העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה – עד עתה דיברנו על עומרים רגילים, אך אם העומר עצמו גדול מאוד אין הוא שכחה לפי אותו עיקרון (שתי מידות). המידה של שתי סאים סכֵמטית וחוזרת להלן (פ"ז מ"ב), עם זאת היא מלמדת על סדר הגודל שחכמים עוסקים בו. 20 ליטר תבואה הם כמו שלושה עומרים, וכמות כה גדולה אין שוכחים. לעיל במשנה א דובר על עומר שהוא "מסויים" (ירו', יט ע"ב) בכך שהוא גדול מחבריו פי ארבעה, ובו נחלקו בית שמאי ובית הלל. ייתכן, אפוא, שגם כאן בית שמאי חולקים והמשנה מנוסחת כבית הלל. בכך יש הסבר מסוים להכללתה של משנה זו בסדרת המחלוקות שבין בית שמאי לבין בית הלל. מהמשך המשנה משמע שהסיבה העיקרית להלכה היא שעומר שיש בו סאתיים יצא מכלל עומר והפך בעצם לגדיש. הסבר זה מופיע גם בתלמודים (ירו', יט ע"ג; בבלי, בבא בתרא עב ע"ב), אלא שבירושלמי מובאת דרשה נוספת. על תופעה זו של ריבוי הדרשות עמדנו במבוא. במשנתנו ההלכה באה בסתם, וכן בספרי דברים (רפג, עמ' 300). אבל בספרי זוטא אלו הם דברי בית הלל, ובית שמאי מחמירים מעט על בעל הבית (ומקלים על העני): "מיכן היו בית שמאי אומרים סאתים לעני יתיר מיכן לבעל הבית. ובית הלל אומרין סאתים לבעל הבית פחות מיכן לעני" (ספרי זוטא לדברים, כד יט, עמ' 374). המחלוקת דנה בשאלה האם גודל העומר סאתיים או יותר. בכל הפרק בית שמאי מחמירים במידות (מ"א, מ"ה)30במשנה הקודמת עסקנו במחלוקות בית הלל ובית שמאי בשיעורים, ומן המכלול אתה נמצא למד שבמרביתם בית שמאי מחמירים בשיעורים. אך הדיון המפורט בכל מקרה מבהיר שכלל זה אינו גורף ואף הוא לעתים שנוי במחלוקת, או שמצינו חילופים בשמות המוסרים (ראו דיוננו במסכת ביצה פ"א מ"א). , ולפי המדרש יתר המשניות הן בשיטת בית הלל.
שני עמרים [ו]בהם סאתים – בשני העומרים. אילו היה זה עומר אחד ודאי הוא היה שכחה, כמו ברישא.
רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים – טעמם של החולקים מוצג להלן, ודומה שאלו טיעונים אוטנטיים ולפנינו מעין פרוטוקול של בית המדרש. קטעים מעין אלו נדירים במשנה, ומעט מהם נכללו בתוספתא ובמדרשים31מעין פרוטוקולים מצויים לעיל פ"ז מ"ח; במשנה, פסחים פ"ו מ"ב, מ"ו; ביצה פ"א מ"ו; פ"ב מ"ד; חגיגה פ"ג מ"ב ואילך; ידים פ"ד מ"ג-מ"ד; מדרש תנאים לדברים, טו כ, עמ' 88; תוס', פסחים פ"ד ה"ט; פ"ד הי"ג ומקבילותיה (ראו הנספח לפרק); ביצה פ"א ה"ז; חגיגה פ"א ה"א; עדויות פ"ב ה"י; מנחות פי"ב ה"ח-ה"ט, עמ' 532-531; אהלות פ"ב ה"ח, עמ' 599; מקוואות פ"ג הי"ד, עמ' 656; פ"ז הי"א, עמ' 660; בבלי, יבמות לב ע"ב; גיטין פג ע"ב. מרבית הדיונים השתמרו בסדרי טהרות וקודשים, ואולי דווקא היעדר תלמוד מסודר לסדרים אלו גרם לשימור קטעי לימוד מתקופת התנאים. חלק גדול מהדיונים בסגנון זה הם מתורת חכמי יבנה. נראה שבתקופה זו התקיימו הבירורים העקרוניים והדיונים היו מבוססים על היקשים וטיעונים הגיוניים. מאוחר יותר מודגשים יותר נימוקים המבוססים על מדרש הכתוב, ונראה שאלו נועדו, בדרך כלל, לאשש תפיסות הלכתיות שכבר גובשו בדורות קודמים. עם זאת, לעתים קרובות הדיון אינו אוטנטי אלא מאוחר, ומשמשים בו גם נימוקים מאוחרים. .
בירושלמי (יט ע"ג) מובאים דיונים על מצבים שונים שבהם העומרים מסודרים בסידור מסוים המעיד כי הונחו באופן מסודר, למשל בצורת האות היוונית Γ (גמה, שצורתה כ- ר עברית הפוכה), או בצורת סימפון. סימפון הוא החליל, והכוונה לצמד חלילים היוצרים צורת V (איור 43). אפשרות אחרת הציע שפרבר ולפיה סימפון הוא חליל שבנקביו הוכנסו פקקים שאפשרו שינוי הגוון של הנגינה (איור 44).
אמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים יופי כוח של בעל הבית או הורע כוח – האם כוחו גדל או קטן? האם העומרים מוגדרים עתה כשכחה והבעלים איבד אותם והפסיד, או שמר לעצמו את התבואה? כלומר, האם יש סיבה טובה יותר לומר שהעומר שכחה או להפך, אמרו לו יופי כוח אמר להם מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו אינו שכחה שני עמרים [ו]בהן סאתים אינו דין שלא יהוא שכחה – הטיעון הוא פשוט. אילו היה זה עומר אחד ובו סאתיים ושכחו – אינו שכחה, ואילו היו שלושה עומרים ושכחם – אינם שכחה, אם כן ריבוי העומרים פועל לטובת בעל השדה. הדיון מתנהל בכעין קל וחומר: אם עומר ובו סאתיים הוא שכחה, קל וחומר שני עומרים באותו משקל.
אמרו לו לא אם אמרתה בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שכן ככרכות – לדעת חכמים הקל וחומר אמנם הגיוני, אך אין הוא קובע את ההלכה שכן ההלכה נובעת מסיבה אחרת. עומר גדול נחשב כבר כגדיש, ואילו שני עומרים של סאה כל אחד הם עדיין רק עומרים גדולים.