כל זית שיש לו שם בשדה – המשנה להלן מגדירה את המונח "שם בשדה", והכוונה לזית מיוחד, "מסויים" בלשון הירושלמי (כ ע"א), המוכר בשל תכונותיו המיוחדות (הטובות).
כזיית הנטופה בשעתו1בעדי נוסח אחדים מטיב משני ובדפוסים "אפילו כזיית (כזית) הנטופה", ואין למילה "אפילו" כל תפקיד משמעותי. – כנראה היה זיכרון היסטורי של אותו "זית נטופה". מן הסתם אין הכוונה לשם של זן, שאם כן כבר לא יהיה מיוחד, אלא לעץ אחד מוגדר. הירושלמי (שם) מסביר את השם "נוטף שמן", ברם אין הדבר מופיע כמסורת אלא כפרשנות מאוחרת. אפשרות נוספת נזכרת בירושלמי שם שיש בשדה שני עצי "נטופה", או שכל שדהו "נטופה", ברם אלו כבר שימושים מאוחרים באותו מונח. מאחר שהמשנה הגדירה את הזית המסוים כ"נטופה" – המילה משמשת כתחליף למונח "זית מסוים" או "זית יוצא דופן בטיבו". קרוב לוודאי ש"זית נטופה" הוא זית מסוים שהיה בבקעת בית נטופה או ביישוב נטופה. בקעת נטופה מוצפת כיום מים בחורף, ולכן כמעט כל שטחה אינו מתאים אלא לגידולי קיץ, ברם לא מן הנמנע שבעבר הייתה מנוקזת לפחות בחלקה, ובצדה המזרחי, מקום שבו הבקעה משתפלת מעט כלפי מעלה, ניתן לגדל עצי מטע, כשם שניתן לגדל עצים בשולי הבקעה. תל נטופה עצמו מצוי בחלק הצפון-מזרחי של הבקעה (איור 46). מכל מקום, הבקעה הייתה פורייה מאוד וידועים לנו לפחות שמונה כפרים גדולים
ששכנו בשולי הבקעה. ריבוי היישובים מחזק את הטענה שבעבר הייתה הבקעה מנוקזת על מנת לספק שטחי קרקע לפרנסת תושבי הסביבה.
המילה "אפילו" (לפני "כזיית הנטופה") אינה מופיעה בכתב יד קופמן ובעדי נוסח טובים נוספים2א, ב, ל, מ, ן, ס ועדים נוספים. ראו זק"ש, משנה, ומלאכת שלמה. ר' אליהו אזכרי הציע אף הוא לתקן את הנוסח בירושלמי ולא לגרוס מילה זו. מכל מקום, משמע שהנוסח "אפילו" עמד לפניהם. . מילית זו היא מהתוספות הרגילות במשנה בכלל, ונוספה, או ירדה, במשניות רבות נוספות. במקרה שלנו המילה מיותרת לגמרי. לפי הנוסחה "אפילו זית הנטופה" זית הנטופה הוא זית שכמעט אין לו שם, ואפילו הוא אינו שכחה, והפירוש תמוה, שהרי זית הנטופה ודאי יש לו שם. לכן יש להעדיף כאן את הגרסה ללא "אפילו".
ושכחו אינו שכחה – אין זו שכחה משום שזית כה מיוחד אין שוכחים, אלא הבעל התכוון לקטוף אותו לחוד. המונח "ושכחו" בהקשר של המשנה אינו שכחה ממש אלא נראה ששכחו, שנותר בשדה ולא מסקו אותו.
במי דברים אמורים – כאן ברור ש"במה דברים אמורים" בא לפרש את הרישא3ראו לעיל פירושנו לפ"ג מ"ה, וראו: ויס, משנה תוספתא. , בשמו ובמעשיו ובמקומו – באחת משלוש הסיבות הללו, בשמו שהיה שפכוני או בשני – בתלמוד הירושלמי התחבטו בפירוש השמות, ולבסוף הציעו שאלו שמות סמליים המתארים את העץ. שפכוני הוא שופך שמן, ולבשני הציעו שתי משמעויות: או "בישני ממש", כלומר שהזית הוא זן הרווח בבית שאן או בבשן4הצורות "בישני" או "בשני" מתחלפות בעדי הנוסח. "בישני" הוא מבית שאן, ו"בשני" הוא מבית שאן או מהבשן. , או שהוא "מבעית לחבריה עד דיעביד ארבעה כיפליסין" (מבהיל, או מבייש, את חברו עד שיעשה ארבעה כיפליסין), כלומר העץ מבייש עצים אחרים בכך שהוא מניב תנובה רבה5בעל מלאכת שלמה הציע מלשון "ביש", רע, שחבריו נקראים רעים, והפירוש דחוק, שהרי הזית עצמו נקרא "בישני" ולא חבריו. עם זאת ניתן לעשות שימוש בפירושו של בעל מלאכת שלמה ולטעון שגם אם יש לבעלים עץ חריג שאינו משובח שכחתו אינה שכחה, כי מתייחסים אליו באופן חריג ואינו נשכח. אם כן משנתנו איננה עוסקת בשבח הזית, אלא בחריגותו הכלכלית לטוב או לרע. .
המפרשים המסורתיים הפנו אל ההלכה לעיל הקובעת שעומר שגדול פי ארבעה מחברו נחשב למיוחד, ואינו שכחה6לעיל פ"ו מ"א. . ברם אין בכך כדי להסביר את המילים "כפליסין". ליברמן הסביר שהכוונה ל- kupos, והיא לדעתו מידת נוזל7ליברמן, עמ' 173 הערה 64. . ראיה טובה לפירוש זה8ליברמן אינו מביא אותה. ניתן להביא מדבריו של אפיפניוס המתאר את מערכת המשקלות בארץ. אפיפניוס היה יליד אזור בית גוברין והכיר את תנאי הארץ, והוא קובע שב"קיפרוס" 20 קסטאי אלכסנדריים9אפיפניוס, על המידות, עמ' 63. . ה"קיפרוס" הוא כנראה הכפליסים בחילוף ל/ר. במודיוס 22 קסטס (ברבים קססטאי, xestai – xestes10שם, עמ' 41. אפיפניוס מוצא בכך רמזי סוד חשובים, שכן בשפת הקודש (עברית) 22 אותיות, ובבריאת העולם נעשו 22 פעולות, ובמודיוס 22 קססטאי, אם כן העולם נברא כמו המודיוס. אפשר שלשיטתו המודיוס הרומי הוא ה"מידה" בעברית של ימיו. ). אם כן, הקיפרוס אמור להיות קרוב מאוד למודיוס הרומי שהוא כ- 9.5 ליטר. אלא שהדברים אינם כה פשוטים. חיבורו של אפיפניוס מדגים את הגיוון במערכת המשקולות והמידות בארץ. בכל המקומות והאזורים השתמשו באותם מונחים, אלא שמשמעותם הייתה שונה. הוא עצמו מדבר על חמישה סוגי קססטס: האיטלקי, האלכסנדרוני, של המחנה (castrensis), הניקומדי (מניקומדיה שבאסיה הקטנה) והפונטי (מפונטוס שלחוף הים השחור)11שם, עמ' 55. . הקססטס הפונטי הוא פי ארבעה מהאלכסנדרוני. לדבריו הקססטס האלכסנדרוני מכיל שתי ליברות שמן, הליברה הרומית (ליטרה ביוונית) היא מידת משקל שמשקלה 300 או 360 גרם. הקססטס האחרים הם 22-20 אונקיות. בליטרה 12 אונקיות, ואם כן הקססטס במזרח הם פחות או יותר שתי ליבראות, חוץ מהקססטס מפונטוס שהוא כבד הרבה יותר. אם כן המודיה היא 44 ליבראות, כ- 13 ליטר או ק"ג. אם מדובר בשמן הרי 13 ליטר הם 11.7 ק"ג (המשקל הסגולי של שמן הוא 0.9). ההבדלים בין המשקל והנפח אינם גדולים, ולענייננו אינם חשובים. אם כן, עץ הנודע במעשיו מניב ארבע מודיות (כ- 50 ליטר בערך), או בחישוב אחר 80 קססטס אלכסנדריים שהם 160 ליטרות (ליברות), והם 60-48 ליטר לפי חישוב שונה, ולהלן נחזור לכך.
שני ההסברים, שופך שמן ומבייש, נראים כדרשה של השם, ולפי פשוטו "בשני" נקרא על שם בית שאן, המקום שהוא נפוץ בו, והוא הדין בשפכן. איננו מכירים מקום בשם "שפכן", אם כי בשומרון ידוע על יישוב בשם "שפתן". יהיה מקור השם אשר יהיה, שני העצים מיוחדים כי הם מזן מיוחד, או עץ בעל צורת גידול מיוחדת שגדל בשני המקומות הללו. זית הנטופה היה ידוע "בשמו", כלומר הוא סיפור מן העבר על עץ אחד ידוע (או מניב). השפכוני והבשני הם עצים מימיהם של חכמים, ומן הסתם היו בגליל שכן בו התרכזה הפעילות היהודית.
במעשיו שהוא עושה הרבה – מניב יבול רב מהממוצע, במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה – מקומו הוא מיקומו, במקום מיוחד בשדה. מעניין כאן אזכור הגת. הגת כמובן אינה משרתת את הזיתים אלא את כרם הענבים. הכרם עשוי להיות סמוך, או שבעבר גידלו באותה פינה ענבים, ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינה שכחה – כנראה זו שיטת בית הלל, ששניים שנשארו הם שכחה ושלושה אינם שכחה, אבל בית שמאי קבעו שרק ארבעה אינם שכחה (לעיל פ"ו מ"ו).
לעיל (פ"ו מ"ב) שנינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל על "עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש... בית שמיי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה". אם כן, משנתנו היא כבית שמאי שזית שנודע במיקומו המיוחד אינו שכחה. הירושלמי מציע אבחנה זו, אך מוצא לה גם פִרכה דחוקה שיש הבדל בין תלוש (לעיל שם) לבין "מחובר" שבמשנתנו, כלומר בעץ נטוע (כ ע"א). ניכר שהאמורא נדחק לבל תועמד משנה כבית שמאי, ברם ראינו שבמקרים רבים סתמה משנה כדעת בית שמאי, או כדעה הקרובה לבית שמאי12ספראי, הכרעה כבית הלל; ביכלר, בית הלל. . לפי פשוטה משנתנו מצטרפת לרשימה ארוכה זו של חריגים, ודעת בית שמאי לא נדחתה לחלוטין, אם כי עדיין ברוב ההלכות התנאים המאוחרים נוהגים ופוסקים כבית הלל.
רבי יוסה אומר אין שכחה לזיתים – רבי יוסי חי בציפורי בדור אושא, אחרי מרד בר כוכבא. לדעתו הזיתים חשובים ביותר ולכן אין אדם שוכח מהם, ועץ שלם אף פעם אינו שכחה. השאלה היא האם דעתו של רבי יוסי היא תקנה לשעתה, עקב המצב הקשה שלאחר מרד בר כוכבא, או שזו עמדה עקרונית המתאימה לכל תקופת המשנה והתלמוד. בירושלמי יש הד לשתי הפרשנויות הללו: "אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצויין שבא אדרינוס הרשע והחריב את כל הארץ" (ירו', כ ע"א). מימרה דומה של רבי יוסי המלמדת על צמצום חובת מתנות עניים בגלל המצב הכלכלי הקשה תידון להלן (פ"ח מ"ה). מדברי רבי שמעון משמע ש"עכשיו", כלומר בימי האמורא, הדין כבר אינו תקף13כך קובע הרמב"ם במפורש ומתעלם מהדעה השנייה שאנו מביאים מהמשך הירושלמי. . בהמשך הסוגיה מצוטט רבי שמעון בר יקים כמי שהוסיף
במפורש "אבל עכשיו שהזיתים מצויין יש להן שכחה"14זו דוגמה נאה לצורת המסירה של דברי חכמים בתלמוד. מעתיקים, או העורכים עצמם, התירו לעצמם לקצר את דברי האמורא, או אולי להוסיף עליהם, ואין לנו דברי האמוראים בצורתם המקורית אלא כפי שהבינו אותם חכמים מאוחרים. . כמו כן, מדבריו של רבי יוסי דומה שאינו חולק על חכמים אלא מעדכן את דבריהם ומתאים אותם למציאות זמנו. הדעה הסתמית היא משנה ראשונה, דברי רבי יוסי מבטאים שינוי שנגרם עקב המצב הכללי ו"עכשיו" חזרה ההלכה למקומה.
ימי רבי יוסי הם הדור שלאחר מרד בר כוכבא. להערכתנו היה אכן מרד בר כוכבא נקודת מפנה במשק הארץ, אם כי היקף הנזקים שגרמה המלחמה שנוי במחלוקת במחקר. עד שנות השמונים של המאה העשרים רווחה הערכה אחידה, פחות או יותר, בדבר היקף הנזק, ומקובל היה לתאר את המלחמה במונחים של שואה, או אסון לטווח ארוך. מאז התרבו החוקרים שפקפקו בדבר היקף החורבן והציעו להמעיט בערכו של המרד ובהיקפו, וממילא גם במשמעותו היישובית15ראו מור, בר כוכבא. . הטענה העיקרית של המצמצמים הייתה הטענה שבהיעדר. לא היו עדויות לגל הרס ברור של היישובים בארץ ישראל בתקופה הנדונה. ריבוי החפירות בשנות התשעים של המאה העשרים שינה את התמונה, המידע לתיארוך כלי החרס השתכלל, והיכולת לדייק שיפרה במידה רבה את היכולת להסיק מסקנות היסטוריות. מתברר שאת אזור יהודה אכן פקדו שני גלי הרס. את האחד יש לתארך למרד החורבן, ואת השני למרד בר כוכבא. לעתים לא נמצאו באתר ממצאים שהיה בהם כדי לקבוע מתי ננטש היישוב או נפגע, ואי אפשר לקבוע איזה מבין גלי ההרס היה חמור יותר. מכל מקום, תמונת מצב זו חוזרת בכל אתרי הר יהודה. בהר יהודה (כולל הרי בנימין) נחפרו בעבר התלים הגדולים (תל נסבה, היא מצפה המקראית, גבעון, שילה, רמת רחל, תל לכיש וכיוצא באלו). ממצא כלי החרס אינו בהיר, בגלל קשיי התיארוך שהיו בזמנם. אבל כמות המטבעות שנמצאו באתרים אלו ברורה. בכולם נמצאו מטבעות רבים עד למרד החורבן, שתיים-שלוש מטבעות עד מרד בר כוכבא, ולאחר מכן האתר ננטש עד למאה הרביעית. זו כנראה תמונת המצב בהר יהודה. בהתאמה לכך איננו מכירים אתרים בהר יהודה שבהם נתגלו שכבות פעילות מהתקופה שבין 135 ועד למאה הרביעית16על כך ראו למשל זיסו, הר יהודה. . תמונת מצב זו ברורה יותר באזור מדרום לירושלים, והמידע על האזור שמצפון לה פחוּת במידה ניכרת. במקביל, כמעט אין בידינו מכלולי מטבעות מתקופה זו. אחת הדוגמאות המבהירות את המצב היא קורפוס מטמוני המטבעות בארץ, שכמעט ואין בו מטמונים מתקופה זו17ספראי ווינר, מטמוני המטבעות. (איור 47).
אשר לגליל, המצב ברור פחות. ככלל, המאות הראשונה והשנייה הן תקופת שגשוג וגידול יישובי בגליל. במידה מסוימת זו תמונת מצב הפוכה למצב ביהודה. היישוב הגדול מהמאות השלישית והרביעית בגליל מאפיל על קודמיו. השרידים הקדומים נבלעו בבנייה המאוחרת, וקשה לאבחנם. מכל מקום, התהליך הוא של גידול. מקורות חז"ל מזכירים במיוחד את ההרס ביהודה18ראו למשל פירושנו לדמאי פ"א מ"א. , אך חלקם מדברים באופן כללי על הרס ומן הסתם הם מתייחסים לגליל, שהיה מקום פעילותם. אין ספק שהיישוב בגליל לאחר מרד בר כוכבא היה חזק ועירני הרבה יותר מזה שביהודה, אלא שאין להסיק מכאן שלא נפגע במרד. בשלב זה אין בידינו ממצא ארכאולוגי המאשר או מסתייג מקביעה זו. משנתנו, או לפחות הסברו של רבי שמעון בן יקים, טוען לפגיעה גם בגליל.
מפתה מאוד לראות בדברי רבי יוסי עדות למצב בארץ ותגובה לו. ברם, בתלמוד מצויים רמזים לכך שדעתו של רבי יוסי אינה נובעת רק ממצוקות השעה. בירושלמי מובאים גם דברי רבי יוסי (האמורא) שרק רבי עקיבא מחייב שכחה לזיתים; משמע מדבריו שליתר התנאים אין דין שכחה בזיתים כלל, ללא קשר למצוקות השעה.
לא מן הנמנע ששני ההסברים חד הם; רבי יוסי אמר את דבריו כהלכה, אך זו לא התקבלה בזמנו כהלכה קבועה, ורק בשעות המצוקה שלאחר המרד נתקבלו דבריו להלכה.