בכתב יד קופמן היא משנה ז ובאה אחרי המשנה הבאה, וכן תיקן או גרס ר' יהוסף אשכנזי, ובעל מלאכת שלמה מקבל כנראה את הנוסח של כתב היד שלנו.
כרם44לעניין הנוסח, "כרם" או "נטע", ראו פירושנו למשנה, מעשר שני פ"ה מ"א. שם חכמים חולקים האם דין רבעי חל על כל עץ ויש לגרוס "נטע רבעי", או רק על כרם ויש לגרוס "כרם רבעי". רבעי – פריו של הכרם בשנתו הרביעית אסור באכילה במקומו ויש להביאו לירושלים ולאכלו שם. תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול ולאכלו כרגיל, ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך (מעשר שני פ"ה מ"ב). בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה (ויקרא יט כג-כה) לא נאמר דבר על חילול פרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קֹדש הִלולים". פסוק זה התפרש בספרות חז"ל כהיתר לחלל את הפרות כדי להעלות לירושלים מעות45ראו במבוא למסכת מעשר שני. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש; החובה להוסיף את החומש אינה נזכרת גם שם, אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. כלומר, נמצאה דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני46ראו פירושנו למעשר שני פ"ד מ"ד. .
בית שמי אומרים אין לו חומש – הפדיון הוא בערך הרֵאלי ללא תוספת של חומש, אין לו ביעור – ביעור מעשרות הוא הציווי לסיים ולהפריש את כל החובות בגין מעשרות בתאריך מסוים. המשנה קובעת שביעור מעשרות הוא בערב יום טוב האחרון של פסח בשנה הרביעית והשביעית (מעשר שני פ"ה מ"ו)47נראה כי יש לגרוס "האחרון" ולא "הראשון", וראו פירושנו שם. . התוספתא והירושלמי48ירו', כ ע"ב; תוס', מעשר שני פ"ה הי"ז; ירו', מעשר שני פ"ה ה"ג, נו ע"א. אומרים שמשנתנו כרבן שמעון בן גמליאל, אבל לדעת רבי מדובר רק בשנת שביעית, כלומר בכרם שהגיע לשנתו הרביעית בשנת שביעית. בשנה זו כל הפרות הפקר, וכל אדם רשאי לבצור אותם. על כן מי שאסף את הפרות, או בעל הבית שאסף מפרות ההפקר של שדהו, אין לו חומש. אשר לביעור, אם מדובר בשנת שביעית ייתכן שמדובר בביעור אחר, הוא ביעור שביעית. כידוע, בשנה השביעית כל הפרות הפקר ומותר לכל אדם לאספם, אך אסור לאוסף לאגור את הפרות. כאשר כלו כל הפרות מאותו המין בשדות הוא חייב להפקירם לכל אדם49ראו פירושנו לשביעית פ"ט מ"ב. . דין ביעור שביעית יידון בפירושנו למשנת שביעית (פ"ט מ"ב). טעמיהם של בית שמאי ובית הלל יבוררו בדיוננו במשנת מעשר שני. [ו]בית הילל אומרים יש לו – יש לו ביעור ואולי גם חומש, ולהלן נראה שלדעת בית הלל אכן יש לו גם חומש.
המשנה חוזרת כלשונה גם במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ג) בפרק העוסק בכרם רבעי. מבחינה מבנית נראה שמשנתנו נלקטה ממסכת מעשר שני, שכן טבעי להניח שהמשנה תביא את ההלכה הקשורה לעניינה ברישא, ובסיפא את המקרים הנגררים. מסכת מעשר שני עוסקת בכרם רבעי ומביאה את המחלוקת על כרם רבעי ברישא, ומשנתנו הפותחת גם היא בכרם רבעי נלקטה ממנה. סביר להניח שמשנת כרם רבעי עצמה נלקטה ממשנה קדומה כלשהי שבה היו מסודרות מחלוקות בית שמאי ובית הלל בנושאים חקלאיים שונים50משנתנו משובצת כמות שהיא גם במשנה עדויות פ"ד מ"ד. ממשנתנו אי אפשר לדעת האם עדויות ליקטה את החומר מאחת המסכתות בסדר זרעים (פאה או מעשר שני) או שמא שימשה מקור להן. השאלה מחייבת בירור נרחב שמקומו בדיון במסכת עדויות, ומשנתנו אינה מוסיפה לבירור הכללי. , כשם שמצינו שרשור מחלוקות בנושאים אחרים כמו שבת (משנה, שבת פ"א מ"ד ואילך), סעודה (משנה, ברכות פ"ח) ואחרים.
במסכת מעשר שני מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אחריה מוסבר כיצד פודים נטע רבעי ואחריה "ובשביעית פודהו בשויו51המשנה מסבירה שאם היה הכול מופקר אין לו אלא שכר לקיטה. לפרי עצמו אין מחיר, שהרי הוא הפקר, ו"ערכו" הוא מחיר האסיף בלבד. ... הפודה נטע רבעי משלו מוסיף עליו חמישיתו..." (משנה, מעשר שני פ"ה מ"ה). משנה ג (מחלוקת בית שמאי ובית הלל) מדברת לפי פשוטה על שנה רגילה, ומשנה ה ("ובשביעית...") עוסקת בפודה כרם רבעי בשנת שביעית. אם כן, במשנת מעשר שני משנה ג מנוסחת בסתם ומשנה ה כחלה על שנת שביעית בלבד. כלומר, משנה ג היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל החולק על בנו (ומשנה ה אינה מזכירה את החומש ואינה תלויה אפוא במחלוקת הבתים או במחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל). משנת פאה קטועה ומאפשרת להבינה כאחת משתי הדעות הללו. לא מן הנמנע שהציטוט הקטוע הוא דרכו של רבי, שהיה עורך המשנה, לבטא את דעתו. כידוע הכליל רבי לעתים קרובות במשנה דעות המנוגדות לדעתו, ולא זו בלבד אלא שהציג את הדעה החולקת עליו כסתם, ולא כלל את דעתו האישית במשנה. תופעה זו משמשת כהוכחה שרבי לא ראה במשנה ספר פסקי הלכה אלא לקט האמור לשמש מצע משותף ואחיד להמשך הלימוד52על כך ראו בקצרה במבוא לפירוש המשניות. . עם זאת, לעתים נראה שיש במשנה פסק הלכה, או לפחות הכוונה של הדעות. במקרה שלנו ערך רבי במשנת מעשר שני את המשנה בניגוד לדעתו, ומשנתנו אולי מהווה דוגמה למקרים שבהם הביע רבי את עמדתו אך לא אמר אותה בפירוש, אך קטע את הדברים כך שאפשר יהיה לעייל את דעתו לתוך המשנה. ברם אפשר גם שהציטוט קטוע מסיבות אחרות, ורבי לא ניצל את תפקיד העריכה להפצת דעתו.
בית שמי אומרים יש לו פרט יש לו עוללות והעניים פודין לעצמן53הרש"ס (כ"י ס) לא גרס את שלוש המילים האחרונות, ובעל מלאכת שלמה הביאו בלשון "אית ספרים". לעתים קרובות "אית ספרים" של בעל מלאכת שלמה הוא כתב יד ס. – המדובר כמובן בשאר שני שבוע, שהרי בשנת שביעית אין לשדה בעל בית, ואין חובת פרט ולקט כלל. לדעת בית שמאי כרם רבעי אינו פטור ממצוות התלויות בארץ ועל כן העניים רשאים ללקוט פרט ועוללות, ואם לקטו ורצו לפדות את פרותיהם פודים אותם בעצמם. הבעל אינו רשאי לאסוף את הפרט לעצמו ולתת לעניים את דמי פדיונו.
בית הלל אומרים כלו לגת – כלומר כל הפרי של בעל הבית, והוא עושה בו כרצונו. כאמור המשנה חוזרת במסכת מעשר שני ובעדויות, וכן בספרא (קדושים, פרשתא ג ה"ז, צ ע"ב).