המשנה כאן מנחה את גבאי קופת הצדקה. כפי שאמרנו במבוא פעלה בעיר היהודית מערכת מסודרת של חלוקת צדקה. משנתנו מדברת על שני מוסדות: הקופה שמחלקים ממנה כסף לשבוע שלם, ותמחוי שמחלקים ממנו מזון שתי סעודות לכל עני. גם כאן אין התייחסות למשפחתו של העני, ומן הסתם כל אחד מבני המשפחה הוא עני בפני עצמו. גבאי התמחוי אספו מזון וחילקו אותו לנצרכים42ראו הר"ש למ"ח. הוא ניסה להציע שהעני מקבל כסף גם למשפחתו, ודחה הסבר זה שהרי במשנתנו "לא כייל מאשתו בהדיה" (אינו מודד את אשתו אתו). מבחינה חברתית הר"ש מעיר על קושי גדול שהעני מתואר תמיד כבודד ולא כאחראי על משפחה. יש להניח שבפועל התחשבו במרכיב המשפחתי, אבל מבחינה משפטית כל נצרך אוסף ומקבל לעצמו. .
אין פוחתין – העני מקבל מהגבאים מנת מזון שתספיק ליום, וזאת מתוך ההנחה שאדם סועד ביום שתי סעודות43על כך ראו בהרחבה בפירושנו לשבת פט"ז מ"ב. , לעני העובר ממקום למקום – הכוונה לעובר אורח הנצרך למזון. אבל עני שהוא בן המקום מקבל מן ה"קופה" תמיכה כספית, כפי שנראה להלן, מככר בפונדיון מארבע [סאין] בסלע – בכתב יד קופמן נשמטה המילה "סאין" והוספה בידי המעתיק מעל השורה. המחיר של ארבע סאין לסלע מופיע לעתים קרובות מאוד בספרות חז"ל44משנה, פאה פ"ח מ"ז; כלים פי"ז מ"א; תוס', פאה פ"ד ה"ח; ספרי דברים, שו, עמ' 338, ועוד. לעתים התלמוד מדגים מחיר על בסיס תעריף זה של "ארבעה סאין בסלע". ראו במיוחד את דברי שפרבר, המחירים, שם, שהגיה את הירושלמי על בסיס טיעון זה. הגהה זו התאשרה מכתב יד אסקוריאל לירושלמי (מהדורת רוזנטל), בבא קמא פ"ט ה"ד, ו ע"ד, ואשרי החכם שהגיה מדעתו והתגלה כתב יד טוב כדבריו. . מחיר זה הוא הסמל למחיר סביר ולתנאים נוחים. המדרש אומר: "תהו רואים אותה [את התורה] כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע" (ספרי דברים, שו, עמ' 338). אם כן, מחיר זול הוא שלוש סאין לסלע. כמו כן נקבע שאם מחיר החיטה משתנה מארבע סאין לסלע זה סימן למהומה ושואה כלכלית, ואף נימוק להיתר ירידה
מהארץ45בבלי, בבא בתרא צא ע"ב; השוו תענית יט ע"ב, שם השינוי במחיר הוא ביטוי לבצורת. אין למסורות אלו מקבילה ארץ-ישראלית, ואולי אין זה מקרה. . המחיר מסמל גם מעבר לחיים מתוקנים, וחוזר בכל ספרות המזרח. הווה אומר שהמחיר כבר אינו בהכרח רֵאלי, אלא הוא יותר מטבע לשון ספרותי, או שהוא גם מטבע לשון ספרותי.
בסאה שישה קבים, לפיכך ארבע סאין הן 24 קבים. בסלע 48 פונדיון. אם כן, כאשר מחיר השוק הוא ארבע סאין בסלע ניתן לקנות 24 קבים (ארבע סאין) ב- 48 פונדיון (סלע), ובפונדיון ניתן לקנות חצי קב. הכיכר הוא אפוא חצי קב, והוא משמש ומספיק למזון שתי סעודות.
הסאה היא כ- 10 ליטר46ראו דיוננו לעיל פ"ג מ"ו, והנספח למסכת פסחים. . אם כן חצי קב הוא קצת יותר מ- 0.8 ליטר, כ- 600 גרם קמח. כיכר בפונדיון נזכר גם במקבילות47ראו פירושנו לעירובין פ"ח מ"ב. , וכאמור לעיל מידה זו זהה לחצי קב, שהיא פרנסת עני ליום. שני הניסוחים, "חצי קב" ו"ככר בפונדיון", מכוונים לאותה כמות, ואין ביניהם אלא שינוי סגנון ועריכה, ומן הסתם יצאו שני המשפטים מידי עורכים שונים. במסכת עירובין (פ"ח מ"ב) הניסוח הזה הוא דברי רבי יוחנן בן ברוקה, בניגוד לדברי רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה מציע גם כאן מידות קטנות יותר48ראו פירושנו שם. (איור 55). בדומה לזה מובא בירושלמי סיפור על אמוראי ארץ ישראל שהנהיגו הלכה למעשה חלוקה של לחם לפי השיעור שבמשנה (כא ע"א). בפועל הם שיערו מעט פחות49ראו הדיון בפירושנו לעירובין שם. .
אדם העובר ממקום למקום הוא דוגמה רגילה לעני, שכן הולכי הדרך התקשו לקחת עמם מזון ולא היה להם די כסף להתארח באכסניות מסודרות50ראו לעיל פ"ה מ"ד. . דוגמה לאירוח מעין זה יש בירושלמי מגילה הנותן הנחיות לסופר (מורה התינוקות) הנמצא בבית הכנסת כיצד לקבל אורח שבא לעיר ולן בבית הכנסת51ירו', מגילה פ"ג ה"ד, עד ע"א: "רבי אימי מפקד לספרייא אין אתא בר נש גבכון מלכלך באוריתא לגבכון תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי" (אם יבוא אדם מלוכלך בתורה [בן תורה] תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת בגדיו). (איור 56).
לן נותנין לו פרנסת לינה – סידורי לינה, מיטה וכדומה, ואולי גם מעט טיפול נוסף כפי שעולה ממקורות מעטים, כגון הסיפור על הלל ששכר לעני מיוחס סוס ועבד לרוץ לפניו (תוס', פ"ד ה"י).
שבת – נשאר לשבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות – בשבת אדם סועד שלוש סעודות, והן סעודת ליל שבת ושתי הסעודות של יום השבת עצמו52ראו פירושנו לשבת פט"ז מ"ב. . למעשה השבת אינה מוסיפה סעודה, אלא שסעודת יום שישי בערב נמנית עם השבת.
מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי – אם יש לו מזון לאותו יום אין הוא זכאי לקבל מקופת הציבור. המזון הוא לאותו יום, וממילא באותו יום אין הוא נצרך. מתוך משנה זו נושבת אווירה של אמון שגם ביום המחר תהיה חלוקה מסודרת של מזון לעניים.
מזון ארבע עשרה – לכל השבוע, לא יטול מן הקופה – מכאן שהקופה מחלקת כסף לכל השבוע; ארבע עשרה סעודות הוא מספר הארוחות בשבוע שלם. על החלוקה בין תמחוי, שהוא מזון, לבין קופה, שהיא כסף, ניתן ללמוד גם ממקורות נוספים, כגון "עני שנתן פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי" (תוס', פ"ד ה"י). בתוספתא מפורש: "תמחוי כל היום, קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לכל אדם, קופה לעניי אותה העיר" (שם ה"ט; ירו', כא ע"א). תמחוי ניתן לעני העובר ממקום למקום, והקופה לעניי העיר. יש להניח כי זו חלוקה סכֵמטית. בפועל מן הסתם היו מקומות שחילקו לעניים רק תמחוי לאותו היום. המשנה נותנת מסגרת רעיונית, וברור שלא תמיד בוצעה בשלמותה.
התוספתא ממשיכה בהגדרת "תושב העיר". מהתוספתא והירושלמי למקום (שם ושם, וכן בבלי, בבא בתרא ט ע"א) משמע שלהגדרה זו שני היבטים מרכזיים. האחד: כמה זמן ישהה אדם בעיר ויהיה כאחד מאנשי העיר לצורך קבלת צדקה – אם שהה שלושים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה. השני: כמה זמן ישהה בעיר לצורך תשלום המסים העירוניים לקופת הצדקה. כאן נבנתה מערכת היררכית; מי ששהה שנה שלמה משלם את מלוא המסים ומי ששהה חלק מהשנה (תושב חדש) משלם חלק מהמסים, ולא נעסוק כאן בפרטים53ראו ספראי, הקהילה, עמ' 67-64; 306-303. הגדרת זמן זו חוזרת בתוס', נדרים פ"ב ה"י. . מסי קהילה הם חידוש של הקהילה היהודית. בעולם ההלניסטי והרומי גבה השלטון המרכזי מסים בתקיפות רבה. לעומת זאת הפוליס היוונית מימנה את עצמה מתרומות של עשירים ומהכנסות מרכוש ומזכויות מסחריות, אך לא גבתה מסים. לקהילה היהודית לא היו מקורות הכנסה כאלה, ולעומת זאת הנהיגה תשלום מסים סדיר (איור 57), והרחבנו בכך בנספח.
והקופה ניגבת בשנים – איסוף הקופה הוא איסוף של תרומות פרטיות, כמו גם המס העירוני. הצורך בשניים נובע מהחשש לשחיתות וגניבה. חז"ל מנמקים זאת בצורה חיובית יותר, רצון למנוע חשד שווא, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל" (תוס', פ"ד הט"ו). הנמקה דומה מופיעה לגבי הכוהן השוקל שקלים מקופת המקדש, שעליו להפגין שאינו לוקח דבר מהקופה54ראו פירושנו לשקלים פ"ג מ"ב. . הנמקה זו נאמרת גם על כמה ממנהגי המקדש, ועל כוהנים שנהגו להפגין קבל עם ועדה שאינם נהנים מהקודש (תוס', יומא פ"ב ה"ה וה"ו; שקלים פ"ב ה"ב). מבחינה ספרותית והלכתית הנמקה זו משדרת מסר נוסף שקופת העיר היא כרכוש המקדש. רכוש המקדש הוא קודש, המשתמש בו "מעל" ועונשו חמור ביותר, בידי שמים ובידי אדם55משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו: "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו". , וכן רכוש הקהילה. זיקה זו שבין רכוש הקהילה ורכוש הקודש נרמזת גם במקורות נוספים56ראו פירושנו לשקלים פ"ב מ"ה. (איור 58).
בירושלמי ההנמקה כללית יותר, שאין עושין שררה על הציבור (בממון) פחות משניים (שקלים פ"ה ה"ב, מח ע"ג). הלכה זו נאמרה לעניין אחר, ומן הסתם השררה באה לידי ביטוי ברשות הנתונה לגבאי הקופה לגבות וללחוץ על התושבים, ואכן לא תמיד התנהלה גביית הצדקה למישרין ולעתים נדרש לחץ חברתי, והוא כוח השררה57וכן אומרת הסוגיה בבבלי, בבא בתרא ח ע"ב: " 'ופקדתי על כל לוחציו', ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: ואפילו על גבאי צדקה!". בהמשך הסוגיה מתחבטת, שהרי לחיצה לגביית כספי צדקה מוצדקת ואילו הפסוק נוזף ומאיים על גבאי הצדקה, והתלמוד מסביר שמדובר בגבאים שאינם רגישים דיים למצב הכלכלי של המשלם. במסורת הארץ-ישראלית (ויקרא רבה, ל א, תרפ"ח) מובעת הסתייגות מעודף הלחץ, חוץ מלחץ לשם קבלת כספים לתשלומים אישיים לסופרים ומשנים. הבבלי משקף עמדה "ממסדית" של תמיכה במנגנון הגבייה, חוץ ממקרים מיוחדים, ואילו המדרש הארץ-ישראלי מרשה לעצמו לבקר את מנהגיה של הנהגת העיר. . הבבלי מנסח את הדברים בצורה משפטית: גבאי הקופה הם שררה על הציבור, והשררה היא הזכות העומדת להם "לפי שממשכנים על הצדקה" (בבא בתרא ח ע"ב), כלומר הם אוכפים את גביית הכספים. התלמוד, ללא ספק, הבין שהגבאים אוספים מס ולא תרומות, שכן אי אפשר לגבות תרומה אלא ברצון התורם, ואכיפת תרומה איננה אלא מס בעל שם שונה. המשפט "אין עושין שררה על הציבור (בממון) פחות משנים" הוא משנה במסכת שקלים העוסקת במקדש (פ"ה מ"ב), והבאתה כאן היא עדות נוספת לתפיסה שרכוש העיר הוא כרכוש המקדש58ראו פירושנו למשנה זו; ירו', שקלים שם, מט ע"א; בבלי, בבא בתרא ח ע"ב. השוואה של מערכות שונות למקדש היא תופעה שגורה בעולמם של חכמים, וראו הנספח למסכת שקלים. . בירושלמי (כא ע"א) יש גם דעה שונה, שסתם פרנסות היא בשלושה, ובצדקה הקלו "עד דהוא מצמית לון הוא מסכן" (עד שהוא אוסף אותם הוא מת). כלומר, עולה החשש שהביורקרטיה תגרום לעינוי העניים.
ומתחלקת בשלשה – החלוקה היא מעשה בית דין שיש בו מעין הכרעה משפטית, ובתלמודים נוסף שאת התמחוי אוספים בשלושה ומחלקים בשלושה, שגיבויה וחלוקתה "שוים", ואין שווה בלשון חכמים אלא מיד, שאוספים את המזון ומחלקים אותו מיד (בטרם יתקרר האוכל) (בבלי, בבא בתרא ח ע"ב)59בירושלמי: "תמחוי בשלשה שהוא על אתר" (כא ע"א), וכבר שמעון בר יהודה, מאנשי בר כוכבא, משתמש בלשון זה: "תשלחון ל... שוה קדם שבת" (ירדני, תעודות א, עמ' 166). . על כן גם האיסוף נעשה בשלושה, כדי שהבירוקרטיה לא תעכב את חלוקת הצדקה.
בירושלמי למקום ובתלמוד הבבלי למסכת בבא בתרא יש פרטים מרתקים על סדרי הקהילה וחלוקת הצדקה (ירו', כא ע"א-ע"ב; בבלי, בבא בתרא ח ע"ב - ט ע"א), ולא נרחיב בכך. מעט מהרקע הכללי נאסף ונדון בנספח למסכת.