מאמתי כל אדם מותרין בלקט – לאחר סיום הקציר או הקטיף פֵרות השדה שייכים לעניים, וממילא אסורים לכל אדם. לאחר שהעניים סיימו ללקט כל אדם רשאי להיכנס לשדה וללקוט כאוות נפשו. על נוהג זה אנו לומדים גם ממקורות נוספים. כך, למשל, נדונה השאלה האם מותר להפריש תרומה מלקט כזה, שכן קיימת האפשרות שבעל הבית לא זו בלבד שלא יכעס אלא ימיר את התבואה שלוקטה בתבואה טובה עוד יותר, או שיוסיף על מה שלקטו (תוס', פ"א ה"ה, וראו פירושנו לפ"א מ"א). לעתים גרם נוהג זה למבוכה, שכן לא תמיד ברור היה מתי סיימו העניים את שלהם. הבעיה החמורה ביותר הייתה בעצי התאנים. שם הקטיף היה סלקטיבי, גמר קטיף אחד הוא רק הפתיחה של קטיף הפרות הבאים. לתאנים אלו קראו "המסויפות", ומסופר על שני חכמים שקטפו מהן והשומר נזעק וגירש אותם (ירו', דמאי פ"א ה"א, כא ע"ג). הנוהג המתואר אינו מעוגן בהלכה, אבל ההלכה דנה בתוצאותיו כאילו היה דבר מוסכם ומקובל.
משיהלכו הנמשות – הנמושות הם הזקנים המגיעים בסוף הקטיף ומלקטים את השארית. יש לזכור שהלקט היה תהליך זריז ותחרותי, על סף האלימות, שכן כל העניים התחרו והזריז אסף יותר. הזקנים לא השתתפו במירוץ זה, באו בסוף ואספו שאריות. לעיל ראינו כבר את הגישה האומרת שיש להניח פאה בערב כדי שיבואו הנמושות1ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ה. . בתלמודים מובאים שני הסברים למונח, והם בעצם הסבר אחד. בבבלי: "מאי נמושות? אמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגדא2אצלנו "אתיגרא", אבל אתיגדא פירושו בארמית מקל. ראו אפשטין, מבוא, עמ' 94. (זקנים ההולכים על מקל), ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי (מלקטים אחרי מלקטים)" (בבלי, תענית ו ע"ב; בבא מציעא כא ע"ב), כלומר זקנים הנשענים על מקל או המלקטים אחרונים. בירושלמי יש שתי גרסאות למונח: "אמר רבי יוחנן למה נקראו שמן נמושות שהן באות בסוף. אבא שאול היה קורא אותן משושות. אית תניי תני 'נמושות' ואית תניי תני 'משושות', מאן דאמר נמושות שהן באין בסוף, ומאן דאמר משושות שהן ממשמשין ובאין" (כ ע"ד). אם כן, משנתנו אינה כאבא שאול שגרס בה מעט אחרת3"אית תני" בירושלמי הוא לעתים פירוש ולעתים גרסה שונה. . "משושות" הן מלשון משמש, שמשמעו בא לאט, וזהו "לקוטי בתר לקוטי" שבתלמוד הבבלי. לעומת זאת "נמושות" משמעו הבאים בסוף. אם כן, להסברו של רבי יוחנן בתלמוד הבבלי אין הד בירושלמי, ושני ההסברים של הירושלמי הם לשיטת ריש לקיש. עם זאת, המחלוקת אינה אלא במשמעות המילה.
אשר לצד הלשוני. בסורית לקיטת עומרים מכונה "משויא", ואלו המשושות, ו"נמושות" הוא על משקל בעל מקצוע, כמו "כרוז", משורש מו"ש שמשמעו גם לקיים משא ומתן4אפשטיין, מבוא, עמ' 96. .
נמושה מעין אלו היה רבי יוחנן בן נורי: "רבי חונא בשם מנחם רבי יוחנן בן נורי היה יוצא מן הנמושות ומביא פרנסתו שלכל השנה" (ירו', כ ע"ד). לא ברור האם לפנינו תיאור מעשיו של זקן רגיל, או שמא מקובל היה להותיר בכוונה יבול רב לזקן שהיה גם חכם נכבד.
[ו]בפרט5ביתר עדי הנוסח ללא וי"ו החיבור, וזו נוספה בידי מעתיק מעל השורה. וי"ו מעין זאת רגילה בכתב יד קופמן, והיא באה להגשה. ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבואו – הלקט נעשה בסוף כל עבודת הקציר, אך הפרט והעוללות נקטפים במהלך הקציר (הבציר) עצמו. על כן נקבע הכלל שאחרי שהעניים הלכו הלוך וחזור והיו להם שתי הזדמנויות לאיסוף של השורה – אותה שורה מותרת, ובזיתים משתרד רביעה שנייה – אחרי הגשם השני המסיק מסתיים. המטע כבר בוצי ועניים רבים אינם נכנסים עוד לשדה. הירושלמי שואל מדוע לא נקטה הסיפא בסגנון של הרישא "משילכו הנמושות", ומתרץ שמידה זו אינה מעשית בענבים ובזיתים. בענבים הזקנים באים מוקדם משום שהם "חביבים", אך למסיק עוללות הזיתים אין הם באים בגלל "הצינה" (כ ע"ד). התיאור הוא רֵאלי. את הגפנים בוצרים בקיץ, רובן היו מודלות והקטיף היה קל לביצוע. יתר על כן, הענבים יקרים, על כן גם הזקנים הגיעו מוקדם לבציר העוללות. לעומת זאת מסיק הזיתים מסתיים בשלהי הסתיו, הוא קשה ומחייב טיפוס, על כן זקנים אינם משתתפים בו.
אמר רבי יהודה והלא יש שאינן מוסקין [זיתיהן] – המילה נוספה בידי המעתיק בצד. מבחינת המשפט היא מיותרת, שהרי מסיק הוא תמיד בזיתים, אך המילה מופיעה בכל יתר עדי הנוסח בשינויי לשון וכתיב קלים.
אלא לאחר רביעה שנייה – רבי יהודה מבטא כנראה את המציאות בגליל. הגליל לח יותר וחם פחות, אי לכך זיתים מבשילים מעט מאוחר יותר. זה מקרה שבו סתם המשנה מבטא את המציאות ביהודה, ורבי יהודה מוסיף את תנאי הגליל (משנה, כתובות פ"ה מ"ה; תוס', פ"ה ה"ד). כזאת היא גם המשנה המונה את חובת האישה לבעלה לעשות בצמר, ורבי יהודה מוסיף את חובתה (או אי חובתה) לעשות בפשתן, שכן הפשתן הוא גידול של הגליל וצמר מיוצר ביהודה: "כלי צמר ביהודה ופשתן בגליל" (בבא קמא פ"י מ"ט ועוד). עם זאת, אין זה כלל קבוע שסתם המשנה משקף את המצב ביהודה ורבי יהודה מוסיף את תנאי הגליל. כך מסביר רבי יהושע שמשנת דמאי פ"א מ"א, המונה את החומץ הדרומי, היא מימי הבית, ו"עכשיו" הדין שונה6ראו עוד פירושנו לדמאי פ"א מ"א. שם המשנה, המונה את האוג, היא לפי הנוהג ביהודה בניגוד למקובל בגליל, ובניגוד למשנתנו פ"א מ"ה שהיא אולי כנוהג הגלילי. כידוע התחולל המעבר לגליל בדור אושא, שהוא דורו של רבי יהודה. . כן משמע מדוגמאות רבות נוספות שבהן המשנה משקפת את המצב ביהודה (דור יבנה), ובתוספתא או במקבילות אחרות מתואר המצב בדורות אושא ורבי כאשר המרכז היהודי עבר לגליל7ראו פירושנו לדמאי פ"ג מ"ג; מגילה פ"א מ"ג. . לעתים העדכון של דור אושא הוא במשנה עצמה, ופעמים רבות בשמו של רבי יהודה.
אלא כדי שיהא העני יוצא [ו]לא – האות וי"ו נוספה בידי מעתיק מאוחר, יהא מביא [אלא8בכתב היד זהו תיקון, תוספת, של המעתיק, וכן ב- ג9, ז, ט, כ, ל, מ, ובעל מלאכת שלמה הכיר נוסח זה. לדעתנו המשפט נקרא טוב יותר ללא מילה זו, שהרי הוא הדין אם מביא בשלושה איסרות. ] בארבעה אסרות – מותר להיכנס למטע כאשר המסיק נעשה בלתי רווחי לעני, כאשר הוא מצליח לאסוף פרי שערכו פחות מארבעה איסר. האיסר הוא מטבע קטן ערך, אחד חלקי שישה עשר של דינר9קינדלר, מטבעות, עמ' 274. . אמנם בעולם העתיק מטבעות משמשים על פי רוב מידות משקל ולא תמחיר, אך לא ניתן לפרש במשנתנו שהכוונה למשקל ארבעה איסרות שכן שניים-שלושה זיתים כבר שוקלים יותר מארבעה מטבעות קלים אלו.
הירושלמי מסביר את ההבדל בין סתם שדה לבין זיתים: "ולא תנינן נמושות [בזיתים לא נקטו בהגדרה של "משיהלכו הנמושות"] מפני שהן צינה ואינן יוצאין אלא בחורים" (כ ע"ד). ללקט הזיתים יוצאים רק הצעירים, משום שהמסיק נגמר בראשית החורף הקר. יתר על כן, עצי הזית גבוהים והמוסק צריך לטפס על העץ, לכן הנמושות אינם יוצאים כלל למסיק. ואכן, המשנה משתמשת בהגדרת זמן שונה מזו שבפרות אחרים. מעבר לכך, הזית עבות וזיתים מסתתרים בין העלים, על כן העניים ממשיכים לבוא ולחפש פרות פעם אחר פעם, עד שהקטיף נעשה בלתי רווחי לחלוטין. התלמוד אף מסביר שהעני יודע מראש שאין לו שום סיכוי למצוא משהו בעל ערך בשדה, ומוותר על זכותו לפרות שבה10הנוסח שלפנינו מגומגם, אך מוסבר לפי נוסח ר"ש סיריליאו. . הסבר זה אינו מבהיר את ההבדל בין שדה דגן לבין פרט ועוללות. היו שפירשו שההבדל הוא בין לקט, שעליו נאמר "משיהלכו הנמושות", לבין פרט ועוללות11אלבק, פירוש, עמ' 351. . דומה שגם הבדל זה מעוגן במציאות. פרט ועוללות נקטפים בזמן הבציר או המסיק עצמו, ואילו הלקט נעשה לאחר שהסתיימה העבודה. לעניים עצמם לא כדאי לאסוף עוללות במטע שכבר פשטו עליו עניים אחרים, שכן הסיכוי לאסוף פרות רבים קטן. הם מעדיפים ללכת לשדה חדש. אבל הלקט נעשה בסוף הקציר, ונקטו בו מידה שונה.
במסכת שביעית חוזר הדין של משנתנו (משנה, שביעית פ"ט מ"ז), אלא ששם מודגש שהכוונה ל"פרדסאות", כלומר למטעים מושקים. הגדרת המונח "רביעה שנייה" תידון בפירושנו לאותה משנה. בתוספתא שם נוספו דברי רבי יוסי: "מאימתי פורשין משבילין שבשדות עד שתרד רביעה שנייה. אמר רבי יוסי במי דברים אמורים בזמן שהשנים כתקנן, עכשיו שנתקנסו שנים, אפילו לא ירד אלא גשם אחד בלבד צריך להלך" (פ"ז הי"ח). דברי רבי יוסי משקפים את המצוקה הכלכלית של דור אושא לאחר מרד בר כוכבא. המצב הכלכלי הקשה החריף ביותר, והעוני הרב אילץ את חכמים לצמצם את חובות מתנות העניים. כך רבי יוסי קובע גם ש"אין שכחה לזיתים" (לעיל פ"ז מ"א וראו פירושנו לה), כלומר דין שכחה אינו חל על מי ששוכח זית שלם, שכן לא ייתכן שאדם ישכח רכוש כה רב. האמורא מסביר את דבריו: "אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצויין שבא אדרינוס הרשע והחריב את כל הארץ" (ירו', פ"ז ה"א, כ ע"א).
הבבלי קושר את משנתנו לאיסור להלך בשבילי הרשות לאחר רביעה שנייה. שבילי הרשות הם שבילים ברשות היחיד שמותר להלך בהם (ירו', בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א; בבלי, בבא קמא פא ע"א-ע"ב). ההלכה קרובה למשנתנו ונובעת מאותה סיבה, והיא השחתת הקרקע הפרטית עקב הליכה עליה לאחר ירידת הגשמים, אבל אין לשתי ההלכות קשר ענייני. שדה העומד לליקוט אינו "שביל רשות". מותר להיכנס אליו רק בגלל מצוות הלקט, ואין הוא פתוח לצרכים אחרים.
מכל מקום, משנתנו משקפת נוהג המאפשר לכל אדם להיכנס לשדה חברו וללקט שם ממעט הפרות שנותרו בסוף הקטיף. זכות זו היא מעין טובת הנאה שבעל הבית מוותר עליה לשכניו. על כן המודר הנאה מחברו אסור לו להיכנס וללקט בשדה (משנה, נדרים פ"ד מ"ד).