אמר רבי מאיר מדבריהם למדנו ששורפים תרומה טהורה עם הטמאה – רבי מאיר מסיק מדבריהם מסקנה נוספת72השאלה מדברי מי למד רבי מאיר תידון בהמשך, ונדונה ארוכות בסוגיית התלמוד הבבלי. בעל מלאכת שלמה טוען שרבי מאיר לא התכוון להסיק את דבריו ממשפט מסוים שנאמר, אלא באופן כללי מדברי חז"ל. דבריו קשים, וברור מהתלמוד שמינוח זה הפריע לאמוראים.. לא ברור באילו דברים מדובר, ונחזור לכך להלן. המדובר בשרפת תרומה בגלל ביעור חמץ, ולפי רבי מאיר מותר לשרוף תרומה טהורה עם תרומה טמאה, אף שהוא מטמא בידיים את התרומה הטהורה, משום שהתרומה כבר נועדה לביעור ואין זה נזק אמיתי לתרומה, בפסח – סוגיית הירושלמי מסבירה שמדובר בשרפת חמץ בצהרי י"ד בניסן, וכזכור לפי רבי מאיר ביעור זה הוא מדרבנן בלבד, וכן פירשו רוב מפרשי הגמרא. אבל רבי אלעזר אזכרי פירש שמדובר בפסח עצמו73ראו בעל מלאכת שלמה על אתר. מכל מקום, אבחנה זו אינה תופסת מקום בהמשך הסוגיה, ולדברי רבי יוחנן בירושלמי במקרה זה יסכים רבי יוסי עם רבי מאיר, כפי שהראה בעל מלאכת שלמה.. ייתכן שפירוש זה בא להמעיט מחידושו של רבי מאיר המתיר לשרוף טמא עם טהור רק בפסח עצמו, כאשר מצוות הביעור היא מהתורה ויש לבצעה בדחיפות ובמהירות האפשרית. כפי שנראה בהמשך אין צורך בתוספת הסבר זו. אמר לו רבי יוסי אינה היא המידה – רבי יוסי חולק על הלימוד של רבי מאיר, ולפי ההבנה הפשוטה של המשנה רבי יוסי טוען שרבי מאיר מסתמך על דברי רבי יהושע, ורבי יוסי חולק על מסורתו של רבי מאיר74הרמב"ם אומר שלדעת רבי יוסי ולד הטומאה הוא איסור דאורייתא, ולפי רבי מאיר האיסור במקרה זה הוא מדרבנן בלבד.. מודה רבי אליעזר ורבי יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה ועל מה נחלקו – המשנה (רבי יוסי) חוזרת למחלוקת אחרת, כנראה של רבי אליעזר ורבי יהושע, על התלוייה ועל הטמיאה – בשאלה האם מותר לשרוף תרומה טמאה מספק עם תרומה טמאה ודאי. נראה שנוסח המחלוקת היה לערך כך (נוסח משוחזר): "שרבי אליעזר אומר אין תישרף זו לעצמה וזו לעצמה ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת"75הבבלי מתחבט ארוכות ומנסה לזהות את המחלוקת העלומה של רבי אליעזר ורבי יהושע עם מחלוקות דומות הידועות ממשניות אחרות. ברם לפי פשוטם של דברים זו מחלוקת חדשה שלא השתמרה בספרותנו.. מכאן הסיק רבי מאיר, לפי שיטת רבי יהושע, שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה. ברם רבי יוסי מפרש את המחלוקת הקדומה, ועל מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שרבי אליעזר אומר תישרף זו לעצמה וזו לעצמה ורבי יהושע אומר שתיהם כאחת – גם רבי יהושע מתיר לשרוף רק תרומה טמאה עם תרומה "תלויה", כלומר תרומה שספק אם היא טהורה או טמאה, ורבי אליעזר אוסר אף זאת. אבל שניהם מתנגדים לשרפת תרומה טהורה עם הטמאה. מהתוספתא (פ"א ה"ה) ברור שפרשנות זו למחלוקת היא של רבי שמעון.
זה הסברה הפשוט של המשנה, אך הוא מעורר כמה קשיים מהותיים76בדרך שונה הולך פרידמן, תוספתא פסחים, 110-133.. קבוצת המשניות ז-ט הובאה בשביל דברי רבי מאיר. המשנה עוסקת בחלות תודה פסולות המוּצאות לשרפה ערב פסח, ורבי מאיר עוסק בדרכי הביעור והשרפה. עדיין מוזר הוא שהמשנה לא הביאה את המחלוקת המקורית של רבי אליעזר ורבי יהושע, אך ניתן לפרש שזו הייתה ידועה לכול. הקושי העיקרי הוא שלפי הסבר זה דבריהם של רבי חנינה סגן הכהנים ושל רבי עקיבא מיותרים. אין להם קשר לענייננו. יתר על כן, משתמע מהם שאסור לשרוף שמן טהור עם טמא ומותר לשרוף רק שמנים טמאים שדרגת טומאתם שונה. התלמוד הבבלי מעורר סדרת שאלות אחרות. העיקרית שבהם היא מבנית. לפי הסגנון המקובל במשנה צריך היה להביא את מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע ומותר לשני התנאים המאוחרים (רבי מאיר ורבי יוסי) לחלוק בפירושה, אך אין מקום לביטוי "אינה היא המידה". ביטוי זה מבטא מחלוקת בשיקול דעת, ולא במסירה של נוסח המחלוקת.
ניתן לפרש את בעיות המבנה בטענה ששלוש המשניות הובאו למשנת פסחים ממקור קדום, ודבריהם של רבי חנינה ושל רבי עקיבא אינם הבסיס לדברי רבי מאיר. הביטוי "לדבריהם" מתייחס לדברי רבי יהושע, אך עדיין סגנון המשנה קשה.
כל החומר שבמשנה נמצא גם בתוספתא, אלא שסדר העדויות והדברים שונה. יש לזכור שהתוספתא מטבעה קטועה, שכן לעתים היא מתייחסת לנוסח המשנה ולא כל החומר מובא בה. בתוספתא מובאים דברי רבי מאיר, וחכמים חולקים עליו. זו מחלוקת רגילה שאינה תלויה במחלוקת או במסקנה קודמת: "שורפין תרומה תלויה, טמאה וטהורה כאחד, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים תלויה בפני עצמה, טהורה בפני עצמה וטמאה בפני עצמה. אמר רבי שמעון, לא נחלקו רבי ליעזר ורבי יהושע על הטהורה ועל הטמאה ששורפין זו בפני עצמה וזו בעצמה. על מה נחלקו, על התלויה ועל הטמאה, שרבי ליעזר אומר תישרף זו בעצמה וזו בעצמה, ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת" (תוס', פ"א ה"ו).
גם התוספתא אינה פשוטה, אך ניתן להבינה בתיקון קל. ראשיתה במחלוקת רבי מאיר וחכמים, שכנראה חוזרת על מחלוקת קדומה יותר של רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי שמעון, בן זמנו ובר הפלוגתא של רבי מאיר, מפרש את המחלוקת הקדומה אחרת ומסביר שלכל הדעות אין לשרוף תרומה טמאה עם טהורה, ולפי רבי יהושע מותר לשרוף רק תרומת ספק עם תרומה טהורה.
בהמשך התוספתא רבי יוסי מתייחס לדברי רבי מאיר במשנה "לדבריהם..." וטוען: "אמר רבי יוסה, אין הנדון זה דומה לראיה...". מינוח זה מקביל למינוח "אינה היא המידה" שבמשנה. לפי התוספתא טענתו היא שמותר לשרוף יחדיו רק אוכלים טמאים שיש הבדל ברמת טומאתם, ולא אוכלים טהורים עם הטמאים.
לאחר טיעונו הלוגי הארוך של רבי יוסי התוספתא מוסיפה: "בית שמיי אומרים אין שורפין בשר טהור עם בשר טמא, ובית הלל מתירין". התלמודים מניחים ש"רבי חנניה סגן הכהנים שנייה משם בית שמי ובית הלל" (ירו', כז ע"ב; בבלי, טו ע"א-ע"ב). כפי שאמרנו, רבי חנינה חי אחרי בית שמאי ובית הלל ואין הוא מתייחס במפורש לדבריהם, ברם למעשה הוא נוקט עמדת ביניים: הוא מתיר לשרוף יחדיו בשר ברמות טומאה שונות, אך חולק על בית הלל המתירים לשרוף בשר טהור עם טמא. ייתכן שהוא מקבל את עמדת בית שמאי שבאופן כללי אין לשרוף טהור עם טמא, אך מוסיף עליה שמותר לשרוף אוכלים ברמות טומאה שונות. ברם רבי חנינה לא מדבר על ההלכה, אלא על נוהגם של כוהנים כידוע בימי הבית השני, ובמקדש נהגה ההלכה של בית שמאי כפי שיוצא מסוגיות מספר77ביכלר, בית הלל; ספראי, הכרעה כבית הלל.. רק בדור יבנה נקבעה הלכה כבית הלל. רבי חנינה מספר על המנהג במקדש, שהתאים לדעת בית שמאי.
רבי מאיר הולך בשיטת רבי יהושע ובשיטת בית שמאי ובית הלל, ומעניין שרבי עקיבא הולך בדרך שונה, בניגוד לבית הלל ולרבו רבי יהושע. נראה שבניגוד למצב הכללי נדחו דברי בית הלל מההלכה, ורק רבי יהושע עוד דבק בהם. רבי יוסי אינו מכיר בלגיטימיות של דעה זו, את רבי יהושע הוא מפרש בדרך מצמצמת ושונה, וכנראה לא הכיר את ייחוסה של הדעה המתירה לבית הלל. או שמא סבר שיש הבדל בין שרפת הבשר, שבית הלל מדברים עליה, לבין שרפת התרומה. שרפת הבשר היא ביעורו והשמדתו, ובכך התירו בית הלל לשרוף טהור עם טמא, ואילו שרפת התרומה, שהוא ורבי מאיר עוסקים בה, היא לצורך תאורה וניצול השמן, ובכך הוא תובע להחמיר. לפי פירוש זה רבי יוסי מבחין בין שימוש ובין ביעור, ורק באחרון מותר, לדעת בית הלל, לערב טהור עם טמא. מסתבר גם שחכמים החולקים על רבי מאיר הם רבי יהודה78חכמים שבתוספתא אינם רבי יוסי ולא רבי שמעון, וכמובן לא רבי מאיר עצמו. סביר להניח שמדובר בבן לאותו דור של חכמים. אם כן הסיכוי שהחכם האנונימי הוא רבי יהודה גדול ביותר, אם כי היו כמובן בדורו גם חכמים נוספים., וכבר ראינו את שושלת בעלי ההלכה המתחילה בבית שמאי, דרך רבי אליעזר עד רבי יהודה.
אם כן, ניתן להסביר את משנתנו ואת התוספתא כמייצגות מסורת תנאית שונה בדבר התפתחות המחלוקת. במשנה ובתוספתא אותם חומרים הלכתיים, אך שיבוצם במהלך הסוגיה התנאית שונה. בתוספתא מסורת עצמאית ורצופה הבנויה אחרת מזו שבמשנה, ובמשנה מסורת אחרת עם אותם חומרים, הבנויה על בסיס קובץ תנאי קודם שבו הובאו דברי רבי אליעזר ורבי יהושע במקורם.
עד כאן דרך אחת להבנת המסורות התנאיות. יש בה פתרון של רוב הבעיות המבניות וההלכתיות, אם כי לשון המשנה נשארה מעט מגומגמת, ברם בכל ההצעות האחרות שבתלמודים נותר קושי זה, ואף התעוררו קשיים נוספים.
בתלמודים התחבטו קשות במבנה המשנה. שני התלמודים הכירואת החומרים שבתוספתא, אם כי לא ברור באיזה סדר הכירום, וכפי שראינו יש הבדל בין המשנה והתוספתא במבנה הסוגיה התנאית, וממילא גם במשמעות הדברים. טבעי הוא שהתלמודים חיפשו דרך לתאם את כל המחלוקות לכלל דרך מסירה אחידה. בירושלמי סוגיה ארוכה (יותר מעמוד) ובבבלי כשבעה דפים, ולא כאן המקום לדון בסוגיות אלו79התלמודים (ירו', כז ע"ב ואילך; בבלי, טו ע"א ואילך) אף מתחבטים בהגדרה המדויקת של הטומאות הנזכרות, ואף הראשונים נחלקו בכך, וראו רמב"ם למשנתנו, וכנגדו בעל מלאכת שלמה ועוד..
בעל מלאכת שלמה התקשה בפירוש המילה "מדבריהם" והסביר שהכוונה כמו "מדרבנן", כלומר שההיתר הוא מדרבנן בלבד. אכן מינוח זה מופיע בספרות חז"ל, אך דומה שבמשנה שלפנינו הוא קשור לדברי החכמים הקודמים כמו שפירשנו.