המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לענים – שדה של הקדש פטור מכל המצוות התלויות בארץ (תוס', ערלה פ"א ה"ד; מנחות פ"י הכ"ח) חוץ ממצוות שביעית (תוס', פ"ג הט"ו). בירושלמי מנמקים את ייחודה של מצוות שביעית בדרשת הכתוב (כ ע"ג; פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ב). אי אפשר לתלות את ההלכה ברצון לסייע לעניים, שהרי גם הפטור של שדה הקדש מחובת מעשרות פוגע בלוויים, עניים וכוהנים.
משנודעו העוללות העוללות לעניים – אם כבר הנצו האשכולות ורואים היכן יש עוללות, הרי שהן שייכות לעניים ובעל הכרם אינו רשאי להקדיש את רכושם של העניים. הווה אומר שהעוללות שייכות לעניים, אם כי מותר להם לקטוף אותן רק לאחר הבציר. דעה זו עומדת בניגוד מה לדרשתו של רבי עקיבא במשנה הקודמת: שם טען רבי עקיבא שהעוללות שייכות לעניים רק משעת הבציר, וכאן הם הופכים לבעלי העוללות ברגע שנודעו. על משמעותה העקרונית של קביעה זו עמדנו לעיל בפירושנו למשנה ו.
אמר רבי יוסה אם כן יתנו שכר גידולים להקדש – הרי הענבים גדלו בשדה הקדש, ולמעשה נוצר מצב שמי שאוכל את הפרות נהנה מרכוש הקדש. נראה שרבי יוסי מתנגד לתנא של המשנה וטוען שהעוללות שייכות לבעל הבית, ורק בשעת הבציר זכותם ללקט את העוללות וכדעתו של רבי עקיבא במשנה הקודמת.
איזו היא שכחה בעריס – העריס נזכר רבות בספרות חז"ל. היו שהסבירו ש"עריס" הוא כרם מודלה59הרא"ש למשנתנו וראשונים רבים; פליקס, חקלאות, עמ' 70. , ברם מן המקומות האחרים שהמונח נזכר בהם ברור שהמדובר בכרם הנוטה על טרסות (מדרגות הרים). במדרונות ההרים נבנתה מערכת של מדרגות שהביאה ליצירת שטחי עיבוד קטנים אך מפולסים היטב. שיטה זו מקובלת בהיקף קטן גם בארצות אחרות במזרח התיכון, אך בארץ ישראל צפיפותה והיקפה גדולים הרבה יותר. דומה שבניית מדרגות היא שיטת עבודה אופיינית של החקלאות היהודית, שיטה שגלשה גם לחברות אתניות אחרות בארץ ישראל. כאמור, הטכנולוגיה עצמה מוכרת גם בארצות חוץ, אך בארץ הפכה להיות מרכיב חיוני בחקלאות ההררית (איור 54).
כן שנינו: "איזהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה נותנין לו עבודתו ארבע אמות" (משנה, כלאים פ"ו מ"א ומקבילות). עריס היא נטיעה לצד הגדר או המדרגה. לפי המשך המשנה שם הדיון הוא האם מותר לנטוע זרע אחר לצד העריס, זאת משום שהנטיעה האחרת אינה באותו מישור אלא במדרגה נמוכה יותר. כמו כן: "עריס שהוא יוצא מן המדרגה רבי אליעזר בן יעקב אומר אם עומד בארץ ובוצר את כולו הרי זה אוסר ארבע אמות בשדה ואם לאו אינו אוסר אלא כנגדו" (שם מ"ב), וכמוהו: "עריס שהוא יוצא מן הכותל..." (שם מ"ז), ובאותה משנה: "הפרח היוצא מן העריס רואין אותו כאילו מטוטלת תלויה בו כנגדו אסור וכן בדלית" (כלאים פ"ו מ"ט). בכל המקורות הללו מדובר בצמח היוצא מדופן המדרגה, או שהוא גדל בשטח המדרגה, אבל נופו בולט מחוץ לשטחה. בירושלמי מדובר במפורש על "עריס" "ודלית", וברור שאלו מונחים שונים. כן יוצא מהתוספתא להלן הדנה בדין דלית ועריס כמונחים שונים.
הבעיה ההלכתית היא מתי חלה שכחה בעריס, הרי כאשר הוא עומד במדרגה הנמוכה הוא יכול לקטוף חלק או את רוב היבול במדרגה הגבוהה יותר, או הנמוכה, כך שלעתים הבעל מתכוון לסיים את הבציר (או קטיף אחר) במדרגה הגבוהה ולהותיר מעט פרי מאותה מדרגה ואותו יקטוף בהיותו במדרגה הנמוכה או הגבוהה יותר. על כן המשנה קובעת: כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה – שכחה היא רק כשעבר את השיח ואינו יכול עוד להגיע אליו, וברוגליות – גפנים שאינן מודלות שאי אפשר לקטפן מלמטה או מלמעלה, משיעבור המנה – או הימנה, רק כאשר עבר את העריס לחלוטין חל דין שכחה. בפרטי הדין נעסוק במשנה הבאה, הראשונה בפרק הבא.
התוספתא מסייגת את ההלכה שבמשנה: "אי זו היא שכחה בעריסין גדולים כל שאין יכול לפשוט את ידו וליטלה בעריסין קטנים משיעבר הימנו בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו" (פ"ג הט"ז). כל שנאמר במשנה הוא בעריס גדול, אבל בעריס קטן, שגובה המדרגה בו נמוך, חל הכלל של שדה מישורי, וכמו ברוגליות שכחה היא רק במי שסיים אותה גזרה בשדה. הכללים בדבר דלית ודקל נידונו בתוספתא: "בדלית ובדקל משירד ממנו60וכן בירו', דמאי פ"א ה"א, כא ע"ג, שם סיום הקטיף בתאנים הוא משילך השומר. ושאר כל האילן משיפנה וילך לו" (פ"ג הט"ז). הכללים הללו עלולים להיראות למתבונן בן זמננו כאילו אינם זהים, אך הדבר תלוי כנראה בטיב שיטות הקטיף התואמות לכל הצורות של המטעים.