איסור אכילת חמץ ומצוות ביעורו מתחילים כמובן בליל ט"ו. ברם חכמים הרחיבו את האיסור, אך נחלקו במהות ההרחבה ובמועדה. לדעת הכול חל איסור על אכילת חמץ בזמן הקרבת קרבן הפסח, וזאת הם לומדים מן הפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד כה)36בעל לקח טוב דורש את הפסוק "מצת תאכלו" ולומד ש"מצת" חסר ו (היה צריך להיות כתוב מצות), ומכאן שאין לאכול חמץ או מצה משש שעות ומעלה. זה נימוק מדרשי למנהג הקדום שאין לאכול מצה בערב פסח.. ממקורות מקבילים מתברר שלדעתו של רבי יהודה איסור חמץ מן התורה (מדאורייתא) מתחיל בחצות היום (אחרי השעה השישית – להלן), ואילו לדעת רבי מאיר איסור התורה מתחיל שעה לפני החג ותו לא37מכילתא דרבי ישמעאל, בא ח, עמ' 28-29 ;יז, עמ' 65 ;ירו', כז ע"ג; בבלי, יא ע"ב - יב ע"ב..
רבי מאיר אומר אוכלים כל חמש – עד השעה החמישית של יום י"ד בניסן מותר לאכול חמץ. השעות הן כמובן שעות זמניות, לפי שעון השמש (איור 8). את היום (שעות האור) מחלקים לשנים עשר חלקים ואורך השעה משתנה בהתאם לאורך היום, ושורפים בתחילת שש – את שרֵפת החמץ מבצעים בראשית השעה השישית. בתלמודים מתבררים נימוקיו של רבי מאיר. לדעתו חכמים גזרו שיש לבער חמץ מחצות, וזאת כגדר או כסייג כדי להרחיק את האדם מהעבֵרה. ההחלטה לשרוף בתחילת שש נובעת מהחשש שאדם יטעה בשעה. התלמודים, ובעיקר התלמוד הבבלי, מתחבטים בשאלה מדוע נקבעה דווקא שעה אחת כטווח אפשרי לטעות. מכל מקום, יש לזכור שלרוב בני האדם לא היה שעון, וטווח טעות של שעה נראה סביר.
רבי יהודה אומר אוכלים כל ארבע ותולים כל חמש ושורפים בתחילת שש – עד סוף השעה הרביעית מותר לאכול חמץ, בשעה החמישית חל איסור אכילה, אך עדיין לא חלה חובת הביעור, ורק בתחילת השעה השישית יש לשרוף (לבער) את החמץ. רבי יהודה סבור שאיסור חמץ מדאורייתא מתחיל בחצות היום (סוף שעה שישית), חכמים גזרו להקדים את האיסור לראשית השעה השישית ואיסור האכילה מתחיל שעה קודם מחשש שמא יטעה אדם בשעה. לדעת הבבלי דעתו של רבי יהודה קשורה גם לכך שזמן סעודה הוא עד השעה הרביעית (בבלי, יב ע"ב)38הבבלי מנסה להעמיד את השאלה סביב נושא עובדתי אחר: האם ייתכן שאדם יטעה בקביעת הזמן טעות של שעתיים, או של שעה אחת לכל היותר? נושא זה של טעות בהערכת הזמן אופייני לחברה שאין בה שעוני יד רבים וקביעת הזמן תלויה במיקומה של השמש בשמים. במסגרת זו מובא מקרה נוסף שבו תיתכן טעות בהערכת הזמן. ברם לא כל הטעויות שוות, והבבלי מסיק שאין פוטנציאל הטעות דומה במקרים השונים.. מגמתם האופיינית של התלמודים היא לרכז את המחלוקות ולהעמידן על נקודה עקרונית אחת: ממתי מתחיל איסור התורה. על פי ההבנה הפשוטה שני התנאים מסכימים שאיסור חמץ מתחיל בחצות, והמחלוקת אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן הוא עקרוני ואין לו השלכה הלכתית. אם מצוות ביעור היא מחצות – יש להתחיל בשריפת חמץ קודם, וזו דעתו של רבי מאיר, ואילו רבי יהודה מחמיר ותובע להפסיק לאכול חמץ מיד אחרי ארוחת הבוקר, וזאת בהתאם לדעתו המחמירה. רבי יהודה מחדש את המונח "תולין": במקורו המונח בא לציין ספק (כדלהלן), וזו גדר המיועדת למנוע את האדם מן העבֵרה. ברם בהקשר של משנתנו מצב זה של "תולין" הוא זמן ביניים שבו טרם החל החג. זהו מצב נדיר בהלכה היהודית, אך כנראה היה מקובל בערב פסח.
קארל הציע שהשעה שהוקצבה להפסקה בין זמן האכילה וזמן השרֵפה נועדה לאפשר שרפה מסודרת של החמץ. לדעתו היה בירושלים מקום מרכזי לשרפת חמץ, וברור שאי אפשר היה לשרוף את כל החמץ בבת אחת39קארל, פסחים, עמ' xxvi.. לרעיון זה אין כל סיוע במקורות הקדומים. בתנאי העולם הקדום אי אפשר היה לקבוע זמן מדויק לפעולות ממושכות; אפילו תהליך השרפה של חמץ של יחיד עשוי להימשך חצי שעה עד שעה. ההסברים המצויים בתלמוד ששעת ההפסקה נובעת מהחשש לטעות מבטאים טיעון פשוט זה של הצורך בזהירות ושל הרצון להחמיר.
מעבר לכל פרטי המחלוקת ברור שאמצע היום הוא הזמן הנאות לקביעת כל חובה הלכתית. כך למשל לגבי תענית נקבע מועד זה כמכריע40כגון משנה, ברכות פ"ד מ"א, וראו דיוננו שם. .בגלל חשיבותו של ביעור החמץ, ומשום החשש לטעות, הקדימו את הביעור, וכל חכם קבע זמן שונה במקצת להחמרה זו.