אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר – ערב ארבעה עשר. בארמית "אורתה" משמעו ערב, ובעברית "אור". כך כבר פורש בתלמוד הבבלי (ב ע"א), לאחר התחבטות קצרה. הצורה "אור" במשמעות זו מוכרת בספרות התנאים, כגון "אור יום הכפורים" (בבלי, ג ע"א ועוד) או "אור עיבורו" (תוס', ראש השנה פ"ב ה"ב). לפי זה היה צריך להיות כתוב "אור ארבעה עשר", ללא למ"ד השימוש1ויש הגורסים ללא ל', ראו מלאכת שלמה למקום. רק ב- קאיט נשמר נוסח זה.. נראה שתצורה זו התנוונה והאמוראים כבר לא הכירוה, ולכן גם תוקן מעט נוסח המשנה, אך הצורה "אור ארבעה עשר" נשמרה בשני עדי נוסח2קאיט, ידו.. דיוני הגמרא האם יש לבדוק מי"ד בערב או אפילו קודם אינם נוגעים כבר לפשט המשנה3ראו הרמן, בדיקת חמץ..
ברור שהבדיקה נעשית כדי למנוע מצב שבו יישאר חמץ בבית. אף על פי כן, ראשונים שאלו מדוע יש לבדוק חמץ, הרי מספיק לבטלו. בנושא זה עוסקים ומתחבטים פרשנים4רש"י למקום, תוספות כאן, וראו למשל המאירי למשנה., ברם לפי דרכנו כל ההסדר של ביטול החמץ הוא מאוחר, ומכל מקום ודאי שעדיף ליצור מצב שלא יהיה חמץ בעין.
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה – זה הכלל המסביר את ההמשך, ולמה5ב- מל בלי וי"ו החיבור. אמרו שתי שורות במרתף – התלמוד הבבלי שואל היכן נאמרה הקביעה בדבר שתי שורות במרתף, ומתרץ בשיטת "חיסורי מחסרא", כלומר: בתחילת המשנה נשמט כביכול קטע המזכיר את "שתי השורות"6כך ברוב עדי הנוסח. בכתב יד ענלאו (תימני) נוסח שונה במקצת. לא מן הנמנע שהצורה הספרותית של "חיסורי מחסרא" בסוגיות רבות היא רק פרי העתקות מאוחרות.. אמנם בהבנת הנוסח כפשוטו נראה שהמשנה רומזת למשנה קדומה שהזכירה דין זה. המונח "ולמה אמרו" מופיע פעמים מספר בספרות התנאים7לעתים המקור או חלק ממנו נשנה בהמשך המשנה, כמו אצלנו וכן במשנה ברכות פ"א מ"א. לעתים המקור אינו מפורש במשנה, וזו משנה קדומה שאבדה, כגון משנה תרומה פ"ד מי"א ועוד. קרוב לביטוי זה הוא המונח מ"כאן אמרו" המפנה במדרשי התנאים למשנה (כגון ספרא, צו פרשתא ז ה"ב, לה ע"ג) או לקובץ קדום. בדוגמאות מובהקות לכך דנו במשנה, עירובין פ"א מ"ג-מ"ו., ובכל המקומות הוא רומז כנראה למשניות קודמות. לעתים קטע מהמשנה הקודמת מצוטט בהמשך המשנה, לעתים המשנה הקדומה מצויה במקום אחר בספרות ולעתים אין היא מוכרת לנו מן המקבילות8אפשטיין, מבואות, עמ' 332-333.. לפחות בחלק מהמקרים שהמונח "מפני שאמרו", "למה אמרו" או "שאמרו" מופיע בהם ברור שזהו מעין ציטוט מטקסט ערוך ומגובש שהיה מוכר לתנא של המשנה. במקרים אלו הציטוט ארוך יותר מהנדרש לצורך הבנת המשנה, וברור שבעבר זה היה טקסט ארוך יותר9דוגמה לכך היא הציטוט שבמשנה, סוכה פ"ג מי"ג, וראו פירושנו שם.. הוא הדין בניסוחים כמו "לא דברו אלא בהווה", "לא אמרו (חכמים) אלא" ואולי גם "באמת אמרו"10ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ג, פ"י מ"ד, ובמבוא לפירושנו. וכיוצא באלו. ייתכן שכבר הניסוח "כל מקום" שבמשנה הוא סיכום וקיצור של אותה הלכה קדומה11כך פרידמן, תוספתא, עמ' 99-101 .לדעתו של פרידמן משנתנו היא מהמקרים שבהם המשנה משתמשת בתוספתא. עסקנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות, ועמדנו על מגבלותיה של השיטה., זו שנשנתה בתוספתא, או שנשנתה במקור קדום שהתוספתא ציטטה.
בהמשך המשנה מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שני הצדדים מסכימים שיש לבדוק רק שתי שורות במרתף, ונחלקים בפירוש המונח (ראה להלן). לדעת אפשטיין בית שמאי ובית הלל נחלקים בפירוש אותה משנה ראשונה (שם, שם). לפי שיטתו, במשנה שלפנינו משתקפים שלושה רבדים: המשנה הראשונה, מחלוקת בית הלל ובית שמאי והמשנה שלפנינו. נראה ששיטה זו לוקה בהפרזה. הקביעה בדבר שתי שורות במרתף משותפת לשני הבתים, אך אי אפשר להוכיח כי זו שובצה במשנה ערוכה. נראה, אפוא, שהמשנה הראשונה המצוטטת בלשון "ולמה אמרו" היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ולפנינו שני רובדי עריכה בלבד. השאלה של העורך על המשנה הקדומה היא "ולמה אמרו?". בית שמאי ובית הלל לא ענו על שאלה זו, מכאן שדבריהם אינם התשובה לה, והתשובה היא המשפט "במקום שמכניסין בו חמץ" (להלן). אם כן, בהחלט ניתן לפרש שההלכה הקדומה שהעורך מתייחס אליה היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל שלהלן. לפי הסבר זה הייתה הלכה קדומה בדבר שתי שורות שבית שמאי ובית הלל נחלקו בה, אבל אין כל ביטחון שהיה ניסוח ערוך שקדם להם בסגנון "אור לארבע עשר בודקים את החמץ ב... ושתי שורות במרתף".
עם זאת, הקביעות בדבר הצורך בבדיקת חמץ, כמו גם ההסכמה שמקום שאין מכניסין בו חמץ פטור מבדיקה, ואף הפירוש שהשורה השלישית במרתף היא מקום מעין זה, כל אלו קדמו לבית שמאי ובית הלל. כאמור, קשה לקבוע את זמן גיבושן המדויק של הלכות קדומות אלו (איור 3).
לארבעה עשר – יום י"ד בחודש ניסן, חמץ – חמץ הוא מאפה קמח, או קמח שהחמיץ. פרק ג עוסק בהגדרה מדויקת יותר של החמץ, לאור הנר – הנר הקדמון הוא כלי חרס קטן, דמוי אגס, ובו חור קטן לפתילה (איור 4). את הנר מילאו, בדרך כלל, בשמן. האש הייתה נחזור לפירוש המילולי של המשנה. בהירה ונמוכה, וכך ניתן היה להאיר פינות אפלות. ההנחה היא שהבית חשוך, אחרת די היה להקדים מעט את הבדיקה ולהסתפק באור היום. מובן שהצורך בנר נובע גם מהרצון לשוות למעמד כבוד וטקסיות. כל מקום – בהמשך מובאת דוגמה למקומות שאין מכניסין בהם חמץ.
מרתף – "מרתף" הוא מונח שיסודו הלשוני בלתי מוכר. נראה שהשורש הוא רת"ף, וה- מ"ם היא אות השימוש (כמו במזלג, מקרר ועוד). "רתף" משמעו לאכסן, כמו ששנינו: "השוכר בית מחבירו... לא ירתף על גביו יין" (תוס', בבא מציעא פ"ח ה"ל). ייתכן ש"רתף" בא במשמעות של "רצף", שמשמעו להניח דברים על הרצפה, בחילוף ת-צ. עם זאת, בדרך כלל מופיעה רק הצורה "מרתף" ולא הפועל, וכן אין השורש מוכר בלשונות הקרובות לעברית12ראו מילון בן יהודה כי"ד, עמ' 6772 ,וההערה שם..
בלשון התנאים והאמוראים המחסן הוא בדרך כלל "אוצר" – כגון "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו" (משנה, בבא בתרא פ"ב מ"ג, ועוד). הדות קטן מן האוצר, ובו מצויה חבית או מעט כלים13משנה, בבא בתרא פ"ד מ"ב, וראו פירושנו לראש השנה פ"ג מ"ז..
המרתף כנראה גדול מן האוצר. על כן אדם פטור מבדיקת חמץ בדות או באוצר, שכן אין חשש שאוכלים שם, וממילא אין בהם חמץ14תוס', פ"א ה"ג. הסבר הבבלי, ח ע"א, שלדות יש "לזבז", כלומר מסגרת המונעת גלישת לכלוך וחמץ לתוכו, אינה משקפת את תנאי החיים בארץ. בתוספתא מובא הדות כדוגמה ל"חורי הבית העליונים היציע והדות...", אם כן הדות אינו עמוק כלל אלא בנוי מעל פני הקרקע.. גודלו של המרתף בא לידי ביטוי גם במשנתנו הקובעת שיש בו שורות מספר של חביות או כדים, והן מסודרות בכמה קומות "חיצוניות שהן עליונות". במשנה אחרת מתואר בתור מקרה רגיל מרתף ובו עשרות קנקנים (בבא בתרא פ"ו מ"ב) (איור 5).
התלמוד קובע שיש אוצר (גדול) שדינו כמרתף, ויש מרתף (קטן) שדינו כאוצר: "מרתף שהוא בוש לוכל בתוכו הרי הוא כאוצר" (ירו', כז ע"ב). גם באוצר עשויים לאכול ארוחת ארעי או ארוחת יחיד15ראו למשל משנה, עירובין פ"ח מ"ד, ועוד.. מרתף רגיל עשוי אפוא לשמש לארוחה ברמה גבוהה יותר, ואולי אף לארוחה הפורמלית שדרשה הסבה של קבוצת האוכלים.
במרתף מצויים מכלי אכסון של נוזלים, בדרך כלל כדי יין16כגון משנה, בבא בתרא פ"ו מ"ב; תוס', עבודה זרה פ"ח ה"ה; מנחות פ"ט ה"ג; בראשית רבה פ"ל ט, עמ' 275 ; במדבר רבה, ב ג., ולעתים רחוקות יותר נזכרים גם כדי שמן. התלמוד אף קובע: "מרתף שליין צריך בדיקה מרתף שלשמן אינו צריך בדיקה. מה בין יין ומה בין שמן? יין אין לו קבע שמן יש לו קבע" (ירו', שם). השמן מונח במרתף ואין באים לבדקו, ואילו את היין יש לבדוק ולבחון האם הוא תוסס כהלכה, וממילא יש חשש שמא הוכנס חמץ למרתף.
המרתף אינו חלק מהבית אלא מצוי בחצר: "אי-זהו מרתף כל שנתון עם הלחם בחצר" (ירו', שם)17פירוש המילה "לחם" לא נתבאר, ודומה שאינו לחם האכילה הרגיל.. בהלכה אחרת נזכר המרתף יחד עם הכיריים והרחיים כאלה שמערערים את קירות הבניין (תוס', בבא מציעא פ"א הי"ב), ומכאן שהמרתף לא היה חלק מהמבנה אלא ניצב בחצר. המרתף כנראה חפור או חצוב בקרקע, שכן הוא בא בניגוד לראש הגג (תוס', מנחות פ"ט ה"י, עמ' 526).
ברוב הבתים בגליל אין חלק הראוי להיקרא מרתף. לעתים נכלל במבנה חדר אטום, ללא פתח ששימש בתור מחסן. כזה הוא חדר F בבית המגורים שנחפר במירון18מאירס ואחרים, מרון, עמ' 153.. ( איור 6). לעומת זאת בחצרות אחדות ביהודה, ובעיקר בשפלת יהודה, נחפרה בחצר המבנה מערה ששימשה מחסן. במערות מספר נחצבו חדרים מיוחדים שברצפתם סדרת שקערוריות שנועדו להצבת קנקנים בין המערות. בין הקנקנים חריץ לריכוז הנוזלים לבור איגום קטן19ראו אבני ואחרים, המערכת באחוזת חזן, עמ' 119-121 ;קלונר וטפר, מערכות המסתור, עמ' 194-195 ;100.. מערה מעין זו נמצאה במבנה מגורים של אחד מעשירי העיר גבע בעמק יזרעאל20ספראי ולין, גבע, עמ' 34 הערה 83.. החדרים חצובים בצורה אסתטית, ומתאימים להיות מרתף כפי שהוא מצטייר מספרות חז"ל. יש להניח שלעתים הוצב בחדר מעין זה מתקן עץ שא ִ פשר הצבת קנקנים בקומות.
ולמה אמרו – כפי שאמרנו, זהו המונח להבאת משנה קדומה שכבר עמדה מגובשת לעיני עורכי המשנה, וכפי שהסברנו משנה זו היא דברי בית שמאי ובית הלל שבהמשך, שתי שורות במרתף במקום שמכניסין בו חמץ – נראה שיש לגרוס "מקום שמכניסין בו חמץ", כלומר שתי שורות במרתף הן המקום שיש חשש שנכנס בו חמץ. לפי מבנה המשפט אין זה ברור האם הוא מנמק את דברי הכול, או רק את דברי אחד הצדדים. לדעתנו זהו נימוק כולל לשני הצדדים, כפי שנפרש להלן. לפנינו דוגמה נאה לעיצוב הסגנון המשפטי. בשלב ראשון ניסחו "שתי שורות במרתף", וניסוח זה קדום וקדם לבית שמאי ולבית הלל (להלן); לאחר מכן גובש הניסוח המשפטי "מקום שמכניסין בו חמץ", והניסוח של המקרה הפך בזאת לכלל משפטי מובן. בית שמי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף – יש לבדוק שתי שורות קיצוניות בכל הקומות של הקנקנים, ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות – יש לבדוק רק את שתי השורות החיצוניות בשתי הקומות העליונות, או רק ברובד העליון. לפי משנה זו ברור שלמרתף נכנסים מלמעלה, והוא נמצא בקרקעית החצר. היין נשמר במרתף תקופה ארוכה ואיש אינו חודר מבעד לשתי השורות החיצוניות ברבדים העליונים, ולכן אין צורך לבדקם. ברם בתוספתא מבואר מעט אחרת, ועל דברי בית שמאי נוסף "שורה החיצונה הרואה את הפתח, והעליונה הרואה את הקורות, אבל שלמטה הימנה ושלפנים הימנה אין צריך בדיקה" (פ"א ה"ב), אם כן הכניסה למרתף היא מהצד, ויש לבדוק רק שורה אחת ברובד הראשון וברובד העליון, ואילו בית הלל אומרים "שורה החיצונה היא העליונה, הרואה את הפתח ואת הקורות, אבל שלמטה הימנה ושלפנים הימנה אין צריך לבדוק" (שם)21לקביעת הגרסה ראו ליברמן שם. הוא מביא גם נוסח שממנו משמע מעט אחרת מהמשנה, אך יש להעדיף את הנוסח היוצר הרמוניה עם המשנה ועם שתי הברייתות בתלמודים. אין כל היגיון להעדיף נוסח היוצר הבדלי גישה. בכתב יד ערפורט, במקום "בית הלל" נכתב "חכמים", ויש בכך ביטוי לתפיסת המעתיק בדבר עליונותם של בית הלל על בית שמאי.. אם כן, צריך לבדוק רק שורה אחת ברובד העליון22כך בכתב יד ל במהדורת ליברמן, ובכתבי היד האחרים הנוסח שובש מעט..
בפירוש המונחים כאן שתי דעות עיקריות, המסתעפות לאפשרויות משניות. לשם הבהרה נניח כי המרתף מלבני, נפתח ממערב מלמעלה בצדו הצר, ובמרתף חמש שורות רוחב (A), עשר שורות אורך (B) ושש שורות גובה (C).
הניסוח בתוספתא הוא: "בית שמיי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף שורה החיצונה הרואה את הפתח והעליונה הרואה את הקורות אבל שלמטה הימנה ושלפנים הימנה אין צריך בדיקה. בית הלל אומרים שורה החיצונה היא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורות אבל שלמטה הימנה ושלפנים הימנה אין צריך לבדוק" (שם). דעת בית שמאי ברורה. יש לבדוק את השורה הראשונה מול הפתח (A – 5 חביות) ואת השורה העליונה (B – 10 חביות), אלא שדעת בית הלל אינה ברורה, שהרי הם מחייבים לבדוק רק שורה אחת. אפשר לפרש שבית הלל מתכוונים שיש לבדוק את שתי השורות התחתונה והעליונה שבמשטח (AC ,)כלומר עשר חביות בלבד.
התלמוד הירושלמי (כז ע"ב) מבהיר את הכוונה ומציע שניים או שלושה הסברים: "1 .רב חונה בשם רב קולפו [כמין גם]; 2 או 1א. תני בר קפרא קולפו כמין שני גמין... 3 .בשם רבי יוחנן: שורה החיצונה היא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורה, שלפנים הימנה, תני של מטה ממנה". "גם" היא האות היוונים גמה, וצורתה כמו האות ר העברית (┌). אם כן, ההסבר הראשון אומר שלפי בית שמאי יש לבדוק בצורת גמה, כלומר שורה אחת A (תחתונה או עליונה) ושורה אחת B עליונה, סך הכול חמש עשרה חביות. אלו שתי שורות לפי בית שמאי, ולא ברור מהן שתי השורות לבית הלל. תני בר קפרא הוא ההסבר המלא לשיטה זו. לבית שמאי יש לבדוק שני גמין ולבית הלל גמה אחת. הגמה מורכבת משתי שורות, ולכן היא מכונה במשנה "שתי שורות". ההבדל הוא שלבית הלל הגמה היא שתי השורות ולבית שמאי הגמה היא שורה אחת. את הדעה השנייה (או השלישית) של רבי יוחנן יש להבין שלבית הלל צריך לבדוק את השורה העליונה של B ושורה אחת אחריה או מתחתיה. אם זו דעת בית הלל, אזי מן הסתם לשיטת בית שמאי יש לבדוק גמה וזו שמתחתיה.
בתלמוד הבבלי (ח ע"ב) יש מחלוקת בין דעות שני הבתים (בית שמאי ובית הלל). לבית שמאי מוצע: "שתי שורות מן הארץ ועד שמי הקורה", אם כן שורה כאן היא משטח שלם (AC) ובו 50 חביות, ובית שמאי דורשים לבדוק שני משטחים כאלה; דעת בית הלל היא כמו שאמרנו במשנה: "שתי שורות החיצונות שהן העליונות", כלומר את שתי השורות העליונות של A או של B ,ורבי יוחנן אמר כמין גם. אם כן, לבית שמאי יש לבדוק את המשטח AC ואת הנדבך CB ,ולדעת בית הלל יש לבדוק את שני הנדבכים העליונים (מאה חביות). כך פירשו הרמב"ם והמאירי, אם כי אפשר לפרש את הדברים גם מעט אחרת.
מתקבל הרושם שכל אחד מהפירושים שהובאו רואה לפניו מרתף שונה במקצת. יש מרתף שהכניסה אליו מלמעלה, יש שהכניסה מהצד ויש שהכניסה מלמעלה ומהצד. לכל מקרה דין שונה, ובית שמאי תמיד מחמירים מעט יותר. לאור ראייה זו יש לחזור לדברי התנאים ולהבדל שביניהם. קל מאוד להסביר את המשנה כאילו המחלוקת היא סביב הגדרת המושג "מקום שמכניסים בו חמץ", ברם אם כך הוא – במה בעצם חולקים בית שמאי ובית הלל? יתר על כן. אם המרתף נפתח מהצד – מדוע יש חשש שייכנס חמץ לשכבת החביות העליונה, הרי אין כל אפשרות לכך. ולהפך, אם המרתף נפתח למעלה – ברור מדוע יש חשש חמץ בשכבת החביות העליונה, אך מדוע צריך לבדוק את החביות החיצוניות?
לכאורה ניתן לפרש שהמחלוקת בין התנאים שונה. בית הלל מתירים לשמור חמץ טמון, בכפי שרמינב ומובמ זה היה הנבהג הקדבם, ביש לב גם הד והלכה. המחלבקת הימ מפבמ מהב "טמבן", המם זה חמץ שמי מפשר להגיע מליב כלל, מב שמי מפשר להגיע מליב וקלבת. עדיין למ ורברה שיטת וית שממי הדברשים לודבק "כמין גמם", במפשר כמבון להסויר שלדעת וית שממי מכן הגברם הקבוע הבמ חשש של מפשרבת כניסת החמץ. למרבת הפיתבי שוקולת הסור זה נרמה לנב שיש לפרש מת המשנה מתבכה, שכן נימבק הכנסת החמץ מבפיע במילב דין "טמבן" מב חמץ מבסתר מינב נזכר ומפברש.
על כן, יש לפרש שהמשנה מדורת על מרתף הנפתח מלמעלה )מיבר 7). וית הלל מבמרים שיש לודבק רק מת השברבת החיצבניבת שהן העליבנבת (השכובת המבפקיבת); גם וית הלל יבדב שומרתף הנפתח מהצד יש לודבק מת שתי השברבת הקיצבניבת (הממבנכבת), הרבמבת מת הפתח. לעבמתם וית שממי טבענים שיש לעתים מרתפים הנפתחים מהצד, על כן וכל המרתפים יש לודבק גם מת שתי השכובת המבפקיבת העליבנבת בגם מת שתי השברבת המנכיבת החיצבניבת. מך וית הלל מבמרים שיש לודבק מב מת שתי השברבת החיצבניבת מב מת העליבנבת, בומרתף הנפתח מלמעלה שברה החיצבנה הימ העליבנה. מם כן, המחלבקת הימ המם ההלכה צריכה להיבת מבתממת למרתף מסבים בהימ שבנה ממרתף למרתף (וית הלל), מב שיש דרך מחידה לודיקת מרתפים, דרך מחמירה יבתר המכסה מת כל המפשרביבת (וית שממי). מפשר גם להסויר מת דורי וית שממי ומשנה בותבספתמ שיש לודבק וסך הכבל שתי שברבת: מת העליבנה, במת החיצבנה כמין גמם, במז וית שממי מינם מחמירים והרוה מוית הלל, מך תפיסתם ההלכתית נבקשה במחידה יבתר.