ועוד אמר רבי יהודה – רבי יהודה מספר על ימי הבית השני שבהם נהגו כשיטתו. המילה "ועוד" מחברת את שתי אמירותיו (זו שבמשנה הקודמת וזו שכאן) ליחידה אחת, חלות41בגיליון [שתי] חלות, וכן ברוב כתבי היד, ודומה שנשמטה המילה, או אולי לא נכתבה משום שהיא מיותרת ומובנת מההמשך. של תודה פסולות – אדם הרוצה להודות לה' מביא חלות תודה. חלות אלו עשויות חמץ. לפי פשוטם של דברים הניחו חלות פסולות משום שאי אפשר לאכלן. את החלות הטהורות המותרות לאכילה אכלו עד הרגע האחרון. בתלמוד הבבלי (יג ע"א; ביצה יט ע"ב)42ליברמן קושר את הדיון במחלוקת אם מביאים קרבן תודה בערב פסח, עיין תוספתא כפשוטה, עמ' 476-477. הסבירו שהיו חלות רבות ערב הרגל, ולכן לא הספיקו לאכלן. ברור שהבבלי לא גרס חלות פסולות, והבין שהחלות כשרות ולא הספיקו להביאן למקדש. הוא הדין בתוספתא (פ"א ה"ד). באשר להסבר נראה שעקב ריבוי מביאי הקרבנות והמהומה אירע שהחלות לא נאכלו. מה עוד שלעולים היה שפע של בשר קרבנות.
בירושלמי יש מחלוקת אם החלות פסולות או כשרות. ברור שגם הירושלמי לא גרס במשנה "פסולות". היה מי שפירש שהחלות פסולות, והיה מי שפירש שהיו כשרות אבל בגלל שפע הלחם לא היה סיכוי שכולו ייאכל. מי שהסביר שהחלות פסולות נימק את ריבוי החלות הפסולות בכך שלעתים נפסל הקרבן שאיתו הובאו ולכן נפסלו. ייתכן גם שהשאירו חלות בכוונה כדי לשרפן כאות לשרפת חמץ, ומונחות על גג האיסטווה – האיסטווה היא צורה עברית של המילה "סטיו", והכוונה לבניין הנשען על שדרת עמודים, או אף לשדרת העמודים עצמה43אפשטיין, מבוא, עמ' 326-327 .. בדרום הר הבית היה הסטיו המלכותי שנבנה לרוחב הר הבית. החלות היו מונחות על גג האיסטווה, כלומר על גג המבנה. הגג היה משופע, ותושבי האזור שמדרום להר הבית ותושבי העיר העליונה היו יכולים לראותם. כל זמן ששתי החלות היו מונחות כל העם אוכלים – זה היה סימן שמותר לאכול חמץ, וכל העם אוכלים אותו, ניטלה אחת מהן – זה היה סימן לעם שתולים לא אוכלים ולא שורפים – סימן זה הוא כמובן לשיטת רבי יהודה שבשעה החמישית "תולים", ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפים – את החמץ, וזה היה סימן שהחלה השעה השישית.
גג האיסטווה או גב האיסטווה שימש למטרות שונות. בין השאר שמו שם לולבים בחג סוכות שחל בשבת (משנה, סוכה פ"ד מ"ד). המונחים "גג האיסטווה" ו"גב האיסטווה" מתחלפים במקורות, וחילוף זה מקורו כנראה בשינויי מעתיקים בלבד44בכתב יד קאופמן בשתי המשניות גג, וכן ברוב עדי הנוסח, להוציא עדי נוסח מעטים, אחדים מהם עדי נוסח טובים פחות (דפוס וילנא, דו, קול, רג, ת, ת2 ,מרא, מרב, מרש), וראו פירושנו למשנה סוכה שם שם..
אפשטיין, ובעקבותיו פרידמן, מדברים של "שיטת שעות" לעומת "שיטת החלות", אך אין אלו שיטות שונות אלא ניסוחים שונים, האחד של מעשה היסטורי והאחר של ההלכה . הנוהגת בכל בית בישראל45פרידמן, תוספתא פסחים, עמ' 105 ואילך..
התלמוד הירושלמי מוסיף שלושה סימנים: שתי פרות היו חורשות בהר הזיתים מול ירושלים, כשסולקה פרה אחת הפסיקו לאכול חמץ וכשניטלה השנייה היו שורפים; שני סדינים היו תלויים בהר הבית, וכן שני נרות היו דולקים (כז ע"ד)46הבבלי, יד ע"א, מביא רק את סימן הפרות בשם אבא שאול. בירושלמי נאמר כי הפרות חרשו בירושלם, אך בבבלי נאמר כי זה היה בהר המשחה.. התלמוד הירושלמי אף מסביר שהפרות היו רק נראות כחורשות, שכן בירושלים נהג איסור מלאכה בערב החג47ראו להלן, פ"ד מ"א., והסדינים באו במקום נרות בשבתות. מהר"ם חלאווה מסביר שההסבר שהפרות נראו כחורשות הוא משום שהר המשחה אינו מקום חרישה. אמנם עד כמה שאנו יודעים על הר הזיתים הנשקף על פני ירושלים היו שטחי עיבוד, אבל מן הסתם לא חיכו לחריש עד אותו מועד של ערב פסח. החריש היה ודאי סמלי, ותו לא. אם כן, הבבלי הכיר את המציאות שהחריש היה סמלי, אך במקום להסביר את המציאות על רקעה הרֵאלי בחר להסבירה על רקע משפטי-הלכתי, כדי שהנוהג הקדום יהיה לדעת הכלל המשפטי שנלמד בפרק ד. נראה שכל העדויות הללו הן היסטוריות, אף שבפרטי המעשים נפלו מחלוקות48יש הטוענים שהחלות היו כשרות.. עם זאת, אין להסיק מכאן שבירושלים נהגו כדעת רבי יהודה, שרק לשיטתו בשעה החמישית "תולים". נראה שסילוק החלה הראשונה היה עשוי לסמן לעם את הצורך להתכונן לביעור החמץ, וסילוק הפרה השנייה את חובת השרֵפה. נוהג דומה אנו מכירים בערב שבת: כוהן היה עולה לראש אחד המגדלים ותוקע בחצוצרה כדי לסמן את כניסת השבת. על כך אנו שומעים מהמשנה ומדברי יוספוס. בחפירות הר הבית נמצאה כתובת קטועה שהכריזה על מקום התקיעה של הכוהנים, והרי זו ראיה מוחשית לדברי יוספוס והמשנה49משנה, סוכה פ"ה מ"ה; מלח', ד 582 .לכתובת ראו מזר, הר הבית.. על פרטי התקיעה בימי הבית איננו יודעים, אך מהמשנה עולה שבתקופת התנאים נהגו שתי סדרות של תקיעות. האחת כדי לכנס את העם לסביבת העיר, והשנייה היא התקיעה הסופית שאחריה אסור לעבוד (תוס', סוכה פ"ד הי"ב-הי"ג). אם כן, היה נוהג מקובל של שני סימנים, האחד מקדים והשני סופי. רבי יהודה הפך את הנוהג למערך הלכתי מחייב, ורבי מאיר חולק על כך.
רבן גמליאל אומר חולים נאכלים כל ארבע – עד סוף השעה הרביעית בערב פסח מותר לאכול חמץ ללא הגבלה, ותרומה – מותר לאכול, כל חמש – עד השעה החמישית, ושורפים – את החמץ, בתחילת שש – בשעה השישית. רבן גמליאל נוקט עמדת ביניים50בעל מלאכת שלמה מדקדק שרבן גמליאל אינו בבחינת "מכריע" משום שעמדתו אינה עמדת פשרה מובהקת.. הוא מקבל את עמדת רבי יהודה לגבי אכילת חולין, אך מצדד בשיטת רבי מאיר לגבי תרומה. החמרתו של רבי יהודה נובעת כאמור מחומרה של חכמים ומגזֵרה שמא יטעה. כל אלו אינם סיבה מספקת לשרֵפת תרומה, שהרי זו כידוע בחזקת קודשים ואין להפסידה בידיים. לכן מותר לאכול תרומה עד ראשית השעה השישית, שהיא שעת ביעור חמץ לכל הדעות. הירושלמי אומר שדעת רבן גמליאל היא דעת ביניים, ולכן הלכה כמותו. ברם למעשה רבן גמליאל הולך בשיטת רבי יהודה, אלא שמקל בשרפת תרומה, וייתכן שגם רבי יהודה יסכים עמו. רבי מאיר סבור ששרפת חמץ בשעה השישית היא מדרבנן, וייתכן שלשיטתו מותר לאכול תרומת חמץ גם לאחר השעה השישית, שכן גזֵרת חכמים אינה דוחה דין תורה של שמירת התרומה.
השימוש בחלות תודה פסולות חושף לפנינו אחד ממרכיבי חיי היום יום במקדש. עולי הרגל הביאו חלות תודה רבות. מכיוון שאלו היו של חמץ – הקריבו אותן לפני הפסח, ובעיקר ביום י"ג באדר. התלמודים מדגישים שמחמת לחץ הקרבנות הרבים חלו שיבושים: הירושלמי מדגיש שחלות נפסלו מתוך הלחץ והמהירות, והבבלי מסביר שהחלות היו כשרות אך בלחץ השעה אבדו הקרבנות שהובאו עמן (ירו', כז ע"ד; בבלי, יג ע"ב). כך או כך היו עודפי חלות, ואלו נוצלו לסימן על מועד ביעור החמץ.
רבן גמליאל חי בדור יבנה, הרבה לפני רבי מאיר ורבי יהודה. ברור שאין הוא יכול לנקוט עמדת ביניים במחלוקת של תלמידי תלמידו51רבי מאיר ורבי יהודה שניהם תלמידי רבי עקיבא, שהיה תלמיד וחבר לרבן גמליאל.. נראה, אפוא, שרבי יהודה הולך בשיטת רבן גמליאל, ואכן בתוספתא מובאים דברי רבי יהודה על המנהג בהר הבית בשם "רבי יהודה אומר משם רבן גמליאל". כפי שנראה להלן, נראה שלפנינו שושלת הלכתית הדוגלת בהחמרה יתרה בדיני ערב פסח. השושלת מתחילה בבית שמאי, דרך רבי אליעזר שהיה קרוב לבית שמאי, ורבן גמליאל שאף הוא קיבל רבות מההלכות של בית שמאי52כבר עמד על כך ביכלר, בית הלל., ואחרון מייצגי דרך זו הוא רבי יהודה שהולך בשיטת רבי אליעזר; רבי יהודה קיבל אותה מאביו, רבי אלעאי, תלמידו של רבי אליעזר53רבי יהודה כמעט שאינו מוסר בשם רבי אליעזר, אך הולך, כמעט תמיד, בשיטתו..