נאמנין על החיטים – העני נאמן לומר שקיבל פאה או מעשר עני חיטים, [ו]אינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת – אין הוא נאמן לומר שקיבל פאה לחם אפוי או שקיבל לקט של קמח. כמקובל בעל הבית נותן שיבולים ולא קמח או פת, ובהמשך מתברר שהדבר תלוי במנהג האזור. כבר ראינו כי לעתים התירו לבעל הבית לחלק לעניים במקום לאפשר להם "לבוז" (פ"ד מ"א), ואם נהוג לתת פאה או מעשר בצורה אחרת תותאם ההלכה כאן לאותה שיטה מקובלת. התוספתא מוסיפה שהעני נאמן לומר שאת היבול קטף עם קרוביו ובכך להצדיק את העובדה שבידו פרי רב, כדברי הירושלמי (כ ע"ד): "מיכא ציבחד ומיכא ציבחד כורה סלק" (מפה מעט ומפה מעט עולה כור – 300 ק"ג), ושלוש מאות משמעו בלשון חכמים הרבה מאוד, קריא יותר מלקט רגיל. עם זאת אין הוא נאמן לומר שקנה את הפרי מגוי (תוס', פ"ד ה"א)19התוספתא מהלכת בשיטה שפרי גוי פטור מתרומות ומעשרות, ואכן זו הייתה הדעה הרווחת בימי התנאים. ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. .
נאמנין על השעורה שלאורז – בארץ גידלו אורז בכמות משמעותית20ראו פירושנו לדמאי פ"ב מ"א. . לגרגיר האורז המשנה קוראת "שעורה", וממנה מלקטים או נותנים פאה. "שעורה" היא כנראה הכינוי לגרעין של אורז עוד לפני הכתישה (ירו', תרומות פ"א ה"ד, מ ע"ד). עם זאת, המונח עצמו קשה ומקורו אינו ברור21הר"ש מסיק שאין לפרש שהכוונה לשיבולת שממנה אין מפרישים מעשר עני, שכן מעשר עני מפרישים מהגרגיר. לא ברור מקור המינוח "שעורה"; אולי נקרא הגרגיר כך בשל דקותו, וראו הסבר הר"ש שם. .
ואינן נאמנין עליו – על גרגיר האורז, בין חי בין מבשל – גם בהלכה זו אם העני אומר "ליקטתי אותו חי ובישלתי אותו" נאמן, אך אינו נאמן לומר "קיבלתיו מבעל הבית מבושל"22כך בירושלמי, כ ע"ד. .
נאמנין על הפול ואינן נאמנין על הגריסים בין חיים בין מבשלים – שכן פאה ומעשרות מחלקים כפול, ולא כפול גרוס או מבושל, נאמנין על השמן לומר שלמעשר עני הוא – את המעשר מפרישים לאחר עשיית השמן. לפי ההלכה חובת המעשר חלה באמצע תהליך הפיכתו לשמן, וחכמים נחלקו באיזה שלב בדיוק חלה החובה (תוס', תרומות פ"ג הי"ג). אבל בפועל נתנו את התרומות והמעשרות בסוף תהליך עצירת השמן, שכן לא כדאי להפריש כשהזיתים עשויים למחצה ולהפסיק בכך את תהליך עצירת השמן, ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא – אין העני או הלוי נאמן לומר "את השמן הזה קיבלתי מבעל הבית". "זיתי ניקוף" הם הזיתים שמנקפים אותם, כלומר חובטים במקל על הענף להשיר ממנו את הזיתים. בדרך זו הורידו העניים את הזיתים. ממשנת חלה משמע שזיתי ניקוף הם המקבילים לעוללות, ומכאן הפירוש שהצענו23משנה, חלה פ"ג מ"ט, ונפרשה במקומה. . גם במסכת גיטין מדובר על "עני המנקף בראש הזית" (משנה, גיטין פ"ה מ"ח), וכן נזכרים זיתי ניקוף הפטורים ממעשר בניגוד לזיתי מסיק שהם זיתים רגילים (משנה, חלה פ"ג מ"ט). כאמור לעתים ניקפו גם כפעולת מסיק רגילה, אך את זיתי העוללות הורידו רק בדרך זו, שהרי לא כדאי לטפס על עץ גבוה בשביל זית בודד.
הירושלמי מוסיף שבמקום שמקובל שבעל הבית נותן לעניים שמן במקום זיתים או ירק מבושל מהקדרה – נאמן העני לומר "קיבלתיו מבעל הבית" (כ ע"ד). על כך נאמר במדרש מאוחר: "תני מניחין פאה ממעשה קדירה ולא צריך לומר מעשה אילפס. מעשה ברבי יהושע בן חנניה שנתארח אצל אלמנה, הכניסה לו תבשיל ראשון ואכל, ולא הניח פיאה. תבשיל שני ולא הניח פיאה, תבשיל שלישי מה עשתה, הקדיחה את הגריסין. וכיון שטעמן משך ידו מהן, והתחיל אוכל פיתו ריקה. אמרה לו מפני מה מיעטת בגריסין הללו? אמר לה כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לו ואם סעדת מבעוד יום מפני מה לא מיעטת בפת, כשם שמיעטת בגריסין? שמא פיאה הינחת על ב' תבשילים שאכלת?" (איכה רבה, מהד' בובר, א א, עמ' 56). לפי נוסח זה מן הראוי להשאיר מעט מהאוכל המוגש לעניים (מעין מצוות פאה) ממעשה קדרה וממעשה אילפס היקר יותר. אמנם הדין בשניהם זהה, אבל ההדגשה מובנת לאור העובדה שמעשה אילפס יקר יותר. אבל בנוסח הדפוס שנינו: "תני מניחין פאה על מעשה קדרה ואין מניחין פאה על מעשה אלפס". אותו מעשה מסופר בתלמוד הבבלי, ושם: "אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה" (עירובין נג ע"ב ומקבילות). לפי נוסחה אחת משאירים פאה ממעשה אילפס, והדבר ברור עוד יותר מהשארת פאה ממעשה קדרה, ולפי הנוסחה האחרת מעשה אילפס פטור24פטור אין משמעו אסור מבחינה הלכתית, אלא לא מקובל. . לענייננו, המעשה משקף נוהגי הפרשת פאה מתבשיל מוכן, והכול תלוי כאמור במנהג המקום25ראו דיוננו במבוא למסכתנו. .