סאה תבואה עקורה – תבואה בכמות של סאה שנקצרה, וסאה שאינה עקורה – זו קמה, אינן מצטרפות יחד להוות שתי סאות הפוטרות, שאם שכחן אינה שכחה. המשנה היא כדעת רבן גמליאל ששני עומרים שמשקלם הכולל כסאה אינם שכחה, שהרי לפי חכמים גם שני עומרים סתם אינם מצטרפים. כך טוען הירושלמי (יט ע"ד), אלא שבהמשך הוא מסביר שמשנתנו היא לדעת הכול, ועושה רושם שההסבר מאולץ ועיקר עניינו לטעון שניתן להסביר את המשנה גם כדעת חכמים, וכן באילן – שני אילנות ממינים שונים שיחד יש בהם סאתיים, השום והבצלים – שום ובצלים שנשכחו זה ליד זה אינם מצטרפים למידת סאתיים, אינן מצטרפין – כל אלו אינם מצטרפים, כמו שפירשנו.
רבי יוסה אומר אם באת רשות העני באמצע אינן מיצטרפין – בדרך כלל מצטרפים מינים שונים למידת סאתיים, ורק אם באמצע יש כבר "רשות עני", כלומר עומר שנשכח או עץ שבו נותרה פאה או לקט, רק אז אינם מצטרפים, ואם לאו הרי אילו מצטרפין – מהתוספתא משמע שרבי יוסי אמר את דבריו בשם רבי חנניה בן אחיו של רבי יהושע בן חנניה (פ"ג ה"ה).
המונח "תבואה שאינה עקורה" מחליף במשנתנו את המונח "קמה", והמונח "תבואה עקורה" את ה"עומר" או ה"כריכות" שבהם נעשה שימוש עד עתה. כידוע, מונחים שונים מייצגים עריכה שונה או מקור שונה.
ביטוי מעניין נוסף הנמצא במשנה זו הוא "מצלת", ביטוי המבטא את נקודת מבטו של בעל הבית הרוצה לחסוך לעצמו שכחה37השאלה למי מכוונים דברי ההלכה נידונה בהרחבה בפ"ד מ"א. . משנתנו, כדיונים רבים אחרים בהלכות צדקה, רואה לפניה את בעל השדה ולא את העני (פ"ח). זאת אף שבמישור העקרוני-דתי קיום המצוות הוא בבחינת זכות ולא עול. כך גם נמנעים התנאים משימוש בביטוי "עול מלכות שמים" (ראו פירושנו לברכות פ"ו מ"ב), שכן מלכות שמים (קיום המצוות) אינה עול אלא זכות. דוגמה לכך היא הסיפור בתוספתא: "מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו. שאילו עשינוה ברצון לפני המקום, לא באת מצוה זו לידינו. אמר לו הרי הוא אומר כי תקצור קצירך וגו' קבע לו הכתוב ברכה. והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה" (פ"ג ה"ח). מצוות שכחה היא מצווה שאי אפשר להזמינה ולרצותה. אדם יכול לתת צדקה מרצונו, אך אינו יכול לשכוח בכוונה. החסיד שמח על המצווה שהזדמנה לו, אף שהדבר כמובן עולה לו בממון. יתרה מזו, את שמחתו הוא מבטא במצווה אחרת, בהקרבת קרבן. מסורות ברוח זו חוזרות פעמים רבות בספרותנו.
המינוח "מצלת" מתעלם מתפיסה זו של השמחה בקיום המצווה. יש בו ביטוי למציאות, בבחינת כאן ועכשיו, שהמצווה עולה ממון ויש בה צד חובה כספי. אין אלו תפיסות אידאולוגיות שונות, אלא הדגשים ספרותיים אחרים: מצד אחד גישה אידאית עקרונית, ומצד אחר הכרה במציאות כמות שהיא.