינו למאן דצריך למישתיה, הוא כנגד 'והבאתי' " שבאותם פסוקים, בספר שמות ו ו-ח, המדברים על הגאולה88בספר ארחות חיים, הלכות ליל פסח, סימן יג: "והראב"ד ז"ל כתב: גרסינן בירושלמי ד' כוסות הללו כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים והוצאתי וכו' ורבי טרפון היה מביא חמישי כנגד והבאתי". שבע התיבות האחרונות אינן לפנינו בירושלמי, ולא מצאנו אותן במקבילות במדרשים. אל לנו לשכוח כי לפנינו רק ציטטה של ציטטה, וייתכן כי הרכיבו דברי מדרש לתוך התלמוד הירושלמי. לעתים יש בספרי ראשונים ציטטות של ירושלמי שאינן לפנינו, ורובן הן תוספות מעין אלו, וראו גם מעשה רוקח עמ' יז, רמזי רבינו יואל: "ארבע גלויות וחמישי כנגד ישועה... כנגד חמש מלכויות המשעבדות את ישראל" (מובא בתורה שלמה לפרשת וארא, במילואים עמ' קי).. אף רבי יהודה, תלמידו הנאמן של רבי טרפון89בבלי, מגילה כ ע"א; יבמות קא ע"ב. ראו במיוחד תוס', נגעים פ"ח ה"ב., מדבר על ארבע כוסות ששותה בליל פסח (ירו', לז ע"ג).
בשני התלמודים90ירו', פ"ה ה"ה, לב ע"ג; תענית פ"ג ה"ט, סז ע"א; בבלי, קיח ע"א; מסכת סופרים, פי"ח 314 ;מדרש תהלים, מזמור קלו (רס ע"א). אמוראים חלוקים מהו הלל הגדול. יש שקבעו את המזמורים קלד, קלה, קלו מ"שיר המעלות" עד "על נהרות בבל" (ולא עד בכלל), ויש שקבעו רק את מזמור קלו: "הודו לה' כי טוב". מזמור קלו משותף בכל השיטות. דעות אלו משתקפות בכתבי יד שונים של ההגדה ובדפוסים ראשונים. בדפוסים המאוחרים של רוב העדות נמצא מזמור קלו בלבד.
ואומר עליו ברכת השיר – "אומר עליו", על ההלל, את ברכת השיר. במילה "השיר" התכוונו אולי להלל אשר אותו סיימו בבתי הכנסת במועדים בברכה (תוס', סוכה פ"ג ה"ב ומקבילות בתלמודים), ואולי התכוונו לקבוצת מזמורי תהלים שנהגו לומר בימי שבת ומועד, מעין "פסוקי דזמרה" הבבליים המאוחרים. מן הגניזה הקהירית אנו למדים שמנהגם של בני ארץ ישראל היה לומר בשבתות, ולאחר מכן אף בימות החול, את מזמורי שירי המעלות (מזמורים קכ-קלד), ויש שנוסף גם המזמור שלאחריהם, מזמור קלה. אמירת מזמורים אלו נקראה "השיר" או "תפילת השיר", ולוותה בברכות ובסיומים שונים91פליישר, תפילה, עמ' 215-257 ,העלה פרשה זו וביארה יפה.. בתלמוד הבבלי שאלו "מאי ברכת השיר"? רב יהודה אמר "יהללוך ה' אלהינו" ורבי יוחנן אמר "נשמת כל חי" (קיח ע"א), ואמנם שתי חתימות ברכות אלו מצויות בנוסחאות שונות של תפילת השיר. נוסח "נשמת" שלפנינו ארוך ואינו מתאים לחתימה, ויש להניח שהיה בימי התנאים ואף בימי האמוראים קצר בהרבה. בהגדות פסח רבות מצויות שתי החתימות, כפי שנראה להלן, אלא ש"יהללוך" חותמת את ההלל ו"נשמת" את ההלל הגדול.
המשנה אינה מזכירה אלא את החתימה או את הברכה שלאחר ההלל, ואינה מזכירה את הברכה שלפני ההלל. כיוצא בזה, במשנה סוכה בקריאת ההלל בחג הסוכות נאמר: "מקום שנהגו... לברך אחריו – יברך אחריו" (משנה, סוכה פ"ג מי"א). בתלמוד הבבלי בסוכה (לט ע"א) אומר האמורא אביי: "לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו מצוה לברך". הסוגיה הבבלית למשנתנו מעתיקה סוגיה זו, וכנראה מתכוונת לומר שאף בהלל של פסח יש לברך לפניו (בבלי, קט ע"א)92ראו תוספות לדף קיט ע"ב, ד"ה "אבל".. אולם במקורות התנאיים, בדורות ראשונים, אין אנו מוצאים שבירכו על מצוות של אמירה או קריאה. הברכות על קריאת התורה ועל קריאת שמע אינן ברכות על המצווה, הן ברכות תודה של ישראל לבוראם שנתן את התורה, או על ברכת האור בקריאת שמע, והרי אין ברכות על מצוות ברכת המזון או על מצוות אחרות כיוצא באלו. בסוגיה אחרת מסופר שתלמידיו של רבי אלעזר בן שמוע שאלוהו "במה הארכת ימים", והוא זקף לזכותו, בין שאר מעשיו המיוחדים, "ולא נשאתי כפי בלא ברכה" (בבלי, מגילה כז ע"ב, ומקבילה בסוטה לט ע"א)93אין מקבילה למעשה זה בתלמוד הירושלמי.. הרי שאמירת ברכה על אמירת ברכת הכוהנים היא מעשה שראוי להזכירו, ולא דבר בשגרה. המשנה בפסחים ובסוכה שהזכירה את החתימה של ההלל ולא הזכירה את הברכה שלפניה טעמה אינו מפני שאמירת הברכה על ההלל היא מצווה ומובנת מאליה, אלא מפני שבדור יבנה עדיין אין מברכים על מצוות של קריאה ואמירה, ורק בימי האמוראים מצינו שדנו בברכה על ההלל, וכפי שנראה להלן.
המשנה בסוכה אינה מחייבת לחתום את ההלל בברכה, ואינה מוסרת אלא שיש שנהגו לברך ויש שנהגו שלא לברך ו"הכל כמנהג המדינה", בניגוד למשנה שלפנינו בסדר פסח הקובעת שיש לחתום בברכה: ו"אומר עליו ברכת השיר". ייתכן שהמשנה בסוכה מייצגת שלב קדום יותר בגיבוש הנוהג וההלכה באמירת ברכות וחתימות, אולם ייתכן שבסדר ליל פסח ביקשו להדר את ההלל ולפארו בברכות יותר מבמעמדות אחרים של קריאת ההלל.
בין הכוסות האילו אם לשתות ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה – מפרשי המשנה (הרשב"ם ורבים אחריו) פירשו כהלכה שהמשנה מתירה לשתות בין כל הכוסות, בין כוס שני לשלישי שהוא באמצע הסעודה ואף בין ראשון לשני, שהרי הם אכלו כמה וכמה פרפראות והיו יכולים לשתות עמן יין94אם כי ראשונים אחדים מסתייגים מן השתייה בין כוס ראשון לשני. ראו כל בו, סימן נ, ואחרים.. האיסור לשתות בין הכוס השלישי לרביעי מוסבר בתלמוד הירושלמי: "שלא ישתכר... יין שלאחר המזון משכר שבתוך המזון אינו משכר" (לז ע"ד). אולי אף רצו להעמיד ולהדגיש ששותים עם גמר ברכת המזון ועם קריאת ההלל, ואם ישתו ביניהם לא יהיה הדבר ניכר ששותים לאמירות המיוחדות.