עד איכן הוא אומר – את ההלל. ההלל נאמר על הקרבן, ומכיוון שבקרבן פסח האכילה עיקר, הרי שבזמן האכילה אמרו הלל. בית שמי אומרים עד אם הבנים שמחה – סוף הפרק הראשון של מזמורי ההלל, ובית הלל עד חלמיש למעינו מים – סוף הפרק השני של ההלל. יש להניח כי המחלוקת של בית שמאי ובית הלל היא מימי הבית, שהרי אז קראו את ההלל אף בבית בשעת הסעודה. בית שמאי סבורים שאין להזכיר את יציאת מצרים, כלומר אין לקרוא את הפרק השני של ההלל הפותח ב"בצאת ישראל ממצרים" אלא לאחר הסעודה המסמלת את היציאה ממצרים, היציאה מעבדות לחרות. לדעת בית הלל, כיוון שהתחיל לספר ביציאת מצרים – גומר את כל סיפור הגאולה75ירו', לז ע"ד: "מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק".. בהמשך השנים, בימי יבנה, נקבעה ההלכה כבית הלל, ובכל ספרי ההגדות אין עקבות לדעת בית שמאי. וחותם בגאולה – בברכת גאל ישראל שנדונה בהמשך.
רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והיגיענו הלילה הזה ואינו חותם – רבי טרפון רואה בברכה חתימה של ההלל, והרי ההלל טרם הושלם. רבי עקיבה אומר כן אלקינו ואלוקי אבותינו יגיענו לרגלים הבאים לקראתנו שמחים בבנין עולם – ההלכה הראשונה קבעה שמסיימים את ההגדה בברכת גאולה, ונחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא בנוסח הברכה. לדעת רבי טרפון אין לסיים את הברכה ב"ברוך", ורבי עקיבא קבע את הנוסח לברכה ארוכה, כלומר ברכה המסתיימת בברוך. רבי עקיבא מקבל כנראה את הנוסח של רבי טרפון אבל מוסיף עליו "כן..."; קשה להניח שהנוסח שלו החל במילה "כן". מילה זו באה להשוואה, ואי אפשר להתחיל בה ברכה. רבי עקיבא מדגיש גם את תקוות הגאולה העתידה, ואילו רבי טרפון מזכיר רק את העבר, את הגאולה ביציאת מצרים. בנוסח ההגדה מועתק הנוסח של רבי טרפון ואחריו דברי רבי עקיבא בהשמטת השמות, כפי שנהוג במקרים רבים לצרף את שתי הדעות ולאמרן יחד.
לאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך על גאולתינו אתה ה' גואל ישראל – מטבע הלשון "גואל ישראל" מצוי במקרא: "כה אמר ה' גֹאל ישראל" (ישעיה מט ז). בבן סירא (נא יב) הוא מצוי במעין חתימה של ברכה: "הודו לגואל ישראל". בתפילת העמידה, בברכה השביעית על הגאולה, נמצאת בכל הנוסחאות החתימה: "גואל ישראל". בתלמוד הבבלי למשנתנו (קיז ע"ב) אומר רבא: "קריאת שמע והלל – גאל ישראל, דצלותא – גואל ישראל". לדברי רבא יש לגרוס "גָאָל ישראל" בברכות שלאחר קריאת שמע והלל מכיוון שהן ברכות הודיה על העבר, אולם בתפילת העמידה, שהיא תפילה על העתיד – יש לומר "גואל ישראל". על פי דברי רבא יש לגרוס בקריאת שמע ובמשנתנו, וכמובן בהגדת פסח, "גָאָל ישראל", ואמנם כך הנוסח הרווח ביותר בסידורי התפילה, במשנה ובהגדת פסח. אולם מטבע הלשון "גואל ישראל" נמצא לא רק בקטעי גניזה של תפילת העמידה בנוסח ארץ ישראל ובקטעי גניזה אחדים של ההגדה בנוסח ארץ ישראל, אלא גם במקורות גאונים בבליים של נוסח התפילה, ואף של ההגדה. מבחינתם של התנאים רבי טרפון מייחד את התפילה לעבר, ורבי עקיבא לעבר ולעתיד גם יחד.
בכל נוסחאות התפילה של בני ארץ ישראל, בין בשחרית ובין במעריב, נמצא בסיום הברכה השנייה לאחר קריאת שמע הלשון "צור ישראל וגואלו" (מאן, קטעי גניזה, עמ' 308 ;שכטר, גניזה, עמ' 636)76נוסח זה מבוסס על דבריו של רבי יהושע בן לוי: "וצריך לומר: צור ישראל וגואלו" (ירו', ברכות פ"א ה"ה, ג ע"ד). כך גם בנוסחאות ההגדה ג5 ,ג8.. נוסח זה שרד בנוסח של אשכנז בתפילת מעריב של לילי הרגלים. בקטעי הגדה מנוסח ארץ ישראל שרד הנוסח "גואל ישראל"77ספראי וספראי, שם, עמ' 39..
קרוב לוודאי כי הנוסח במשנה היה כשאר מטבעות הלשון של סיומי הברכות בתפילה, "גואל ישראל". דברי רבא, שבקריאת שמע ובהלל יש לברך על הגאולה של העבר "גאל ישראל", השפעתם הייתה מרובה על הנוסחאות במשנה ובהגדה, אולם הנוסח הקודם נשאר בנוסחאות במשנה, בהגדת פסח ובספרי ההלכה הסודרים את סדר פסח.