למשנה זו אין מקבילה בתוספתא אך יש לה מקבילה בהגדה, ונפתח בנוסח אשכנז המקובל: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין".
מעטות הן המשניות שיש בהן שינויים כה רבים בין כתבי היד לבין הדפוסים כמו זו שלפנינו. השינויים בין הטקסטים השונים של המשנה הם גם בסדרן של השאלות וגם בתוכנן. "מה נשתנה" שבהגדה תלוי ללא ספק במשנה, תוך השמטת ההלכה שבראש המשנה והמסגרת הפותחת והמסיימת של המשנה אשר לפיהן נערכה ההגדה. אולם השינויים בסדר ובתוכן השאלות הם רבים. השינויים שחלו בנוסח ההגדה קשורים במידה רבה בפירושם של הדברים במשנה.
הנוסח העיקרי במשנה כלל שלוש שאלות, או שלושה ביאורים: למה (1) מטבלים פעמיים (2) אוכלים מצה (3) אוכלים בשר צלי. שלוש שאלות אלו בלבד מצויות בכל הנוסחאות הקדומות, מלבד כ"י קאופמן שממנו העתקנו, משנה בירושלמי מפ; מב; רג, וכן בהגדות קדומות נוסח ארץ ישראל כגרינסטון והגדות נוספות42לנוסח ראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 286 .מאז פרסום ההגדה התפרסמו עוד קטעים ארץ-ישראליים, אך אלו אינם מוסיפים על תוכן מה שנאמר כאן. תודתנו לא' ארליך שא ִ פשר לנו לבחון שאלה זו במאגר קטעי הגניזה שבידו.. סדר השאלות הוא לפי סדר האכילה: תחילה הטבילו ואחר כך בירכו על המצה שנאכלה עם בשר הצלי. למספר זה של שאלות או הסברים ולתוכנן מתאימים דברי רבן גמליאל להלן בפרקנו משנה ה: "רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח מצה ומרורים". בנוסח העיקרי הייתה השאלה: "שבכל הלילות אנו מטבילים פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים". כך הנוסח ברוב הנוסחאות העיקריות ובהגדות שציינו, וכן היה לפני שני התלמודים, כפי שמופיע בציטטה ובסוגיה בשני התלמודים (ירו', לז ע"ד; בבלי, קטז ע"א). בארץ ישראל הרומאית היה הטיבול רגיל כל ימות השנה אבל טבלו רק פעם אחת, כלומר מערך אחד של טיבולים, ובליל פסח טבלו פעם שנייה לאחר קריאת ההגדה ולפני האוכל, ועל זה באה השאלה. בבבל לא היו רגילים לטבול כלל ירקות לפני הסעודה, והסוגיה בבבלי (שם) מתקשה בנוסח, ואחרי הצעות שונות בא תיקונו של האמורא רב43לפנינו: רב ספרא, אולם בכ"י מ, וטיקן 134 ,רבנו חננאל ואחרים: רבא. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 383.: "הכי קתני אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים". על פי תיקון זה תיקנו אחדים מספרי המשנה, ומשם נעתקו לדפוסים שלנו ולספרי ההגדה.
לפי המשנה שלפנינו טבלו שתי פעמים. בירושלמי למשנתנו נאמר ש"חברייא בשם רבי יוחנן צריך לטבל בחזרת שני פעמים" (לז ע"ג) כאמור במשנתנו, וכפי שאמור בהגדה ונהוג בכל הדורות עד ימינו. אולם לדעת רבי שמעון בן לקיש "אם לא טבל פעם ראשונה צריך לטבל פעם שנייה" (ירו', שם ע"ד), כלומר שאין מטבילים אלא פעם אחת לפני קריאת ההגדה. הסוגיה מסבירה שהלכה זו אינה לפי משנתנו, ורבי שמעון בן לקיש הלך בשיטת בר קפרא ששנה במשנתו: "שבכל הלילות אנו מטבילין אותו עם הפת וכאן אנו מטבילין אותו בפני עצמו"44כפירושו של בעל שדי יהושע, וליברמן בירושלמי כפשוטו, עמ' 519 ,אישש את הפירוש לפי הנוסח בכ"י לידן.. רבי שמעון בן לקיש שנה פעמים רבות במשנתו כדעתו של בר קפרא, החכם מן הדרום45ראו ירו', ערלה סוף פ"ב הט"ז, פב ע"ג; שם, פאה פ"ד הי"א, יח ע"ג; שם, פסחים פ"ו ה"א, לג ע"ב; בבלי, שם טו ע"א; בבא בתרא קכח ע"ב ועוד. על משנתו של בר קפרא ומקורה הדרומי ראו ירו', הוריות פ"ג ה"ב, מז ע"ד ושם ה"ח, מח ע"ג, ובעקבותיהם גם חוקרים בימינו. ראו איש שלום, מאיר עין, עמ' 48 ,וראו עוד להלן בדברינו על "מה נשתנה"..
השאלה האחרונה בכתבי היד של המשנה היא השאלה על הצלי הנאכל בליל פסח. את קרבן הפסח צלו כאמור בתורה: "כי אם צלי אש" (שמות יב ט), וכמתואר במפורט במשנה לעיל (פ"ז מ"א), והדים לכך במסורות רבות מימי הבית. מפרשי המשנה ופוסקי ההלכה הבינו את משנתנו, המזכירה את השאלה "כולו צלי", כשאלה שעוצבה בימי הבית ולכן אין לאמרה בימינו, ובהגדות שלפנינו השמיטו שאלה זו. כנראה שכך כבר פירש רב חסדא את המשנה, שכן הוא מסיק מלשונה של המשנה "כולו צלי" שמשנתנו שנויה אליבא דבן תימא, שאף החגיגה הבאה עם קרבן הפסח נאכלת צלי (בבלי, ע ע"א)46השוו תוספות לדף קטז ע"א, ד"ה "כולו צלי"., הרי שהוא הבין כי השאלה "הלילה הזה כולו צלי" מכוונת ללילה שאוכלים בו את קרבן הפסח יחד עם החגיגה47אין הכרח לפרש כך. ייתכן שרב חסדא ראה בביטוי "כולו צלי" ביטוי קדום ממציאות של הבית ששקע במערכת השאלות לאחר החורבן. לפשוטו של הביטוי "כולו צלי" ראו להלן..
אולם היו רבים מן התנאים שהורו שיש לאכול בליל פסח גדי צלוי כעין קרבן הפסח, ורבים מן העם הלכו בדרך זו בארץ ובתפוצות בימי יבנה ומאות בשנים לאחר מכן, ומנהג זה היה רווח בארץ ישראל. עסקנו בכך במפורט לעיל בעקבות המשנה "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין" (לעיל פ"ד מ"ד; פ"ז מ"ב). היו מקומות שאכלו בהם צלי בלילי פסחים, והמשנה מכירה במנהגם. צלי זה מכונה במקורות אחרים "גדי מקולס", ואכלו אותו לאחר החורבן.
חכמים התנגדו לאכילת גדיים מקולסין שנקראו "פסחים" בלילי פסחים, כיוון שראו בהם מעין קרבנות, אולם לא מעטים היו שנהגו בכך גם בדורות שלאחר רבן גמליאל, והבאנו לכך סדרת ראיות48ראו גם בתוס', אהילות פ"ג ה"ט; פי"ח הי"ח, ודיוננו לעיל..
העדויות האחרונות על אכילת "הגדי המקולס", ה"פסח" או ה"צלי" הן בקטעי גניזה שבהם נשארה ב"מה נשתנה" השאלה "הלילה הזה כולו צלי", ובצורה עוד יותר מובהקת בברכה שבירכו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צוה לאכול מצה מרורים בשר צלי אש"49ג1 ,ג2 ,ג5 ,ג8 ,ג9 ,ג11 ,ג20א, ג28א. הגדות אלו הן מנוסח ארץ ישראל, אך נוסח זה מצוי גם בהגדה אחת שבעיקרה היא מנוסח בבל, בג187.. קטעים אלו מייצגים את נוסח ארץ ישראל של הגדת פסח, והם מעין המשך ישיר של המציאות שהמשנה מעלה.
מזגו לו כוס שיני וכן הבן שואל50בדפוס נוסף: אביו. ראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 26 . אם [אין]51נוסף בצד הכתב. דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות – במזיגת הכוס השני מתחילים השינויים מכל הסעודות של השנה בימות חול ובימי מועד. בתחילת הסעודה היו מוזגים כוס יין, כפי שאנו מכירים את הסעודות בעולם היווני-רומי, וכמתואר בתוספתא (ברכות פ"ד ה"ח), ובלילי שבת ומועד אמרו על כוס זה את הקידוש. אחר שתיית כוס ראשון אכלו פרפראות ואחר כך פתחו בעיקרה של הסעודה, אולם בלילי פסח אחר אכילת הפרפראות מזגו כוס שני לפני תחילת ההגדה וכאן הבן שואל, מן הראוי שישאל.
את המשפט במשנה אפשר לפסק בשתי צורות:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו מטבלים פעם אחת. "אנו מטבלים" היא התשובה.
או:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבלים פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים? זו השאלה. לפי הפירוש הראשון השאלה היא הלכתית, במה שונים דיני לילה זה מכל הלילות, ואילו לפי הפירוש השני השאלה היא רעיונית/מדרשית: מה הטעם לשינוי.
לדעתנו המשנה, כפי שכתובה ומסודרת לפנינו, אינה טופס של שאלות אשר הבן שואל את אביו, אלא הדברים שהאב צריך להבהיר בתשובה לשאלות אשר הבן שואל על השוני והייחוד שבסעודה באותו לילה: "הבן שואל (את) אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה". שלושת הדברים שב"מה נשתנה" הם דברי האב, הדברים שהאב מלמד את בנו, והמשנה מסיימת: "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". בימי האמוראים ובימי הגאונים היה נוסח המשנה חלק מן ההגדה שבעל הסדר קרא לפני המסובים. כשאחד המסובים אמר לפני רב נחמן דברים על יציאת מצרים וחובת ההודיה, אמר רב נחמן: "פטרתן מלומר מה נשתנה" (בבלי, קטז ע"א)52כיוצא בזה אומר רבה לאביי (שם, קטו ע"ב).. "מה נשתנה" הוא אפוא טקסט שיש לאמרו, אלא שבעל הסדר יצא ידי חובתו בדברים שאמרו לפניו, וכן מפורש בתשובתו של גאון (גנזי שעכטער, ב, עמ' 259 ,וכן במהרי"ץ גיאת [עמ' קב] בשם רב נטרונאי): "ואומר אותו שמקדש מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...", ואף הרמב"ם כותב: "וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה" (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ב)53כך בכל הנוסחאות העיקריות של משנה תורה, אך יש שגורסים בדברי הרמב"ם: "כאן הבן שואל מה נשתנה". נראה שנוסח זה אינו אלא תיקון..
בספר שבלי הלקט מובא בשם רבנו ישעיה מטראני: "זה נתקן עבור מי שאין לו מי שישאל שאילו היה לו בן שהיה שואל לא היו צריכין לאמרו" (שבלי הלקט, ריח, עמ' 186). רק בדורות שלאחר מכן, כפי שנראה להלן, הפך נוסח "מה נשתנה" לנוסח שאלות שהבן צריך לשאול, ואם אין בן שישאל – מי ששואל שואל54הלבני, מקורות, עמ' תקפ-תקפא, סבור שכבר בברייתא בפסחים קטז ע"א מצוי מנהגנו אנו שאלו הדברים שהבן שואל, אולם דבריו אינם משכנעים.. מטבע הלשון "מה נשתנה" נמצא בספרות התנאית והאמוראית פעמים רבות, וכמעט לעולם משמש בתור פתיחה למורה ולדרשן כדי להדגיש את דבריו ולהביע את התפעמותו, או להביע את תמיהתו על מה שנאמר לפניו כדי לומר את דבריו הוא, אבל לא בתור שאלה תמימה של בן ששואל את אביו55תוס', פ"א ה"י; שם, תרומות פ"ד הי"ד: מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, פ"ב 207 .בבבלי, ראש השנה יט ע"א, בלשון רבים בגוף ראשון: "מה נשתנינו מכל אומה ולשון", ועוד הרבה. העמידנו על כך טור סיני, הלשון והספר כ"ג, עמ' 286-291..
המשניות בפרק העשירי הן, כדרכה של המשנה בכללה, דברי הלכה מנוסחים בבהירות ובקיצור, אולם השאלות שב"מה נשתנה" יש בהן מקצב עם משפטים חוזרים באותו לשון: "שבכל הלילות... הלילה הזה כולו", ונראים הדברים שלתוך פרקנו במשנה, הסודר את סדר סעודת הפסח וחובת קריאת הגדת פסח, שולבו קטעים מתוך הגדת הפסח, בשלביה הקדומים מימי התנאים, כפי ששולבו קטעים אחרים56ראו להלן, בפירושנו למשנה הבאה.. המשנה נקראת יפה בלא תוספת זו: "וכן הבן שואל, אם אין דעת בבן אביו מלמדו... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". שילובו של "מה נשתנה" לתוך משנתנו היה כבר לפני אמוראי בבל, ורב חסדא מצטט הימנו כדי להסתייע בבירור הלכה (בבלי, ע ע"א). כפי שאמרנו, בדברי גאונים ובדברי הרמב"ם המקדש או הקורא קורא את "מה נשתנה", ואין זה טופס של שאלות. אולם כבר בכתבי גאונים משמש "מה נשתנה" כטופס שאלות של הבן. רב נטרונאי: "כאן שואלים מה נשתנה" וכו' (ליהמן, הגדה, עמ' תתקפו: תשובות רב נטרונאי, הלכות חמץ ומצה, פ"ה ה"ב); בסידור רב עמרם: "הבן שואל את אביו... ואם לאו אשתו שואלתו... שני תלמידי חכמים בקיאין בהלכות פסח שואלין זה לזה ואומרין כך: מה נשתנה" וכו' (סדור רב עמרם, עמ' קיג), וקרוב לדברים אלו אף רב סעדיה: "ואם יש שם ילד בר דעת יעמוד על רגליו... ואם אין שם ילד בר דעת הרי החכם הזה הוא השואל והוא המשיב וזאת השאלה מה נשתנה..." וכו' (סידור רס"ג, עמ' קלז).
כדי שההבדלים יהיו ברורים נציג את נוסח כתב היד ומולו את נוסח הדפוס המקובל.
אנו הקדשנו למשנה זו דיון ארוך בפירושנו להגדה של פסח57ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 26-28.. בנוסח המשנה שינויים רבים הנובעים משינוי המנהגים ומחדירת מנהגי ליל הסדר ונוסח ההגדה של פסח לתוך המשנה. נוסח כתב יד קאופמן הוא ללא ספק הנוסח הקדום, ומאושר על ידי כתבי יד נוספים והגדות נוסח ארץ ישראל. יש בו רק שלוש שאלות, בניגוד למוטיב הפרשני המאוחר ולפיו המספר ארבע מכוון את ההגדה של פסח. השאלה על המרור איננה נשאלת משום שמרור איננו סוג אחד, אלא יוצאים ידי חובה בירקות רבים. למעשה השאלה על המרור חוזרת על שאלת ההטבלה. בארץ ישראל נהגו להטביל ירקות לפני הסעודה, והמיוחד היה רק בהטבלה פעמיים. נוסח זה נשמר גם במשנת בבל. אבל בבבלי (קטז ע"א) התקשו במשפט, שכן הם נהגו שלא להטביל, והציעו שני תיקונים לנוסח: "אלא אמר רבא, הכי קתני: 1 .שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. מתקיף לה רב ספרא: חיובא לדרדקי? אלא אמר רב ספרא, הכי קתני: 2 .אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים". ברור שאלו תיקונים, עדכונים להתאמת המשנה לנוסח המקובל, ואכן הם לא נכנסו לרוב הנוסחאות של המשנה, אבל חדרו להגדה.
השאלה השנייה שבה חלו שינויים במהלך הדורות היא שאלת הצלי. כפי שכבר אמרנו, המשנה משקפת את הנוהג (השנוי במחלוקת) לאכול גדי מקולס גם לאחר החורבן, ונוסח זה השתמר בהגדות ארץ ישראל. אבל בהגדות נוסח בבל עודכן גם הוא והוחלף בשאלה מדוע אנו יושבים מסובים. בארץ ישראל היסבו בכל סעודה ולא היה טעם בשאלה זו, אך בבבל שבה לא היסבו עלתה השאלה והחליפה את השאלה שכבר הייתה "מיושנת". בכך לא נגמרו גלגולי הנוסח, ובפירושנו להגדה עקבנו אחריו.
מה נשתנה איננו קטע הלכתי אלא הוא מעין שיר, שסימני השירה שבו הם החזרה על משפט קבוע. בנוסח ההגדה חוזק מרכיב זה על ידי הכפלה נוספת של המשפט "מה נשתנה...".
לפי דעתו של בן אביו מלמדו – ב- מ: לפי דעתו של אביו מלמדו. יש ממפרשי המשנה המניחים ש"שתי הנוסחאות כאחת נכונות"58מאיר עין, עמ' 50 ., שאביו מלמדו לפי יכולתו, לפי יכולתו של האב. אולם לנוסח זה לא מצאנו חבר לא בכתבי היד של המשנה ולא אצל מפרשי המשנה המרובים, ואינו אלא השמטה. אף מבחינה לשונית קשה לקבל נוסח זה. המשפט מהווה המשך ישיר לראשה של המשנה: "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו... [ו]לפי59כך ברוב הנוסחאות. דעתו של בן אביו מלמדו", ואין אפשרות להבין את המשנה כמתכוונת לומר שהאב מלמד לפי יכולתו הוא.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מדברי האמוראים בשני התלמודים המציעים מה לומר ב"גנות" נראה שדברי ה"גנות" וה"שבח" אינם הדרש על הכתובים "ארמי אבד אבי" וכו', שכן הפועל "דרש" מוסב לעולם על דברים שאינם אמורים במפורש אלא נדרשים, כפי שאמנם הדברים נדרשים בספרי דברים לאותם הכתובים, וערוכים בהרחבה בהגדה שלפנינו. דברי השבח והגנות הם ההסבר של האב, ולאחר מכן המשנה אומרת שדורש "מארמי אבד אבי עד שגומר כל הפרשה"60וכפירושו של הלבני, עמ' תקפא-תקפב.. בתלמוד הירושלמי מצויה רק דעתו של רב: "מתחילה6163 הלשון "מתחילה צריך להתחיל" קשה, והתקשו בה רבים ממפרשי הירושלמי וממפרשי ההגדה. הרשב"ץ ביבין שמועה, מ ע"ב, גורס "בתחילה" )הביאו ראטנער, אהבת ציון וירושלים לפסחים, עמ' 133 ,)וכן מצינו בגרסתו של ר' יהודה ב"ר יקר, פירוש התפילות והברכות ח"ב, עמ' קכב. ליברמן במבואו לתוספתא כפשוטה, עמ' כא הערה 40 ,מקבל את גרסתו של הרשב"ץ, רואה במילים "צריך להתחיל" הוספת המסדר ומפרש: כתחילה )על בתחילה השווה כתחילה ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1260 ,)שמתחיל באותה גנות שנהגו בה קדמונינו בתחילה. אולם הלשון "מתחילה" נמצא גם בבבלי בכל כה"י, וייתכן שהגרסה "בתחילה" אינה אלא תיקון הלשון הקשה. ראו אף דברי רוזנטל, המורה, עמ' יט, המבקש להחיל את פירושו של ליברמן אף על הבבלי. ראו עוד הנשקה, מדרש ארמי, עמ' 40-41. צריך להתחיל 'בעבר הנהר ישבו אבותיכם...' (יהושע כד ב)", פסוק שבהמשכו נאמר "ויעבדו אלהים אחרים" (לז ע"ד). ה"גנות" היא עבודה זרה שעבדו אבותינו, אולם בתלמוד הבבלי אנו קוראים: "מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ושמואל אמר: עבדים היינו". "הגנות" לפי שמואל היא העבדות, ולפי דברי רב היא העבודה הזרה (קטז ע"א).
דברי שמואל מוסבים על הכתובים בדברים ו כ-כא: "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים...". השאלה היא הראשונה ברשימת השאלות של ארבעת הבנים הערוכה בהגדה, והיא שאלתו של הבן החכם. המדרש של ארבעת הבנים מצוי בספרות התנא (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, בא סוף פי"ח, עמ' 73) ואמור בתלמוד הירושלמי בשם רבי חייא (לז ע"ד); יש להניח שהיה ידוע לשמואל והוא ראה בו פתיחה מתאימה לדרשה על יציאת מצרים. דברי השבח הם כנראה סיום הדברים על גאולת ישראל שהוציאנו מעבדות לחרות, כפי שהם ערוכים בסדר ההגדה.
ודורשים מארמי אבד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה – התשובה הרחבה יותר לשאלות, או הלימוד על פרשת יציאת מצרים, הוא ביאור בדרך המדרש לכתובים, לארבעת הפסוקים בדברים כו ה-ח המספרים על יציאת מצרים ועל הגאולה. הפיסקא בספר דברים כוללת פסוק נוסף, פסוק ט, המספר על הכניסה לארץ: "ויִבאנו אל המקום הזה" וכו'. אולם הוא לא נכלל בחובת הדרשה ובסדר ההגדה, שכן עניינה של הדרשה הוא רק בשעבוד במצרים והיציאה ממצרים, ועוד נשוב להסבר זה להלן. הדרש על ארבעת הפסוקים מצוי גם בספרי דברים, ובסיומו: "רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב" (ספרי דברים, פיסקא שא, עמ' 319)62דברי רבי יהודה וסימניו באים גם בפסיקתא זוטרתא, עמ' 91., כבסדר ההגדה שלפנינו, מבלי שמנה תחילה את המכות המפורטות בסדר ההגדה. יש להניח, אפוא, שעורך הספרי העתיק את הקטע מספר ההגדה.
ארבעת הפסוקים אשר עליהם הדרש מוסב הם חלק מ"מקרא בכורים", שהמביא את ביכוריו היה "קורא מ'הגדתי היום לה' אלהיך' (דברים כו ג)... עד 'ארמי אֹבד אבי' (שם שם ה)... מוריד הסל... וקורא מ'ארמי אֹבד אבי' עד שהוא גומר כל הפרשה" (ביכורים פ"ג מ"ו). הסיבה לבחירת פרשת "מקרא בכורים" בתור יסוד למדרש היא אולי משום שהייתה ידועה לרבים בעם, ואולי מפני שבפרשה קצרה זו מסופר על הירידה למצרים, השעבוד והיציאה מעבדות לחירות, והיא היוותה מסגרת נאותה להרצאת המדרש.
במשניות שלפנינו כתוב "עד שיגמור כל הפרשה כולה". מכאן ביקשו להסיק כי בימי הבית קראו ודרשו אף את הפסוק האחרון, פסוק ט, המספר על הכניסה לארץ, ורק לאחר החורבן השמיטו פסוק זה63יש שאמרו זאת מתוך הנחה וספק ויש שכתבו זאת מתוך ודאות. ראו גולדשמידט, הגדה ראשונה, עמ' 10.. אולם המילה כולה אינה בכל הנוסחאות העיקריות, כולל נוסח ר' יהוסף אשכנזי כפי שמצטטו בעל מלאכת שלמה, ועוד. אין פירושה של המשנה אלא שדורשים את כל הפרשה של ארמי אבד אבי עד סיפור יציאת מצרים.
העתקנו את המשנה מתוך כ"י קאופמן, אלא שהצענו תיקונים קלים אחדים. תיקונים אלו תואמים את נוסח המשנה כפי שמעתיק בעל מלאכת שלמה בשם ר' יהוסף אשכנזי: "וראיתי להעתיק הנה נוסחת ה"ר יהוסף ז"ל במשנה זו: מזגו לו כוס שני וכן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה".