בכתב יד קופמן זו משנה ד.
המדל בגפנים – למילה "מידל" או "מדל" עשויים להיות שלושה פירושים מילוליים. דלה משמעו השקה, מהשורש דל"י; דלל משמעו הוריד ענפים מהעץ, ופעולה זו נעשית בדרך כלל לאחר הבציר כדי להכין את השיח לעונה הבאה. ברם, לעתים יש טעם גם בדילול בתחילת ההנצה. בעל הבית רוצה לעצב את השיח כך שהענפים יהיו רחוקים זה מזה, והאשכולות יזכו למרב האור והאוויר. הוא רואה אילו ענפים הם דלי פרי, כורת אותם ומותיר את הענפים העמוסים ביבול40כך פירשו הרמב"ם, הר"ש, מהר"י מלכי צדק ואחרים. לפירוש זה השלכות על ההמשך, ואנו פירשנו גם את ההמשך בדרכנו. . מידל משמעו גם מדלה את הגפנים41ראו דיוננו לעיל פ"ג מ"א. . מעתה עלינו לברר באיזו פעולה חקלאית משנתנו דנה.
התלמוד הבבלי מסביר שאין מדובר בהשקאה אלא בדילול "שלופי", והוא פוסל את ההשוואה לביטוי "המדלין לירקות" (מועד קטן ד ע"ב). הברייתא נמצאת בבבלי בלבד ועוסקת בתופעה בבלית מובהקת של השקאה, וכאמור הבבלי עצמו דוחה אפשרות זו ממשנתנו ומעדיף דילול. להערכתנו השקיה והדליה של הגפנים הן פעולות המתבצעות בראשית העונה לפני שיש פרי על העצים, וקודם שיש לעניים תביעה על עוללות. יתרה מזאת, אין בהן נזק לעניים. אדרבה, הן טובות להם כמו לבעל הבית. לעומת זאת, הבבלי צודק בפירושו למשנתנו שבדילול טמונה בעיה. בדרכו של עולם בעל הבית קוצץ בדילול את הענפים המניבים פחות, ודווקא עליהם יש עוללות42מידל עשוי להיות כינוי לפעולת ההשקאה הנעשית בדלי. שאלה זו נדונה לעיל, פ"ה מ"ג. מכל מקום אין לפרש כך את משנתנו, שכן השקאת הכרם היא בשלב שלפני הבציר, ואין משקים כרם לפני הבציר. .
כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בשלעניים דברי רבי יהודה – מותר לו לבצע את עבודות השדה כתקנן. הירושלמי מסביר שהזכות לפגוע בחלק של העניים נובעת מכך שבטווח הארוך גם הם מרוויחים מהדילול, שכן הגזע נעשה עבה יותר והיבול רב יותר (כ ע"א). ייתכן שכוונת התלמוד לומר שכבר באותה שנה העניים מרוויחים מהעבודה.
רבי מאיר אומר בשלו הוא רשיי אינו רשיי בשלעניים – נראה שלדעתו אסור לבעל לדלל בשלב זה, שכן הוא מדלל את רכוש העניים. הוא רשאי לקצץ ענפים טובים בלבד. זו גזרה חמורה, וקשה להאמין שחכמים דרשו מבעל הבית להפסיד את כרמו באופן ניכר. סביר יותר שהכוונה שעליו לפצות את העניים ולתת להם מנה נוספת על חשבון הענפים שדוללו. יתר על כן, לעיל שנינו שהמידל בכרם נותן פאה "מן המשואר על מה ששייר" (לעיל פ"ג מ"ג), וזו דעתו של רבי יהודה. במשנה שם מדובר בדילול ובקטיף חלקי של היבול, וברור שמדובר בדילול בעת שהפרי כבר קיים וניכר לעין.
משנתנו משדרת מסר מוסרי במקביל למערך ההלכתי. הלקט אינו טובה לעניים התלויה ברצונו של בעל הבית. זו חובה משפטית והלקט שייך מבחינה משפטית לעניים, כזכות ממונית לכל דבר. יתר על כן, הלקט שייך לעניים עוד לפני הבציר. לפי פשט משנתנו כל התנאים שותפים לגישה זו, וגם רבי יהודה מסכים לכך אלא שלדעתו העניים מרוויחים מהדילול ולכן הותר לבעל הבית לפגוע ברכושם כביכול43ראו להלן מ"ז, ולפי פשוטם של דברים גם רבי עקיבא מודה בכך אלא שמדגיש שמועד נתינת העוללות הוא לאחר הבציר כמועד נתינת הפאה. ראו דיוננו בפ"א מ"ד. .